עקב

הפיכת אמונה למודעות

בפרשתנו אומר משה על המן: "ויענך וירעִבך ויאכִלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבֹתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". הפסוק מורה שבמן נמשכת אי-ידיעה עליונה - "אשר לא ידעת ולא ידעון אבֹתיך". בקבלה מכונה דרגה זו "רישא דלא ידע [שאינו ידוע מעצמו - 'אשר לא ידעת'] ולא אתידע [שאינו נודע ממקור חיצוני - 'ולא ידעון אבֹתיך']". בנפש אי-ידיעה זו היא אמונה פשוטה שלמעלה מדעת. באכילת המן 'נאכלת' האמונה ונקלטת בפנים המודעות - "למען הודיעך...".

אכילת המן מפנימה שחיי אדם לא תלויים במקור מוכר וידוע ("כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם"), אלא ב"מוצא פי הוי'", המושג רק באמונה פשוטה. כמובן, בהתנתקות מבטחון במקור מחיה מוכר יש חשש ותחושת 'רעב' וחסרון - אין לאדם משהו מוחשי להיתלות בו, והאמונה עליה הוא סומך אינה ממשית בשבילו. סוף התהליך הוא 'אכילת' והפנמת האמונה כנכס 'ידוע' ומוחשי בנפש. לפי זה מקבילים חלקי הפסוק - "ויענך" ל"אשר לא ידעת"; "וירעִבך" ל"ולא ידעון אבֹתיך"; "ויאכִלך" ל"למען הודיעך" - בתיאור תהליך הפנמה.

בתהליך 3 שלבים: הכרה שאין באדם דעת לגבי מקור חייו, זה עינוי ועוני הפועלים בו הכנעה (ענוה) והכרה שלא עשה את עצמו; גילוי שגם אבותיו לא מסוגלים להחכימו גורם רעב לשמיעת דבר ה', תוך הבדלה מכל מקור מידע שבמציאות; 'אכילת' עצם אי-הידיעה כדעת פועלת המתקה בצער אי-הידיעה הקודם והופכת את האמונה ל'משביעה' יותר מכל דעת ראשונית נמוכה.

תודעת ארץ ישראל

אמנם, כל המבואר עד כה נכון למציאות במדבר, בה לא היה בפועל מקור מחיה שניתן לסמוך עליו, והאמונה נתגלתה ונתממשה ב"לחם מן השמים" שישראל אכלו (וממילא חוו באופן פנימי). והרי, עיקר עיסוקה של פרשתנו הוא ארץ ישראל, כמודגש בהרחבה בתאורי שבח הארץ. בפשטות, משה מזכיר לעם שגם בארץ ישראל לא ישכחו שה' מכלכל אותם, כשם שספק צרכיהם במדבר.

בפנימיות יותר, אין מדובר בזכרון מופשט בלבד של יכולת ה' שהומחשה במדבר (כשבהווה אין לה המחשה הנראית לעין). המצוה העיקרית בפרשה היא ברכת המזון, ודרכה זוכים לתיקון התודעה בארץ ישראל (לכן נכללת בה ברכת הארץ). והנה, על תיקון המטבע הלשוני של ברכת המזון מסבירה הגמרא :

משה תקן לישראל ברכת "הזן" בשעה שירד להם מן. יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו "בונה ירושלים", דוד תקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך" ושלמה תקן "על הבית הגדול והקדוש".

מכך שגם אנו (- האוכלים "לחם מן הארץ") מברכים את ברכת "הזן" (- שנתקנה על "לחם מן השמים") לומדים שקיים גם היום "לחם מן השמים", המתלבש ומאיר בפנימיות בתוך ה"לחם מן הארץ". זו התודעה העיקרית שיש לנחול בארץ ישראל: הכרה שבתוך המציאות העולה מהארץ מתלבש כח אלקי מהשמים. כשם ש"זכירת ארץ ישראל" , האמורה בפרשתנו, היא "וזכרת... כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" - הכרה שבפעולות האדם מפעם כח אלקי - כך צריכה להיות התודעה ביחס לכל עצמה של המציאות הגשמית. 'תודעת ארץ ישראל' (תיקון הקדושה שבממד המקום) מופיעה בגלוי בשבת (הקדושה בממד הזמן) - ב"לחם משנה", המיצגים כאחד "לחם מן הארץ" ו"לחם מן השמים" .

