//

תרומה

דירה בתחתונים

בפרשתנו, בריאת העולם, גלות מצרים והיציאה ממנה ומתן תורה מגיעים לתכליתם. בנית המשכן ממשת ומגלה את תכלית ההיסטוריה: "תכלית בריאת העולם הזה, שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הפרשה נקראת תמיד בחדש אדר, הרומז לתכלית זו - לכך שאלופו של עולם דר בתחתונים. שמחת אדר היא (בין השאר) על כך שסוף סוף נתגלתה תכלית הבריאה, וחדש אדר עצמו הוא 'חדש תכליתי' - החדש האחרון בשנה, תכלית כל מעשי השנה.

האבות החלו לגלות את הקב"ה בעולם, אך הם פרסמו רק את מציאות ה' - הודיעו שקיים אלקים המנהיג את הבירה. תחושה במהות האלקות, לא היה בכח האבות לגלות בתוך העולם (ורק הם עצמם זכו לגילוי המהות בדרגתם הרוחנית הפנימית - היותם מרכבה למדות דאצילות). במתן תורה כבר ירד ה' עצמו על הר סיני, אך גם ירידה זו רק נשקה לעולמנו - למעלה מעשרה טפחים - ולא חדרה לתוכו ממש. רק במשכן ובמקדש ירדה השכינה עצמה לתוך העולם הזה - למטה מעשרה טפחים - ונעשתה לעצמות ה' דירה בתחתונים.

לאחר עשית המקדש מתפשט גילוי המהות האלקית ללב כל יהודי ויהודי: "'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל". כשמתגלה המהות האלקית בלב היהודי, הוא מסוגל לעשות דירה לקב"ה בכל תחומי העולם הזה, על ידי קיום תריג מצוות התורה. כדי לבנות את גילוי האלקות בלבנו - מכחו משמשות המצוות לגילוי השכינה בעולם - יש לברר את מהות הגילוי הזה דרך העיון במשכן ובכליו.

נשיאת הפכים

הארת המדות האלקיות - גדולת ה', גבורתו וכו' - אינה גילוי מהותי של ה' בעולם, משום שהן מוגדרות בגבולות ההגיון הנוהג בעולם. התכונה היחידה שניתן לייחס לקב"ה עצמו, שמעל לעולם, היא היותו "נושא הפכים", החורג מכל גבולות ההגיון ה'עולמי' בו מוגדרים הפכים ככאלו שאינם דרים בכפיפה אחת. מכיון שכך, הביטוי העיקרי לגילוי שכינת ה' במקדש הוא בתופעות של "נשיאת הפכים" ניסית. אכן, בקדש הקדשים - 'שיא' המקדש - התחולל נס שלא היה רק הנהגה אחרת מההנהגה הטבעית, אלא ביטא נשיאת הפכים שמחוץ לגדר העולם: "מקום ארון אינו מן המדה". משני צדי הארון נמדדו עשר אמות וחלל קדש הקדשים היה עשרים אמות. אם כן, הארון עצמו לא תפס מקום גשמי, ובכל זאת, כשנמדד לעצמו היה רחבו אמה וחצי. האפשרות שדבר יתפוס מרחב ולא יתפוס מרחב בו זמנית היא "נשיאת הפכים" שמחוץ לעולם.

והנה, תופעה כזו - שמקומה בפנים המקדש - השתקפה בקרשי המשכן: על הבריח התיכון המחבר את קרשי המשכן "מן הקצה אל הקצה" אמרו חז"ל ש"בנס היה עומד" משום שהבריח האחד התעקל בתוך שלש קירות המשכן. בתרגום יונתן מתואר כיצד הבריח, שאורכו שבעים אמות, התעגל כנחש בתוך הקרשים, וכשהוצא מהם היה זקוף וקשה כ'חוטרא' (מקל). תכונות הבריח הן נשיאת הפכים, בהיותו בעל טבע קשה וזקוף מחד, וטבע גמיש ורך מאידך. במובן מסוים עולה נשיאת הפכים זו על נשיאת ההפכים בארון, משום שבארון הקיפה התופעה את החומר, ואילו בבריח מתעצמות התכונות ההפכיות בגוף החומר הגשמי ממש. בקשר הקרשים וארון הברית נדון שוב תוך ההסברה לגבי נשיאת ההפכים - השראת השכינה - "בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל".

