פרשת האזינו

חסד: שירת התוכחה

מבין שלש השירות בתורה מכוונת שירת האזינו כנגד הדעת (בעוד שירת הים מכוונת כנגד החכמה ושירת הבאר כנגד הבינה, כמבואר במ"א), והרמז: "האזינו השמים" עולה דעת. והנה, ידוע שדעת עולה ו פעמים דעה (הרמב"ם מכנה כל מדה נפשית "דעה", והדעת היא "מפתחא דכליל שית" הכוללת את ו המדות-הדעות שבלב), המתחלקות כאן ל"האזינו" העולה דעה ו"השמים" העולה עוד ה פעמים דעה - בסוד ה החסדים (ה בחינות שמים הכלולות ב"השמים", שהרי היחס בין השמים לארץ הוא היחס בין החסדים לגבורות - "נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ") הכלולים בדעת (וממתיקים את כל ז מדות הפרצוף של פרשה זו, שהן מדות פרצוף הדעת).

ו פעמים דעה הן בסוד ו צרופי המלה דעה - בכח הדעת רואים את כל הצירופים השונים כמקשה אחת (בעוד שבכח החכמה להחזיר את הצירוף לאין ולשנותו, אך לא לתפוס את כל הצירופים כאחד). ה החסדים הרמוזים במלה "השמים" (בה יש ה אותיות) אלו הם ה הקצוות הסובבים את התפארת, המכונה "שמים", ו"האזינו" רומז לצירוף המאיר ביסוד (על דרך סוד "שאול [המלך המכוון בין מלכי התהו כנגד היסוד] מרחובות הנהר [כינוי הבינה]" - נמשכת האזנה ליסוד מהשמיעה שבבינה). פגם הברית-היסוד הוא חוסר האזנה לדברי ה', אך "האזינו השמים" היא הבטחה שבסופו של דבר כל נשמה תאזין לדברי ה' - והדבר ימשך עד לחלק הנשמה המלובש בגוף הארצי, "ותשמע הארץ" - ואז תבוא הגאולה.

שירת האזינו היא עדות ותוכחה לזמנים בהם לא ינהגו ישראל כשורה, ואם כן מהו החסד בשירה זו? עצם כתיבת הדברים כשירה - שענינה תענוג - ממתיקה את התוכחה. חסד והמתקה אלו מתבטאים בפסוק השני - "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי..." - המדמה את דברי ה' ללקח מתוק ולמים המצמיחים כל מיני תענוג. גם ההוראה הראשונה בשירה - "הבו גֹדל לא-להינו" - שייכת לחסד המכונה גדולה (והרמזים: "הבו" עולה אהבה; "גֹדל" הוא המספר הראשוני ה-אהבה; ב"הבו גֹדל לא-להינו" יש אהבה אותיות, והן עולות אהבה בריבוע). תכלית הגדולה בפסוק זה היא להמשך למלכות - עליה נאמר "כי שם הוי' אקרא" (כנודע שהמלכות היא בסוד השם) - בסוד "חסדי דוד הנאמנים", והרמז: "כי שם הוי' אקרא הבו גֹדל לא-להינו" עולה דוד במילוי. "א-ל אמונה" היינו התיחסות לה' בשם החסד ("חסד א-ל כל היום"), ו"אמונה" מתיחסת פעמים רבות לאברהם אבינו, ראש כל המאמינים, בו נאמר "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה".

אחרי כל התוכחות חותם "ראשון" בכך שעיקר טפשות ישראל היא בכך שהם מתנהגים כך ביחס לה' אביהם, האוהב אותם ועושה איתם אין סוף טובות - "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכֹננך". "קנך... עשך ויכֹננך" הם לשונות המתארות את חסדי ה' עם ישראל, ובמובלע משתמע כאן שעל אף הטפשות של "עם נבל ולא חכם" ה' ממשיך באהבתו האין סופית לישראל.

כבפרשות רבות, "ראשון" הוא רקע להמשך הפרשה - כאן מציגים לפני ישראל את טפשותם בריחוק מה', אך הפרטים הנובעים מכך בהשתלשלות ההסטורית מופיעים רק בהמשך הפרשה.

