במדבר

חומש הפקודים

פרשתנו פותחת במפקד בני ישראל - על שמו נקרא חומש במדבר "חומש הפקודים". זהו מנין 'צבאי' מובהק, בו נפקד "כל יֹצא צבא בישראל", ולפיכך לפקידה נוספת משמעות של פקודה ונתינת תפקיד, מעבר למשמעות של מנין. כלומר, יחד עם מנין בני ישראל מחלקים משה ואהרן גם את התפקיד המיועד לכל אחד מבני ישראל בצבאות ה'. אכן, בנין עם ישראל כצבא בכלל, וחלוקת תפקידים לכל אדם ואדם בפרט, דורשת מהלך פנימי מיוחד המבוטא בפרשתנו.

בכלל, ענינו של "חומש הפקודים" הוא גיבוש ישראל כצבא המתפקד כממלא שליחות. לאחר שחומש שמות עסק במתן תורת ה' לישראל וחומש ויקרא עסק בהשראת השכינה בישראל, מתגבש עם ישראל למימוש תכלית הדברים - מילוי שליחותו בעולם. פשוט שיכולת הצבא לתפקד כממלא שליחות בכיבוש הארץ והעולם כולו תחת יד ה' לשם גילוי אלקות בהם, תלויה בהקדמת מתן תורה והשראת השכינה במקדש. ואכן, הזהר מלמד שהדבר רמוז מיד בפתיחת החומש: "וידבר הוי' אל משה במדבר סיני באהל מועד" - "מדבר סיני" רומז למתן תורה ו"אהל מועד" הוא המשכן. רק לאחר שני יעודים אלו יכול להתממש גם היעוד של "שאו את ראש כל עדת בני ישראל... לצבאֹתם". בפנימיות יותר, תורה ומשכן הם שני יעודים המבטאים שני הלכי נפש שונים, שרק זיווג (- פקידה) ביניהם מוליד את חילי צבאות ה'. רק מתוך יחוד ופקידה בין "במדבר סיני" ל"באהל מועד" מתפקדים בני ישראל כצבא מגובש ומאורגן, כשלכל אחד יש משמעות ותפקיד המשתלבים במבנה הכללי.

מדבר וישוב - רצוא ושוב

עד כה הלכנו בדרך הזהר ש"מדבר סיני" ו"אהל מועד" הם תורה ומשכן, אך כשמתבוננים בכללות בשני הלכי הנפש של "מדבר סיני" מול "אהל מועד", בולטת אוירה של "מדבר" מול "ישוב" - של שממה מוחלטת מול מקום ישוב וגילוי אלקות בתוך ריבוי פרטים ומעשים אנושיים. ישוב מבטא עולם של תיקון - עולם בו בונים בני האדם חברה מתוקנת, בה גם גילוי האלקות נעשה בסדר ובהדרגה ומתקבל במציאות לפי יכולתה ובדרך הראויה לה. לעומת זאת, מדבר הוא מקום של תהו ("בארץ מדבר ובתהו") - בו אין הדברים נבנים באופן יציב ומסודר. בקבלה וחסידות מוסבר שיש מדבר נמוך מהישוב - מדבר שלילי של תהו שבור, בו שורים מזיקים וקליפות - ויש גם מדבר גבוה מהישוב, בו מתגלה גילוי אלקי עצום, "אורות דתהו" כאלו שלא מתגלים בישוב.

בעבודת הנפש מתבטא מדבר התהו הרצוי בתנועת נפש של "רצוא" אדיר החורג מכל ישוב ובנין אנושי, בפניה מלאה לעצמות ה' הנעלמת והבלתי מוכלת בכל כלי הישוב. הישוב מתבטא בנפש בתנועה של "שוב" - תנועה למימוש בעולם של האור האלקי. רק חיבור בין גילוי אלקי של שממת מדבר, הגורם להשתוממות והדברת המציאות האנושית, עם יכולת הישוב להכיל אור אלקי - חיבור בין ה"רצוא" החורג מהעולם לבין ה"שוב" המממש את מושא ה"רצוא" - הוא המאפשר את מילוי השליחות של גילוי עצם האלקות בעולם.

משה ואהרן

הסבר יחסי המדבר והישוב כ"רצוא ושוב" הוא פשטני מעט, ואף מוקשה כשמשוים אותו להסבר של "מדבר סיני" כתורה ו"אהל מועד" כמקדש - שהרי התורה, המורה כיצד לממש במציאות את דרך ה', היא דוגמת "שוב" מובהקת, בעוד עבודת המקדש היא תנועת "רצוא" ברורה בהעלאת והקרבת המציאות לה'. ביאור וישוב הדברים - תוך הבנת ההתכללות והזיווג בין המדבר והאהל - יעלה כש'נכניס לתמונה' את משה ואהרן, להם ניתנה רוח הקדש המיוחדת באמצעותה הם פוקדים את ישראל ומציבים כל יהודי בתפקידו המיוחד.

הקבלת משה ואהרן לתורה ומשכן ברורה - משה נותן תורה, ואהרן הכהן עובד במשכן. לאידך, השם "אהל מועד" מתיחס למשה - עמו נועד ה' במשכן - ודווקא אהרן 'מסתובב' במדבר בתוך בני ישראל כדי 'להעלות את הנרות' בנשמותיהם ולעוררם באהבה לאביהם שבשמים, כמבואר בחסידות (ורמז: על אהרן להעלות את הנרות עד שתהא "שלהבת עולה מאליה", בלב ישראל השלהבת היא אהבת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"!). אכן, "במדבר סיני" ו"באהל מועד" מופיעות שתי תכונות - אחת של אהרן ואחת של משה:

במדבר יש צמאון - אהבת "בכל מאדך" שמעורר אהרן בלב ישראל - בו יש "רצוא" אדיר (ומלא חוית ישות אישית) לאלקות. מאידך מבטא המדבר את הבטול המוחלט הדרוש לשם קבלת התורה - תכונת הנפש של משה, הבטל בתכלית. בטול הוא "שוב" הנכון לקלוט את דבר ה' שיש לממש במציאות ללא כל סממן אישי. גם "באהל מועד" יש מחד העלאת והקרבת המציאות לה' - עבודת אהרן והכהנים - ומאידך גילוי והשראת שכינה מלמעלה, שעיקרה בגילוי התורה למשה דווקא באהל מועד. ולסיכום: גם במדבר וגם במשכן יש תנועת "רצוא" הקשורה באהרן הכהן ותנועת "שוב" אותה פועל משה רבינו.

כשמדייקים יותר, הן אצל אהרן והן אצל משה ניתן להבחין שמקום אחד הוא "מקומם הטבעי" אליו הם קשורים לעצם, ובמקום השני הם מבצעים את שליחותם העיקרית בעולם. ה'בית' של אהרן הכהן הוא "אהל מועד" - שם הוא מתבטל ב"רצוא" אישי לאלקות, כתכונת נפשו. אמנם, שליחותו של אהרן - להעלות את הנרות בנשמות ישראל (כ"שושבינא דמטרוניתא" המלהיב ומביא את הכלה לקראת חתנה) - מתבצעת במיוחד במדבר. ולאידך, בטול המדבר הוא תכונת ה"שוב" העצמית של נפש משה, אך שליחותו - להביא לישראל את דבר ה' המלמד כיצד לעשות "שוב" למציאות (כ"שושבינא דמלכא" המביא את החתן ואת דבריו לכלה) - מתבצעת דווקא באהל מועד. כחם של משה ואהרן לצאת ממקומם כדי 'לפקוד' - באוירה של שליחות - מקום אחר, היא המולידה בנפשם את הכח לפקוד את כל עם ישראל ולגלות לכל את תפקידו המיוחד.

שאו את ראש כל עדת בני ישראל... לגֻלגלֹתם

בכחם של משה ואהרן לפעול בתיאום וזיווג של "רצוא ושוב" ובנכונותם לחרוג ממקומם הטבעי כדי למלא שליחות (המתאימה דווקא לאופיים היחודי) נעוצה יכולתם לגבש את בני ישראל לצבא ראוי. מבואר כי פקידה אמיתית של ישראל מתחילה בהעלאת שש מאות אלף היהודים לשרשם העליון. יהודי פועל כחיל אמיתי - בקבלת עול והשתלבות בתפקידו - רק אם קודם נשאו את ראשו לשרש העליון ביותר (ובכך אף העניקו לו התנשאות מסוימת). ונסביר בקיצור:

משה ואהרן מעלים את בני ישראל להתיחד בשרשם העליון באלקות - במהלך העליה הזו מזדככות מדות כל אדם בשרשן (כדרוש לביצוע שליחות), נחשף ביהודי ה'חוש' הטבעי שלו עמו הוא מוכשר לפעול בעולם, ואף מתגלה השליחות האלקית המיועדת לכל יהודי פרטי - אלו דרושים לשם גילוי תפקיד היהודי בצבא ה' והענקת כלים לשם מילוי תפקיד זה. אמנם, כדי שהפעילות תהיה בקבלת עול ראויה, שרק מתוכה יכולים כל התפקידים להשתלב זה בזה, יש להעלות את היהודים עד לשרש בו הם מאוחדים לגמרי - כשמתגלה ליהודי הרצון העצמי היחיד של עם ישראל, וכיצד הוא שותף מלא לרצון זה, נעורה בו נכונות לציית למגמות הרצון הזה ולפעול בתיאום עם כל ישראל למימושו.

נשיאת הראש היא בגדר "רצוא" (המבטא מחד תשוקה לעלות לשרש האלקי ומאידך חושפת את שרשי הישות-אישיות של האדם עצמו, כטבע ה"רצוא"), שתכליתו היא "שוב" ומימוש הרצון האחד של ישראל - לגלות את ה' בעולם - מתוך אחדות וקבלת עול לרצון ה'. ה"רצוא" הוא הסתלקות אל השורש, עד לחריגה מהגלגול הנוכחי של האדם למבט כללי על המגמה האחת של ישראל בכל הדורות ובכל הגילגולים - מהעבר עד לעתיד. אמנם, אחר כל תהליך ה"רצוא" ונשיאת הראש נאמר בישראל "ויתילדו על משפחֹתם", מן ההסתלקות כל יהודי 'מתילד' - מוליד את עצמו מחדש - כחיל הממלא את שליחותו באופן ראוי ויעיל, בקבלת עול ושילוב תפקידו עם הכלל מחד, ומתוך הזדהות מלאה מאידך. מזיווג ה"רצוא" וה"שוב" המתכללים זה בזה "במדבר סיני באהל מועד" נולדים מחדש בני ישראל כחילים מתאימים לצבאות ה'.