חדוה ובכיה - שלם וחצי

בלב היהודי מתבטאת נשיאת ההפכים ביכולת לשאת כאחד שני הלכי נפש שונים: "בכיה תקיעא בלבאי מסיטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". היכולת לבכות על הריחוק מה' (מצד המצב הרוחני האישי), ובו-זמנית לשמוח על השראת השכינה בתוכי (בזכות התורה והמצוות, בהם מתלבש ה' יתברך), מבטאת ומאפשרת את השראת השכינה בתחתונים ממש (כשהחדוה מתיחסת להשראת השכינה, והבכיה למציאות התחתונים ומצבם). השראת השכינה "בלב של כל אחד ואחד מישראל" מתאפשרת דווקא ב"לב נשבר ונדכא" (בסוד "אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"), בו מתגלה נשיאת ההפכים.

נשיאת ההפכים בלב היא בסוד היחס "שלם וחצי" - המבטא את תחושת השלמות (השמחה על השראת ה' השלם) עם תחושת החצי הזקוק להשלמה (תחושת האדם החצוי ומרוחק ביחס לה'). דווקא שתי התחושות יחד מהוות את השלמות האמיתית, כפי שלימד המקובל רבי אברהם אבולעפיא זצ"ל בסוד "שלם וחצי". יחס ה"שלם וחצי" מתבטא בכלי המשכן בעלי המדות השבורות - בארון, בכפורת, בשולחן ובקרשים - שמדותיהם מורכבים מאמות שלמות וחצאי אמות. שוב, תופעת ה"שלם וחצי" חוזרת הן בארון והן בקרשים.

מבית ומחוץ

לגבי הארון מופיעה מלה נוספת מלשון "חצי" - "מבית ומחוץ תצפנו". הדבר מפנה אותנו לביטוי נוסף של "שלם וחצי" בארון: יחס "שלם וחצי" הוא גם יחס של פנים וחוץ - תחושת השלמות היא הרגשה שהאדם נמצא בפנים, ב'בית' (וכן שלם רומז לסוד אור הפנים בו שע נהורין, וד"ל), ותחושת החצי היא הרגשה שהאדם עדין ב'חוץ' ביחס לדברים. הציפוי "מבית ומחוץ", האמור בארון, קיים גם בקרשים ובריחיהם המצופים גם הם זהב "מבית ומחוץ". חזרת התופעות "שלם וחצי" ו"מבית ומחוץ" בארון הברית (שבפנים הבית) ובקרשים (שמחוץ לבית), גם היא בסוד נשיאת ההפכים והתכללות של "מבית ומחוץ".

גם נשיאת ההפכים "מבית ומחוץ" מבטאת חדוה ובכיה: שמחת האדם החש בבית ה' (וכן שמח שהוא "אושפיזכן [- אכסנאי ומארח] לגבורה" בבית מקדש מעט שלו), ובכית געגועיו תוך התחושה שעדיין הוא מבחוץ. בפנימיות, התכללות תחושות הפנים והחוץ, מאפשרת לשמר את עוצמת הגעגועים לה' בקודש פנימה כגעגועים שבחוץ (כפירוש הבעש"ט לפסוק "צמאה לך נפשי... כן בקדש חזיתיך" - הלוואי שתוך כדי "בקדש חזיתיך" ישתמר צמאון הנפש הקודם לקודש). מאידך, הכנסת החוץ לפנים מגלה ש"אין דבר חוץ ממנו", שגם החוץ הוא בפנים, ומתוך כך יתכן גילוי השראת שכינה גם בחוץ - גם בקרשים.

ההפכים הזהים

במשכן היו שתי פרוכות, הרקמה בפרוכת שבין הקדש לקדש-הקדשים נראתה שונה מכל צד, וזו שבמסך הפתח נראתה זהה משני צדדיה. המסך הפנימי, הדו-צדדי, מסמל יכולת לשאת הפכים, והחיצוני, שצדדיו זהים, מסמל פשטות שאינה נושאת הפכים בתודעתה. והנה, ציפוי הארון, הפנימי לפרוכת נושאת ההפכים, זהה "מבית ומחוץ". מה משמעות הדבר? המתבונן בנשיאת ההפכים האלקית מתפעל מכך שה' נושא הפכים שונים, אך מצד הקב"ה אין הם הפכים כלל. המסך החיצוני מסמל אדם שאינו נושא הפכים בטבעו והמסך הפנימי מסמל את נשיאת ההפכים בחווית האדם, אך ציפוי הארון הזהה משני צדדיו מבטא את נשיאת ההפכים כפי שהיא מצד הקב"ה עצמו - בו זהים שני ההפכים. הופעת נשיאת הפכים כזו שבארון גם בקרשים, מגלה את נשיאת ההפכים האלקית בחוץ, בלב האדם - ומלבו מתגלים הדברים במציאות כולה.


ארכיון מעין גנים

 סדרה א' - ה'תשסב
באור פרשות השבוע
ע"פ שבע הספירות


הקדמה

חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים

נספחים:




סדרה ב' - ה'תשסג


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים


סדרה ג'- ה'תשסד

בסדרה זו חסרות מספר פרשות


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים