קדֹשים

פרשתנו היא מהפרשיות הכלליות ביותר בתורה - ומשום כך היא נקראת לפני כל עם ישראל במעמד "הקהל" (כנדרש בתו"כ מהפתיחה: "דבר אל כל קהל עדת בני ישראל"). בזהר אף נאמר כי כשהגיעו החבריא ללימוד פרשה זו שמחו, בהיותה "כללא דאורייתא" ו"חותם אמת" של התורה. אמנם, כל עניני הפרשה החשובים - ריבוי המצוות, מצות "ואהבת לרעך כמוך" שהיא "כלל גדול בתורה", וחזרה על המצוות המקבילות לעשר הדברות - כלולים בענין הקדושה, על שמו נקראה הפרשה (שהרי שם כל פרשה נוגע לכל פרטי עניניה). ננסה 'למשש' מעט את ענין הקדושה דרך כמה הארות בחסידות לגביה מהותה:

קדש עצמך במותר לך

ההוראה המעשית העולה מפסוקי הקדושה בפרשתנו היא "קדש עצמך במותר לך" (הרמב"ן מונה הוראה זו כאחת מ-תריג מצוות; את דעת מי שלא מנה אותה מסבירה החסידות בכך שזו מצווה כללית - ה"חותם אמת" של כל התורה, הכולל את כל המצוות - שלכן אינה נמנית כאחת מהמצוות הפרטיות). המשמעות הפשוטה של קדושה היא פרישות והבדלות. לכן, פשוטה של מצוה זו היא פרישות והתנזרות מדברים מותרים (על ידי אי-עשיה). אמנם, החסידות מלמדת פירוש פנימי יותר במצוה זו: תוך כדי עשית ה"מותר לך" - עניני החול - יש להתקדש, ובכך להחדיר קדושה גם לתוך תחום ה"מותר" והחולין.

שני הפירושים נובעים משני הלכי נפש הפכיים - יראה ואהבה. פרישות והתנזרות נובעות מיראה - האדם חושש שמא יכשל ויגרר מתוך התחום המותר לתחומים אסורים, ושמא תוך עיסוקו בחולין ימשך אחר תאוות היתר ויניק כח לחיצונים (משום שהעיסוק בחול, גם כשאינו אסור, מחזק ממדים חיצוניים בנפש ובעולם, המסתירים על הקדושה הפנימית). לעומת זאת, התנועה הנפשית המורה לעסוק בחולין מתוך מגמה לקדש אותם ולחשוף את הקדושה שבהם נובעת מאהבה - אהבה כזו לכל פרטי המציאות (מתוך זיהוי הקדושה הטמונה בכל) עד נכונות 'להסתכן' כדי לקדש את הזולת שמחוץ לאדם.

מההבנה שקדושה אינה רק יראה והסתגרות מפני המציאות, אלא גם ביטוי לאהבה ופתיחות כלפיה, נצעד צעד נוסף פנימה בהבנת מושג הקדושה: מוסבר בחסידות שקדושה היא כח לחשוף את עצם העומק הנפשי הנעלם - לגלות בעולם גם את האהבה הפנימית והעצמית ביותר שבנפש. ונסביר: שרש היראה הקדושה הוא חוית ההבדלה העצמית של קדושת הנפש מהמציאות, הגורמת לחשש שמגע בחיצוניות המציאות הוא התרחקות מהקדש הנבדל. אכן, מתוך האהבה שבקדושה - הנותנת אמון בקדושה החבויה בחול - מתאפשרת בסופו של דבר גם חשיפת הקדש הנעלם והנבדל (שהוא שרש היראה) בתוך המציאות.

הבדלה והזמנה

בספר השרשים מסביר הרד"ק שבשרש קדש שני ענינים שונים: פירוש אחד בקדש הוא נבדלות עצמית והפירוש השני הוא הכנה, זימון וקריאה (ע"ד "קדשו צום קראו עצרה"). לכאורה, הזמנה וקריאה הפוכות מהבדלה עצמית. קדש הוא הבדלה עצמית של "הוא לבדו הוא" - נבדלות שאינה זקוקה לדבר זולתה. הקריאה והזימון מבטאים דבר הפוך ממש - צורך בזולת והזדקקות לו.

להבנה טובה יותר של משמעויות הקדושה ההפוכות יש לעלות לעיסוק בדברים בשרשם, במשמעות מונח הקדושה אצל הבורא ב"ה. מתוך כך נגלה גם את השרש העליון לשני הלכי הנפש ההפוכים שהוזכרו - האהבה והיראה:

בקבלה קיימת הבחנה בין "קֹדש" ל"קדוש" - "קֹדש" הוא העצם הנבדל (ובלשון הזהר: "'קֹדש' מלה בגרמיה") ו"קדוש" הוא המשכה וגילוי למציאות מה"קֹדש" הנעלם (כשה-ו הנוספת ב"קדוש" היא שערה - חוט דק ומצומצם - דרכה נמשך אור הקֹדש). בשרש מתיחסים מושגים אלו לממדי אלקות ש"לפני הצמצום" - לה' כשהוא 'בינו לבין עצמו', טרם התיחסות לפרטי מציאות עולם נברא. "קדוש" מתייחס לאורו האין סופי של ה' - שעשועיו העצמיים ורצונו לברוא עולם כדי להיטיב לברואיו ולמלוך עליהם. "קֹדש" מתיחס למקור האור הזה, העליון והנבדל ממנו - לעצמות ה' ממש, שלמעלה מכל הארה, גילוי ותפיסה. הבנה זו מחדדת ומעמיקה את השאלה על משמעות הזימון והקריאה בקדש: כיצד יתכן לומר על יחידותו העצמית והנבדלת של ה' - על עצמותו ממש - שיש בה הזמנה וקריאה (המבטאות גם הזדקקות) לענין שחוץ הימנו?

"קֹדש ישראל"

חז"ל מלמדים שקודם לבריאת העולם נמלך הקב"ה בנשמות הצדיקים - נשמות כל ישראל, "ועמך כֻלם צדיקים" - האם (וכיצד) לברוא את העולם. בחסידות מוסבר שההמלכות עם נשמות ישראל היא על כל גילוי, כולל הארת אור-אין-סוף (ה"קדוש") בדרגה הגבוהה ביותר - דרגת השעשועים העצמיים שבינו לבין עצמו. עולה אם כן כי יש שרש לישראל גם קודם לדרגת ה"קדוש", שרש בו נמלך ה' אם להאיר מתוך עצמו (מה"קֹדש") את ה"קדוש".

אכן, ביחידות ה' אין שום מציאות חוץ ממנו ושום הזדקקות לדבר זולתו, ובכל זאת מבואר שגם שם יש שרש לנשמות ישראל, הכלולים ביחידותו לגמרי - "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד" ממש. כיצד ניתן לצייר את מהות שרש נשמות ישראל - "קֹדש ישראל להוי'" - בתוך "קֹדש הוי'" העליון? שרש ישראל הוא בחינת ההזמנה והקריאה שבקדש הנבדל - מה שה' מוכן ומזומן בעצם, ביכולתו הפשוטה, לבוא לידי גילוי של רצון להיטיב שתכליתו בריאת עולמות ש'מחוץ' לה'. היות ה' מזומן בעצם לברוא עולמות גם בדרגת נבדלותו העצמית היא שרש ישראל בעצמות. ובסגנון נוסף: שרש היהודי הוא רכיב ממריץ (- קטליזטור) לפעילות ולהתגלות, הנמצא כביכול בעצמות ה' ממש.

קֹדש הוי'

עד כה עלו שלשה פירושים בקֹדש: קֹדש ככח גילוי אהבה פנימית-עצמית בחוץ; קֹדש כפרישות; קֹדש כהזמנה. מהדיון בשלש התכונות עולה בבירור עוד תכונה נוספת של הקֹדש - היותו מישב ומכליל במציאות תכונות הפכיות (שרש תכונה זו היא נשיאת ההפכים שבעצמות ה', בה אין ההפכים בגדר הפכים כלל). ארבע התכונות יוצרות יחד מבנה המכוון לאותיות שם הוי' ב"ה:

הקדש הנבדל, "קדש מלה בגרמיה", מרמז בקבלה לסוד החכמה, ה-י שבשם. ההכנה לעתיד מקבילה לבינה, ה עילאה, סוד ה"עתיד לבא" (וכן יחוד נשמות ישראל בעצמות ה' הוא סוד יחוד י-ה כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"). גילוי האהבה מרמז ל-ו שבשם - מדות הלב המאירות לזולת, הנכללות ונפתחות באהבה. ההתכללות - הגילוי ה'מציאותי' של הקֹדש - מקבילה ל-ה תתאה שבשם, למלכות המבטאת תמיד את תיקון עצם המציאות.


ארכיון מעין גנים

 סדרה א' - ה'תשסב
באור פרשות השבוע
ע"פ שבע הספירות


הקדמה

חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים

נספחים:




סדרה ב' - ה'תשסג


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים


סדרה ג'- ה'תשסד

בסדרה זו חסרות מספר פרשות


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים