בראשית

לפי הפתגם החסידי, במקום בו אדם מעמיד את עצמו בשבת בראשית שם הוא נמצא בכל שבתות השנה, אין מתאימה יותר מפרשת בראשית - הפותחת בפירוט מבנה הבסיס של ז ימי היסוד, ימי הבריאה, החוזרים בכל שבוע - לעיין ב-ז הימים-הקרואים(עיין הקדמה).
כשם שימות השבוע - ה'משחזרים' את ימות הבריאה - אינם דומים זה לזה, ובכל פעם לובש המבנה הבסיסי צורה שונה ואחרת, כך גם בפרשיות התורה, חשיפת המבנה הבסיסי הקבוע מגלה בכל פעם סודות חדשים ומגוונים ועצם ההקבלה שופכת אור חדש על נושאי הפרשה.

חסד - הבריאה במבט אלקי

"ראשון" פותח ב-ב רבתי המבטאת ברכה, כאמור באברהם איש החסד "והיה ברכה" (וכן הבריאה פותחת ב"יום אחד", סוד "אחד היה אברהם") - באותיות בגדכפרת (שכנגד המדות) מכוונת ב לחסד. כל ז ימי בראשית - ימי "עולם חסד יבנה" - כלולים ב"ראשון", כמבואר בזהר שחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", הכולל את כל מדות הלב, מגדל ומגלה אותן מכח התפשטות האהבה (וכן מסביר רש"י שהכל נברא ב"יום אחד", יום החסד, ובשאר הימים רק נתגלו פרטי הבריאה). סיפור הבריאה חוזר בפרשה שלש פעמים, והספור הראשון אפוף אוירת חסד וטוב - זה ספור המשקף את הבריאה בעיני ה', "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואין בו אפשרות של פגם או שלילה בבריאה. ספור זה מסתיים ב"ויכלו" העולה חסד (וסך תבותיו הוא ב"פ חסד).

גבורה - הבריאה במבט ארצי

ב"שני" נפתח ספור הבריאה המתאר את הבריאה מנקודת המבט הארצית. בניגוד ל"בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ", בהקדמת שמים לארץ (כראית "דעת עליון" השמימית), כאן מוקדמת הארץ לשמים (כראית "דעת תחתון" הארצית) - "ביום עשות הוי' א-להים ארץ ושמים". יחס שמים וארץ הוא היחס בין חסד לגבורה - "נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ". ועוד, בניגוד ל-ב רבתי של "בראשית", המבטאת את גדולת והתפשטות החסד, כאן יש ה זעירא - "בהבראם" - המבטאת את כיווץ וצמצום הגבורה (ובפרט רומז סוד "ב-ה בראם" לסוד ה הגבורות המצמצמות את אור ה' בבריאה).

בספור זה נחשף חשש החטא והקלקול ונמתחת מדת הדין באיום "ביום אכלך ממנו מות תמות", ובכלל, המוקד עובר מבריאת ה' בחסד חנם להשפעת התחתונים על העולם. מודגשת ה"אתערותא דלתתא" ב"ואד יעלה מן הארץ" - ההשקאה באה מהארץ, מלמטה, ולא בירידת חסד מלמעלה. גם האדם חדל לאכול לחם חסד ("נהמא דכיסופא") כשהוא מצטווה "לעבדה ולשמרה" מתוך יראת המלך (פנימיות הגבורה), והוא אוכל את המגיע לו בדין חלף עבודתו.

ב"שני" מופיעים לראשונה כמה מושגי גבורה מובהקים: רע ("עץ הדעת טוב ורע"), מות ("ביום אכלך ממנו מות תמות") ופירוד ("ומשם יפרד"). אף פעולת ה' - שבספור הראשון נראית טבעית וחלקה (בסוד א-להים = הטבע) - מצטיירת בספור זה כמאמץ-גבורה: "ויפח באפיו נשמת חיים" הוא התגברות להוציא מפנימיות ה' "חלק אלו-ה ממעל" שירד להיות נשמה לאדם. התגברות זו, להפיח חיים בגוף האדם הדומם, היא סוד הגבורה הנדרשת לתחית המתים. בסיום "שני" מביא ה' את כל החיות לאדם על מנת להגבירו ולהשליטו עליהן.

תפארת - שילוב וזוגיות

"שלישי" פותח במושג מובהק של תפארת - "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" - זו תודעת הזיווג של "תפארת אדם לשבת בית" הדורשת שבנין שלם יכיל את המיזוג המפואר של האדם עם אשתו. ב"עזר כנגדו" משתלב השמאל ("לא זכה - 'כנגדו' להלחם בו") בימין ("זכה - 'עזר'") כמדת התפארת - ולפי הקבלה ראשית יצירת האשה-המלכות היא ב"אחורי תפארת זעיר-אנפין" דווקא. בריאת האשה מעוררת באדם התפעמות של רחמים והזדהות (פנימיות התפארת) כלפי "אשתו כגופו", בה הוא דבק להיות "לבשר אחד" (בסוד "תפארת גופא").

