ויקרא

הגדול הוא קטן והקטן הוא גדול

בפתיחת פרשתנו - הפתיחה לכל החומש העוסק בקרבנות - בולטת ה-א זעירא ב"ויקרא". תופעה דומה - א 'משונה' בפתיחת ספר - אנו מוצאים גם בדברי הימים, הפותח ב"אדם" ב-א רבתי. בחסידות מוסבר שיש קשר פנימי בין שתי אותיות ה-א ה'משונות': חטאו ונפילתו של אדם הראשון נבעו מכך שהרגיש מאד את מעלת עצמו - שחש בכך שהוא יציר כפיו של ה' והתמלא בישות בשל כך. ה-א הרבתי שב"אדם" מבטאת את הרגשת מעלת עצמו, שבסופו של דבר גרמה לשבירה ולנפילה של חטא עץ הדעת - יומרת "והייתם כא-להים". תיקון ההתנשאות ותחושת הגדולה הזו הוא ב-א זעירא של ויקרא - ביכולת משה רבינו להקטין ולמעט את עצמו. מגמת ספר ויקרא היא תיקון חטא אדם הראשון בקיום "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" - בנכונות האדם ורצונו להקריב ולהתקרב לה', דווקא מתוך התחושה שהוא מצד עצמו קטן וזעיר.

עולה, שדווקא ה-א הגדולה מבטאת נפילה, או, על כל פנים, מהוה פתח למשבר, ואילו ב-א הקטנה טמונה הגדולה ויכולת התיקון של משה רבינו. אכן, תכלית התיקון ב-א זעירא היא חזרה למעלת ה-א רבתי שב"אדם" (וכדלקמן). כלומר: עצם גדולתו של אדם הראשון כיציר כפיו ממש של ה' וכנברא ראשון ויחיד המשקף את בוראו היא אמיתית - הפגם היה רק בכך שאדם הראשון חש במעלת עצמו, ומתוך כך הגיע לחטא. דווקא א קטנה - המחנכת את האדם להמעטת עצמו, לאי הרגשה במעלתו והשתבחות בה - מאפשרת לחזור למעלות ה-א הגדולה, ללא החסרונות והנפילה העלולות להכרך בה.

על יחס זה נאמר: "מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר"- מי שיודע לבטל עצמו ולהחזיק עצמו כזעיר, סופו שיתגלה כגדול באמת, כ"רב", אך גדול המחזיק עצמו כגדול ("רב") עתיד להתגלות כקטן ונפול. כך, לאחר שהופיע אדם הראשון ה"רב", ובגלל חטאו נעשה קטן - מתגלה משה, הבא לתקן את חטא אדם, כ"זעיר". אמנם, עתיד משה להתגלגל ולהופיע שוב -"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" - לצמוח מתוך השפלות כמלך המשיח, "צמח שמו ומתחתיו [- מהשפלות העצמית] יצמח", המתגלה כ"מלך רב".

שלשה סוגי אותיות - ה', תורה וישראל

להבנה טובה יותר של הכיוון בו פתחנו, נזדקק בכלל לגדלי אותיות שונים בתנ"ך (מה שמתבקש כשעוסקים ב-א זעירא ורבתי - הראש לכל האותיות מסוג זה). בתנ"ך יש שלשה סוגי אותיות: אותיות בינוניות, הרגילות והקבועות בתורה; אותיות גדולות - אות רבתי - שבכל התנ"ך נמצאת מהן סדרה שלמה של כל אותיות האלף-בית; אותיות קטנות - אות זעירא - שגם מהן יש סדרת אלף-בית שלמה בתנ"ך. עולה שהאות ה'תורנית' היא האות הבינונית, והאותיות האחרות מיצגות ענין אחר, המופיע לעתים בתורה. שלשת סוגי האותיות מקבילים לשלשת 'קשרי הקדושה' בעולם: ישראל, התורה והקב"ה - "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב"ה אורייתא וישראל". התורה קשורה לה' ולישראל, ומחברת אותם. אות רבתי מבטאת גילוי אלקי של הקב"ה עצמו בתוך התורה, אות זעירא מבטאת את ישראל בתורה, ואות בינונית היא אות התורה עצמה.