כח האכילה

מהמוסבר עד כה עולה שברכת המזון מנחילה תודעה ל"לחם מן השמים" שבמאכל האדם כל יום ואחר כל סעודה, ולא רק בעת הארה גלויה מהשמים, כהארת שבת וכזו שהאירה בדור המדבר. עיקר החידוש והתיקון ב'תודעת ארץ ישראל' הוא הטמעת התודעה השבתית יוצאת-הדופן (התלויה בהארה רגעית) במודעות הטבעית הקבועה של האדם (שאינה תלויה בהארות, והיא חלק מעצם האדם). אין מדובר בשינוי התודעה מכח התבוננות - אף לא התבוננות קבועה ומחויבת כזו הנוצרת בברכת המזון - שהרי התבוננות יכולה לגרום להבנה שכלית שונה, אך את האמונה, שהיא בבחינת אי-ידיעה בעצם, לא ניתן להפנים לשכל. ויותר, התבוננות שכלית 'כופה' את החויה הטבעית, וממילא פעולתה היא בדומה להארה אלקית - אין היא משנה שינוי קבוע את טבע האדם, אלא פועלת בו כל עוד הוא זוכר את הדברים. הפנמת אמונה היא הפנמה למודעות החויתית והישירה של האדם - לדרך הטבעית בה הוא קולט את המציאות.

דבר זה לא קורה בכח ברכת המזון (השכלית), אלא מכח האכילה שהגוף חווה ישירות. הדבר בולט בהבדל בין ברכת "המוציא" לברכת המזון: טרם האכילה חשים רק במציאות הגלויה, ולכן מברכים "המוציא לחם מן הארץ"; אחר האכילה (הראויה) מברכים ברכת המזון הכוללת ברכה על "לחם מן השמים", משום שחשים ומכירים שבתוך המאכל הסתתר מן על-טבעי שנתן ה'.

"ותעל שכבת הטל"

בירידת ה"מן" נאמר: "ותעל שכבת הטל סביב למחנה", והדבר רומז לכך שהמן היה בבחינת טל. השוואת המן לטל מלמדת שהשפעת המן על התודעה נמשכת וכי מעולם לא פסקה, כאמור בטל שאינו פוסק לעולם - "טל לא מיעצר" . המן, שנראה כי חדל לרדת, לא פסק מהמציאות, אלא רק הופנם למזון ארץ ישראל (וממנה לשאר הארצות). מתוך השוואת המן לטל תוסבר תודעת ה"לחם מן השמים" שחווה האדם בעת אכילתו הגשמית בכמה רמות:

ברמה הראשונית מרמז ה"טל" ל"טל תחיה" בו עתיד הקב"ה להחיות מתים, והכרת ה"לחם מן השמים" הנחווית באכילה היא תחושת תחית המתים. אחר האכילה חש האדם שכחות חדשים נמסכים בו ונשמתו חוזרת לתיפקוד יעיל בגופו. מתברר לאדם שבאכילתו היה טמון כח לתחית מתים זעירה, והוא חש שבלחם הגשמי התלבש כח שמימי מחיה מתים. אמנם, חוץ מחויה פשוטה זו, מסוגלת האכילה להמשיך 'תודעת ארץ ישראל' עמוקה יותר. לא רק הבנה על תחית המתים המתחוללת במציאות העולם, אלא אף תיקון התודעה ב'חוית טל' - חויה כי הוי' אחד, ממלא ומחיה את כל המציאות, ואין מציאות בלעדיו. והיינו, שכשבתוך אכילתו חווה האדם את ה' ברי לו שהמציאות עצמה אלקית.

לאכול נכון

כמובן, כדי שהאכילה תפעל שינוי מתקן בטבע האדם וחוויותיו יש לאכול תוך תודעה נכונה שתברר את חוית האכילה ותדגיש בה את הצד האלקי - את ההכרה ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' [שבלחם עצמו] יחיה האדם". בחסידותIII נתבארו 3 כוונות כלליות לאכילה בתודעה זו:

יש אכילה כדי לקבל כח לקיום תורה ומצוות (בתודעת הכנעה - שלא לאכול לסיפוק עצמו כבהמה, אלא לשם תכלית); למעלה מכך יש כוונה המגלה שבאוכל יש כחות עצומים ותוהיים, והאכילה נועדה להמשיך כח מסירות נפש ועוצמות שאין בתורה ובמצוות ה'עדינים'. מכח אכילה זו זוכים למעלת בעל תשובה, שלמעלה מהצדיק (תוך תנועת הבדלה מכל המצוי בכח האדם הרגיל, ורצון לזכות לאורות שלמעלה מהעולם); למעלה מכך יש אכילה עליונה בה אין אינטרס אישי (אף לא קדוש) ומגמת האכילה היא 'להאכיל' את ה'. ונסביר: כשם שהאכילה מחברת את הנשמה לגוף, כך רוצה האדם שבאכילתו יתחבר ה' עצמו למציאות ויתגלה בה באופן חדש - בגילוי תורה חדשה שהיא "מוצא פי הוי'" בעצם (מה שפועל המתקה וגילוי טעמי תורה בגילויי האלקות המוכרים).