מדת התפארת מתבטאת בכל חטא עץ הדעת: העץ המפואר למראה מפתה את אדם וחוה ופוקח את עיניהם בתאות הסתכלות בפאר העולם. בחסד וגבורה מוגדר כיוון הרגש (קירוב או דחיה) אך אין עיסוק מודע באיכות החויה, ואילו בתפארת מתעוררת באדם התפעלות גלויה ומודעת, המורגשת לו בהבלטה - המודעות היתרה של האדם לחויותיו היא תוצאת חטא עץ הדעת (אם בתחלת "שלישי" היו אדם ואשתו ערומים "ולא יתבוששו" הרי בסוף קטע זו עושה להם ה' לבוש - יש צורך בהצנעת הרגש והפאר שנחשפו והוחצנו). גם העונש מבטא מיזוג של רחמים בגבורה - ה' שואל את האדם "איכה" כדי לאפשר לו להודות ולהפטר מהעונש, ואף כשהאדם לא מודה ממתיק ה' ברחמים את דין המות "ביום אכלך" ומעניק לאדם יום אלקי של אלף שנות חיים על הארץ ("כי אלף שנים בעיניך כיום"). אחר החטא מופיע "קול הוי'" - מעבר לכך ש"קול" הוא כנוי קבוע בקבלה לתפארת, זו הסמיכות הראשונה (מבין נ) של מלה לשם הוי' ב"ה, בסוד הרחמים (פנימיות התפארת) של "סומך הוי' לכל הנופלים".

נצח והוד - נצחיות, נצחנות ואיזון

"רביעי" פותח בחשש פן יאכל האדם מעץ החיים "וחי לעולם" - חשש מחיי נצח, שינציחו גם את הרוע שבאדם - ולכן מגורש האדם מחוץ לגן עדן (כנצח, הרגל היוצאת "לבר מגופא", מחוץ לעץ החיים של הספירות). ברגל היוצאת לחוץ יש גם מובן של התקדמות והמשכיות - ב"רביעי" מתחדש כי יש דור המשך, כי האדם יכול להנציח את עצמו על ידי לידת בנים (כשהבן הוא רגל היוצאת מהאב להנציחו - "ברא כרעא דאבוה"). הספור העיקרי ב"רביעי" הוא עימות המתחולל "מקץ ימים" (רמז ל"קץ הימין" - הנצח, קץ הקו הימני של הספירות) בו מנצח הבל, ויצר הנצחנות של קין גורם לו לשפוך את דמו (דם שפוך נקרא נצח - "ויז נצחם"). אחר החטא משקר קין - "השֹמר אחי אנכי" - ומנגיד את שקר האדם למדה האלקית "נצח ישראל לא ישקר". קין נידון לנוע ולנוד, חסר קביעות, והוא מנסה להנציח את בנו חנוך בבנית עיר על שמו.

ב"חמישי" נשלמים דורות קין, ומופיעות נשים ראשונות בתנ"ך אחר חוה (בהדגשת תאות נשים, בנשיאת אשה לנוי ואשה לבנים). קטע זה אף מסתיים באשה - "אחות תובל קין נעמה". נשיות מודגשת זו היא בסוד "איהי בהוד".

יסוד ומלכות - מחזורי חיים ומות

"ששי" פותח בלידת שת, היסוד ממנו הושתת עולם התיקון, וגומר בחנוך ה"צדיק יסוד עולם". ב"זה ספר תולדֹת אדם" חיים ומות הם חלק ממחזוריות טבעית בה פרה ורבה האדם - חיים ומות אלו הם דימויים ליסוד כ"אבר חי" ו"אבר מת" המעמיד תולדות. ב"שביעי" מופיע הדור העשירי, שכנגד המלכות - נח המוצא חן בעיני ה' (חן הוא "מתנת המלכות"). האנושות מתפשטת בכל הארץ ונולדים "אנשי השם" (מושגי מלכות מובהקים). נחמת ה' על הבריאה מתחוללת במלכות, אבן היוצר המסובבת כל שינוי בבריאה, והמות אינו טבעי - אין זה סדר מתוקן של "ויחי... וימת" אלא סדר של תהו ("וימלך... וימת") בו המות הוא אסון וחורבן הסדר-המלכות הקיימת. מחית היקום היא בסוד האלף השביעי (המכוון כנגד המלכות) - בו מתקיים העולם במצב של חורבן ומבול.