גבורה: ריכוז העצמות

אחרי הרקע ב"ראשון" מורה "שני" שיש להתבונן בעבר, לזכור מה עשה ה' למכעיסיו וללמוד מכך על העתיד (עצם כח הזכרון שייך לדעת, וכנ"ל שכל הפרשה כלולה בפרצוף הדעת). גם "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" מתיחס לנביאים ולחכמים, ומורה לשמוע לתוכחתם - "מוסר אביך". תוכחת העבר - ההתבוננות במכעיסי ה' - נמתקת בגילוי האהבה לישראל, בעטיו לא אבד ה' את דור הפלגה ("'בהפרידו בני אדם' - כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא 'יצב גבולות עמים', קיימם ולא אבדם 'למספר בני ישראל', בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם"). תכלית ענינים אלו הוא הפסוק "כי חלק הוי' עמו יעקב חלק נחלתו" - הגבורה בפסוק חיובי זה היא גבורת העצמות להצטמצם ולהתרכז ב"חלק אלו-ה" שבנשמות ישראל, עד שביחס אליהן נאמר כי "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". ה' מוצא את ישראל "בארץ מדבר ובתהו ילל ישִמֹן" - במקום הקליפות, הדין והגבורה (ומעל תהו הגבורה מרחף ה' לגונן על ישראל - "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" - בדומה ל"ורוח א-להים מרחפת על פני המים" על גבי "והארץ היתה תהו ובהו"). "שני" חותם בתאור ההתבודדות האופיינית לגבורה - התבודדות מי שמכונס בעצמו, ובגבורתו אינו זקוק לאחרים ואינו מתחשב בהם - "הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

תפארת: טובת הגוף

תחלת "שלישי" מתארת את הטובה הגשמית שהיתה לישראל, טובת הגוף שבסוד "תפארת גופא". טובה זו גרמה למילוי הגוף - ל"וישמן ישורון [כינוי מובהק ל'דרך ישרה שהיא תפארת...'] ויבעט" ול"שמנת עבית כשית" (הכסות שייכת לתפארת, בסוד "בגדי תפארת"). מתוך קלקול זה עובדים "לשדים לא אלֹה אלהים לא ידעום חדשים מקרֹב באו לא שערום אבתיכם" - לאלילים שאין בהם תפארת משום צד (אף לא תפארת שקרית, המחזיקה אותם כאלילים בעיני הגוים), ואינם ראויים לא לאהבה ולא ליראה. "צור ילדך" היינו סוד לידת התפארת מיסוד אמא - לידת המודעות העצמית של ישראל מתוך ההתבוננות - אך כאשר שוכחים את המוליד, כשלא חשים תמיד בלידת מציאות זו מאין ליש, גורם הדבר כביכול להתשת כח של מעלה מלהיטיב לישראל.

נצח: בין כך ובין כך קרואים בנים

בתוך כל פסוקי התוכחה, פותח "רביעי" בקריאת ישראל בניו ובנותיו של ה' - יחסי אב ובנים שייכים לנצח, בהיות הבנים מנציחים את האב (וכן "ברא כרעא דאבוה" רומז לנצח, המכוון לרגל ימין). ה' אומר "אראה מה אחריתם" - מה יקרה עם ישראל בסוף זמנם, ב"קץ הימין" (כינוי הנצח, האחרון בקו הימין של הספירות) - מה היא תכליתם הנצחית אחרי כל תהפוכות הזמן העוברות על "דור תהפֻכֹת". כשהבנים, שענינם הנצחת האב ודרכו (שעל כן כל סוד החינוך שייך לנצח), אינם מממשים את תפקידם זה הם מכונים "בנים לא אמֻן בם" (כך לפי פירושו הראשון של רש"י, שהכוונה היא שגידולי ה' וחנוכו לדרך טובו לא נכרים בהם; לפי הפירוש השני - שישראל אינם נאמנים לקיים הבטחותיהם היינו פגם הבטחון שבפנימיות הנצח).

מבין הדימויים הרבים והמפחידים ב"רביעי", באיום של "חצי אכלה בם" טמונה גם הבטחה כי "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" - הבטחה על נצחיות ישראל: "חצי כלים והם אינם כלים" (בכלל, החצים רומזים לנצח והוד, חצאי אותו הגוף - "נצח והוד, תרין פלגי גופא").

ה' נמנע מלכלות את זעמו בישראל "פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא הוי' פעל כל זאת" - זו זהירות מהבטחון העצמי המופרז שעלול להווצר בנצח, בטחון כי "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". הפסוק החותם - "כי גוי אֹבד עצות המה" - מתיחס לאבדן כח הנצח וההוד כ"כליות יועצות" (וההמשך - "ואין בהם תבונה" - רומז לקשר בין הבינה לנצח, בסוד הפסוק "כי בו ישמח לבנו [שמחה היא פנימיות הבינה] כי בשם קדשו בטחנו [בטחון הוא פנימיות הנצח]").