מהסבר זה נראה שהאות הבינונית גבוהה מהאות הזעירה, ומחברת אותה לאות הגדולה. אמנם, נראה שיש מעלה גם באות הקטנה, היחודית והנדירה, לגבי האות הרגילה בתורה (כמעלת ה"מקודש" על ה"תדיר") - מעלה שמכחה עתידה ה-א זעירא לשחזר ולתקן את ה-א רבתי, כנ"ל. אכן, מעלת ה"תורה אור" - האות הבינונית - היא היותה אור הקב"ה. לעומת זאת, מעלת ישראל - האות הקטנה - היא היותם "חלק הוי'" ממש, ניצוצות ממשיים מהמאור עצמו. האור - התורה - דבוק תמיד במאור (בה'), בעוד הניצוצות הקטנים - ישראל - רחוקים ופרודים מדבקות זו, אך משקפים בממשותם את העצם יותר מהתורה. מכיון שכך כאשר רוצים ישראל להדבק בקב"ה עליהם לעשות זאת דרך התורה, הדבוקה בה' תמיד. אמנם, לאחר חיבור זה מתגלה בהם כי הם שייכים בעצם לקב"ה ומשקפים אותו, וה' מתגלה בתוכם - מתגלה באות זעירא האות רבתי.

שלשה סוגי אותיות - שלשה דילוגים לבריאה

הסבר נוסף בחסידות לסוגי האותיות מתבסס על כך שמשמעות האות הוא גילוי והארה חדשה - כזריחת "אתא בקר" - הופעה מתוך "דילוג ערך" ביחס להופעות קודמות. אז מתפרשים שלשת סוגי האות (מהגדול לקטן) כרומזים לשלשה דילוגים ש'דילג' ה' 'לצאת מעצמו' ולברוא עולם: הדילוג מעצמות ה' לאור אין סוף (- מהעלם ה' לגילוי אורו האין סופי); מאור אין סוף לקו (- מבלי-גבול מוחלט לגבול מצומצם המתאים לנברא מוגבל); מקו לעולמות נפרדים (- מאחדות ה' לריבוי נבראים עצמאיים בעולמות).

שלשת הדילוגים אינם רק צמצומים המסתירים על האור האלקי, הם גם ריכוז האור לשם העברתו לרמות מציאות נמוכות יותר, עד לקיום היעוד לשמו ברא הקב"ה את העולם - "דירה בתחתונים". ונסביר: כל דילוג נועד לתקן ולמקד את קודמו, כדי למנוע מצב של "שבירת הכלים" מחוסר יכולת לשאת את האור הגדול. האור האין סופי הוא רב ולא ממוקד, ולכן כשהוא יוצא להאיר לזולת הוא מתנגש בכל מציאות פרטית וסוחף-שובר אותה. לשם כך ישנו דילוג שני לקו גבולי המתמקד במציאות פרטית. אמנם, גם האחידות האלקית של הקו יוצרת משבר משום שהיא מבטלת את יחודיות פרטי המציאות. יכולת האור לשכון בעולם תלויה ב"כלים מרובים" המממשים את האור באופן מגוון - כלים הנוצרים רק בדילוג השלישי, מאחדות לריבוי, היוצר עולמות של ממש.

א' זעירא בעבודת הנפש

אדם הראשון חש כמקבל את אור אין סוף שאחר הדילוג הראשון (שכנגד אותיות רבתי), אור של גילוי עצמי אדיר, שהשתקף אצל אדם - באופן כמעט בלתי נמנע, בהיותו שליט יחיד בעולם - בתחושה שהוא כל יכול כה'. תחושה זו (המניעה את רצון "והייתם כא-להים") גרמה לאדם לאבד את הכלי היחיד לו זכה - מצות "לעבדה ולשמרה" - והאור נסתלק ממנו (שהרי, מפתח שמירת האור והשכנתו בעולם הוא ריבוי כלים). ה-א רבתי של אדם, המבטאת תחושה פנימית של 'אני גדול', היא שגרמה לו בסופו של דבר לאבד את האור הגדול.

במה נוגע הדבר לעבודתנו? כל ריבוי אור, גם בעולמנו (אחר הצמצום והדילוג השלישי), עלול לגרום משבר ונפילה. כשאדם מתעלה, זחה דעתו ויש פיחות והרפיה ב'עבודה שחורה' של ריבוי הכלים לקדושה בעולם. האדם עמל פחות על 'פרטים קטנים' למימוש האור, בתחושה שהאור 'מונח בכיסו'. ככל שהצלחת האדם וזכיתו באור נמשכות זמן רב יותר, ההרפיה נעשית קריטית ומתקרבת למשבר בו יאבד האור. עיקר יצר הרע עמו יש להתמודד בעבודה הוא התרגלות לאור ולטוב - מחשבה שהאור 'מגיע לי' באופן טבעי. פתרון יחידי לכך הוא המעטה עצמית קבועה ויום-יומית. חויה נפשית של א זעירא - חוית קטנות ושפלות של האדם - היא המפתח ליצירת כלים מרובים (כתכונת הדילוג המתבטא באות זעירא). מיעוט עצמי תמידי מציל ממשבר ותומך בהמשך בנין כלים, שעתידים להכיל את האורות הנעלים ביותר - עד ל-א רבתי של "אדם".