פרשת נצבים

חסד: אחדות ישראל

"ראשון" פותח בכלילת כל עם ישראל יחד - מתוך אהבת ואחדות ישראל - הפסוק מונה עשר דרגות של נשמות ישראל, וכולל אותן "אתם נצבים היום כֻלכם... כל איש ישראל". בזכות האחדות והאהבה זוכים בני ישראל להיות "נצבים" בדין - להתקיים ולנצוח בדין ראש השנה (עליו נאמר "היום" בפסוק). יציבות זו, שמירת ישראל מכל מעידה, מודגשת בביטוי "מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך" - הוספת ה"מ... עד..." מדגישה את שויון כל הנשמות לטובה (שויון המתגלה דווקא אצל היהודים הפשוטים, חוטבי העצים ושואבי המים). הפסוק החותם - "לעברך בברית הוי' א-להיך" - בא להבטיח את תוקף האהבה בין ה' לישראל. כריתת ברית מבטאת אהבה שלמעלה מטעם ודעת - זו התחיבות כי גם אם האהבה הגלויה תפגם (והשכל יורה ששוב אין לה מקום) ההתקשרות והאהבה העצמית יתמידו.

גבורה: הצמצום לא כפשוטו

הברית עם ישראל היא "למען הקים אֹתך היום לו לעם". "אין מלך בלא עם", ובחסידות מבואר כי עם הוא מלשון עמימות - חשך וריחוק (כמו גחלים עוממות, החשוכות ורחוקות ממקורן באש) - צריך הפרדה וריחוק מהותי בין העם למלך, ורק כך נוצר מושג המלכות (אין מלך המולך על שריו או על בניו). זהו "בנין המלכות מן הגבורות" - העם נוצר על ידי גבורה, צמצום וריחוק (לכן השם המופיע בהמשך הפסוק הוא שם הדין - "והוא יהיה לך לא-להים"). הביטוי "אנכי כרת את הברית" רומז ל"אנכי" שהתגלה במתן תורה מפי הגבורה - לגבורה העצמית של "אנכי מי שאנכי". גילוי עצמי זה של גבורה מאפשר גם את הגילוי כי הצמצום - אותו פועלת ספירת הגבורה - איננו כפשוטו. שגם מי אשר נדמה כי "איננו פה עמנו היום" נמצא כאן בעצם, ויכול לבא בברית זו עם "אשר ישנו פה עמנו עֹמד היום לפני הוי' א-להינו".

תפארת: שמירת הישות

הפועל הראשון ב"שלישי" שייך לכח הדעת המאיר בפנימיות התפארת - "כי אתם ידעתם". על דעת זו להבחין בין התפארת הלקויה של אומות העולם לתפארת דקדושה, ולמאוס ב"שקוציהם... עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם". מכיון ששני השלישים התחתונים של התפארת מגולים - הופכים לחוית לב שאינה שמורה על ידי המח, חויה מלאה ישות והרגשה עצמית - צריך להזהיר "פן יש בכם" (ביטוי החוזר כאן פעמיים), להזהיר מפנית האדם אחרי ישותו העצמית המביאה לעבודה זרה. ההולך אחרי התפארת דקליפה מכונה "שרש פֹרה", כשחסרון ה-א מורה על העדר "אלופו של עולם" מפאר זה ("שרש פֹרה ראש" הוא נוטריקון שופר מכל צד, כשבכל מלה מופיעות שתי אותיות מהמלה שופר - ו"שרש פרה רוש ולענה" ראשי תיבות שופר - סוד השופר הוא התגלות יסוד אמא בתפארת ז"א, שמירת התפארת על ידי הארת הבינה, וה"שרש פרה רוש ולענה" הוא הלעומת זה של תופעה זו, כנ"ל).
"שרש פֹרה" זה מתברך בלבבו כי הוא יכול ללכת בשרירות לבו - הלב כאן הוא ב השלישים התחתונים של התפארת, המגולים משמירת הבינה על הלב. כשם שעבודת ה' בקו התפארת (מתוך התבוננות ביקר תפארת גדולתו של ה') היא היקרה ביותר -שעל כן יעקב אבינו הוא ה"בחיר שבאבות" - כך פגם התפארת הוא החמור ביותר, שעל כן "לא יאבה הוי' סלֹח לו... ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה [ספר התורה, השייך לתפארת, וחוזר ב'שלישי' שלש פעמים] ומחה הוי' את שמו מתחת השמים [באבדן תפארתו-קיומו]". המשך תיאור הקללות הרובצות על חוטא זה מתאר את כיעור המציאות כולה - אבדן התפארת הבולט לעין כל.
"שלישי" חותם בפסוק "הנסתרֹת להוי' א-להינו והנגלֹת לנו ולבנינו" -הרומז לסוד שם הוי' ב"ה (המתחלק ל-יה נסתרות ו-וה נגלות - "והנגלֹת"), השם המאיר בתפארת. היחס בין הנסתרות לבין הנגלות הוא כיחס בין השליש העליון והמכוסה של התפארת לשלישיה התחתונים והמגולים - בשלישים התחתונים (עליהם מופיעות יא נקודות) עלולים להאחז דברים לא רצויים. התיקון לישות הגלויה של התפארת הוא ערבות ישראל - "כל ישראל ערבים זה לזה" מצד המזיגה וההתכללות של "תפארת ישראל" (באחדות הפשוטה של "ראשון" כולם שוים לטובה, וב"שלישי" כבר יש אחריות של כל אחד גם על מעשי הזולת הלא רצויים ועליו להוכיחו; אכן, כשמחברים את נצבים-וילך נכללת הערבות באוירה הכללית של האחדות והאהבה - הכל נכלל ב"ראשון").