הוד: "הודי נהפך"

"חמישי" פותח בהמשכת מוחין למלכות המכונה "זאת" (ש"איהי בהוד") - "לו חכמו ישכילו זאת". האמירה הוודאית כי ישראל "יבינו לאחריתם" היא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת". הפסוק "איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה" הוא ביטוי מובהק של "הודי נהפך עלי למשחית" וה' מסגיר את ישראל לאויביהם (בהיפוך המצב המבורך בו "איש אחד מכם [= משיח] ירדף אלף כי הוי' א-להיכם הוא הנלחם לכם"). בעקבות הצלחת האויבים היה להם להבין ש"לא כצורנו צורם" - "שהרי עד הנה לא יוכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו" - ולהתברר מאמונתם הכזבית הנאחזת בהוד ("ואֹיבינו פלילים" שייך גם הוא לכח העצה שבהוד, על דרך "פלא יועץ"). בהמשך מובאים כמה דימויי יין, הנמשכים להוד מהבינה - בסוד "בינה עד הוד אתפשטת" - ונהפכים בה ליין מר. בכלל, "הודי נהפך עלי למשחית" מתבטא באכזריות של "חמת תנינים יינם [התנינים נבראו ביום ה למעשה בראשית, בו האירה מדת ההוד] וראש פתנים אכזר". "לי נקם ושלם" הוא ביטוי הנקמה (הנמשכת מהבינה) בהוד - נקמה זו עדיין כמוסה וחתומה באוצרות ה', לא ניתן להכירה אלא רק להודות בקיומה (בהודאה שלמעלה מטעם ודעת), אך הן עתידות להופיע (בסוד "עמק אחרית" הנמשך מהבינה להוד).

"חמישי" חותם בנקודת המהפך לטובה - ב"הודי נהפך" חזרה - כאשר ה' מתנחם על עבדיו אחרי כל הרע. בעוד שבנצח נאמר "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" הרי שההוד מצטיין בכח השינוי וההתנחמות מן הקצה אל הקצה. ה' רואה בצער עמו - "כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" - כאשר אין מושל בישראל, בסוד "תמורת ממשלה עבדות" שבהוד (שאזי העם מתפזר בצאתו לצבא, בסוד שם "צבאות" השייך לנצח ולהוד - הנצחון במלחמה שייך לנצח אך הסדר והמשמעת בצבא שייכים לממשלת ההוד). כשה' מתבונן בצרות ישראל הוא לועג על בטחוננו בעבודה זרה - על אמונות טפלות וכזביות הנאחזות בהוד. מתוך הכרתנו בשגיאת הבטחון באלהים אחרים והכרתנו את ה', תוך חזרה אליו והודאה "כי אני אני הוא ואין א-להים עמדי", יתהפך המצב ותתחיל רפואת המכה - "מחצתי ואני ארפא".

יסוד: "חי אנכי לעֹלם"

ההיפוך ביחס ה' לישראל ולעמים מתחולל בפועל ב"ששי", הפותח בשבועת "ואמרתי חי אנכי לעֹלם" - שבועת היסוד כ"אבר חי" (בכלל השבועה שייכת ליסוד כנודע). בתאורי הנקמה שישיב ה' לצריו מופיע חידוש ש"ה' זורק חציו ויש בידו להשיבן" ביחס לברקיו-חציו של ה' - ברקים-חצים אלו הם החצים הנמשכים מיסוד אבא המתגלה ביסוד ז"א (כשהכח להחזיר את החצים הוא בסוד התכללות אמא עילאה באבא עילאה). הנקמה באויבים מסתיימת בפסוק "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום [= יוסף, הצדיק שומר הברית]... וכפר אדמתו עמו" - פעולת ה"צדיק יסוד עולם" היא לכפר על המלכות-הארץ ועל הדם שנשפך בה (כש"אדמתו עמו" היינו סוד עטרת היסוד).

מלכות: רגליה יורדות מות

אחרי סיום השירה (המתחלקת לששה חלקים, בסוד ו פעמים דעה הנ"ל) מספרת התורה על סיום דברי משה לישראל בלימוד השירה, שעיקרם הוא "כי לא דבר רק הוא מכם". חז"ל דרשו מכאן כי "אם רק הוא - מכם הוא" - ריקנות וצמצום הם פגם המלכות המכונה "דבר" (שעל כן בספר פענח רזא מוסבר כי "כי לא דבר רק הוא מכם" מתיחס לגימטריאות - ממד המלכות בהתיחסות לכל מלה), והחלל לא יתכן מצד ה' אלא מצד ישראל בלבד. על ידי תודעה זו זוכים ל"תאריכו ימים על האדמה" - אריכות ימים בארץ, במלכות ישראל.

בסיום "שביעי" מסופר כיצד ה' אומר למשה לעלות להר העברים ולראות את ארץ כנען בטרם ימות. המות הוא בסוד "רגליה יורדות מות" של המלכות, כאשר "אין מיתה בלא חטא" - "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל... על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" היינו פגם בגילוי מלכות ה', המונע ממשה ואהרן להכנס לארץ ישראל שבבחינת מלכות. ההתיחסות אל הארץ - סוד המלכות - חוזרת כאן שוב ושוב, בהדגשה מרובה.