נצח: אחרית הימים

אחרי כל התוכחות - שנמשכו לפרשתנו מפרשת כי תבוא - יוצא "רביעי" לעסוק בענין חדש. אחרי כל הברכה והקללה - באחרית הימים, אליה משקיף הנצח במבט ארוך (שעל כן מכונה הנצח, סוף קו ימין בספירות, "קץ הימין") - נותנים ישראל לב לשוב אל ה' (התשובה שייכת לבינה הקשורה גם לנצח, בסוד הפסוק "כי בו ישמח לבנו [שמחה היא פנימיות הבינה] כי בשם קדשו בטחנו [בטחון הוא פנימיות הנצח]") - זו תשובה של דורות, "ושבת... אתה ובניך", שהקשר ביניהם הוא בסוד הנצח (כמבואר כמ"פ שהבנים מנציחים את אביהם, בסוד "ברא כרעא דאבוה"). תשובה זו גוררת את משמעות התשובה הפשוטה בתורה - השיבה לארץ ישראל, עליה לארץ הנעשית בכח רגל ימין ("עומק רום" של הנצח). זו ההבטחה על נצחיות נשמות ישראל, כך ש"לא ידח ממנו נדח" - "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך הוי' א-להיך... והביאך הוי' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבֹתיך" (תוך הנצחת הבנים את אבותם בעילוי רב, "וירשתה והיטבך והרבך מאבֹתיך"). מילת ה' את לב האבות והבנים - "את לבבך ואת לבב זרעך" - היא מילה נצחית, התלויה בנצחיות ה' ולא בעבודת האדם המשתנה. מילה זו מבטיחה חיי נצח (בסוד "תמורת חיים מות" שבנצח) - "למען חייך". בכלל, קיום הבטחות ה' לישראל שייך לנה"י - עצם המימוש היא ביסוד, אך הכל מתחיל מכח "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" של הנצח.

הוד: הפיכת המשחית לטובה

בחסידות מבואר שהוד, ענף הגבורה, הוא תכלית שנאת האויב והמלחמה בו (בעוד מלחמת הנצח, ענף החסד, היא על הצלת האוהב) - מכך נובע הפסוק "ונתן הוי' א-להיך את כל האלות האלה על אֹיביך ועל שֹנאיך". שרו של עשו פגע בכף ירך שמאל של יעקב - בספירת ההוד שלו - ויש לפגוע בו בחזרה באותו המקום (ההוד הוא שרש המערכת החיסונית שבגוף והפגיעה בו היא שרש כל מחלה - ב'שפיכת' כל המחלות על האויב הפוגע במערכת החיסונית מחזירים את הבריאות לגוף ישראל). "חמישי" חותם את "פרשת התשובה" - שהתחילה ב"רביעי" (נצח והוד הן ה"כליות יועצות" הגורמות לאדם לשוב בתשובה מתוך "מוסר כליות") - ומגלה את ההתפשטות מהבינה (כח התשובה וכח השמיעה) להוד, "ואתה תשוב ושמעת בקול הוי'" (שמיעת קול ה', הנמשך מהבינה ומהדהד בהוד, חוזרת פעמיים ב"חמישי"). אחרי שה' שופך אף וחימה על רשעי אומות העולם הוא שב לשמוח בטוב ישראל - "כי ישוב הוי' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבֹתיך" - גם השמחה היא המשכה מהבינה להוד.

יסוד: נקודת הצדיק

כל "ששי" מתקדם לפסוק השיא החותם אותו - "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו". הרגשת הקירוב לכל ענין אלקי (ובפרט לצוותא ולחיבור, כח ההתקשרות של היסוד, שיש ב"מצוה הזאת") נובעת מנקודת ה"צדיק יסוד עולם" שבנפש כל יהודי (בעוד חוית הבסיס של בעל תשובה היא חוית הריחוק). בעומק, הרגשת לה"קרוב מאד" זוכה בעל התשובה (המתואר ב"רביעי" ו"חמישי") הבא מרחוק - כל צדיק הוא "קרוב", אך מקומו של בעל תשובה (שהצדיק אינו יכול לעמוד בו) הוא תחושת ה"קרוב מאד". על פסוק זה מיוסד ספר התניא (כלשון השער שלו), והוא רומז גם לצירוף דעת-בינה-חכמה המוליד את היסוד: "בפיך [סוד 'דעת דגניז בפומא'] ובלבבך [סוד 'בינה לבא'] לעשֹתו [סוד 'כֻלם בחכמה עשית']".

מלכות: יסוד הבחירה החפשית

"שביעי" עוסק כולו ביסוד הבחירה החפשית. בחסידות מבואר כי היחס בין בחירת האדם להשגחה האלקית הוא בסוד ה"טיקלא" - אבני היוצר - סוד ספירת המלכות המווסתת את היחס בין מעשי התחתונים והעליונים, ואת הקביעה מי היוזם ומי המגיב ביחסים אלו (וכפי שהתבאר באריכות ב"שביעי" בפרשת מקץ). בפשטות, הנהגת המלכות - השכר והעונש, כמו גם עצם התביעה מהאדם לציית למלכו - תלויה בהנחת יסוד שקיימת בחירה חפשית (עד שגם העמדת המלך תלויה ברצון - "ומלכותו ברצון קבלו עליהם").

עיין נספח-סוד הפרשיות המחוברות