צו

צו - צוותא וחיבור

יסוד עיקרי שחדשה החסידות הוא שמצוה היא מלשון צוותא וחיבור - שקיום צו אינו רק מילוי פקודה מרוחקת, אלא יש בו גם ממד של חיבור וקשר קרוב יותר. בדרך כלל מתפרש כי במצוה יש צוותא וחיבור בין נפשו של מקיים המצוה לבין הקב"ה שמצוה את המצוה הזו. באופן כללי יותר, ובפרט כשהאדם מקיים את המצוה כראוי - "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה... בשם כל ישראל" - יש במעשה המצוה יחוד קוב"ה ושכינתיה, צוותא וחיבור בין ה' לכנסת ישראל, השכינה. אמנם, לפי החסידות ה"צו" בפרשתנו מבטא צוותא וחיבור נוספים ומיוחדים - צוותא וחיבור בין לימוד התורה לקיום המצוות.

על ההבדל בין תורה למצוות נאמר "עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה". מצוה פועלת קשר וחיבור מידי לקב"ה בעת קיומה - זרימה ושדר ישיר בין האדם לקב"ה. אמנם, זהו קשר בין שנים - דבק המחבר שתי תודעות העומדות כל אחת לעצמה. לכן, עבירה מסוגלת לכבות קשר זה, לנתק את הזרימה ולסמן שתודעת האדם עברה מהצוותא והחיבור. לעומת זאת, תורה אינה דבק מחבר בין שנים, אלא קליטה פנימית של מסר אלקי והתעצמות עמו - אז אין הקשר ניתן לכיבוי, משום שהתורה 'מונחת בכיס' הלומד בכל עת.

והנה, צווי "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" מחבר תודעה של תורה למצוה - העלאת האש היא מצוה, שמצד עצמה עלולה לכבות, ובכל זאת נאמר בה "לא תכבה", כתודעת התורה. קרבנות הם מפתח לחיבור התורה והמצוה, דבר העולה באופן ברור מפרשתנו, בה נאמר על כל קרבן "זאת תורת ה..." - תוך חיבור תורה ("תורת") למצוה (הקרבן). חיבור זה כה בולט ומשמעותי, עד שממנו נלמד ש"כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת" וכדו'.

יחוד השם

באופן בסיסי ההבדל בין התורה והמצוות הוא בין השכל לבין הרגשות והמעשה. את התורה צריך להבין, להפנים את התודעה והשכל האלקיים המבוטאים בתורה גם בשכל האנושי - דבר הכולל גם כיוון ו'תיכנות' מודע ליעד הלימוד. לעומת זאת, בקיום מצוה אין דרישה להבנה שכלית של המעשה ותודעה למטרותיו, להיפך - מהות המצוה היא הציות לפקודה, גם ללא הבנה. לכל היותר נדרשת מהאדם הזדהות רגשית שתשמש ככח מניע למעשה (וליתר דיוק: במצוות לא-תעשה - בהן יש דרישה לחוסר פעולה, "שב ואל תעשה" - נדרש רק ציות מעשי מתוך יראה; במצוות עשה - בהן יש דרישה לפעולת "קום עשה" - יש צורך ברגש אהבה, ולו מינימלי, שיניע עשיה). רגש ומעשה הם קנין מידי, ולכן חולף ומשתנה. הכרה שכלית היא קנין קבוע, ולכן אינה נכבית.

כשנתבונן בשרשים הלשוניים של תורה ומצוות נגלה כיצד ההבדל בין שכל לרגש ומעשה מתגלה בהם על פי הסוד ונעמוד טוב יותר על ההבדל ועל מהות הקשר והחיבור ביניהם. שרש המלה תורה הוא ירה, ושרש המלה מצוה הוא צוה. והנה, בשני השרשים יחד נשלם שם הוי' ב"ה - בשרש ירה מופיעות אותיות י-ה ובשרש צוה אותיות וה. אותיות י-ה שבשם הן כנגד כח השכל בנפש, המתבטא בלימוד התורה. אותיות וה מקבילות לרגש ולמעשה (ובפרט: לאהבה וליראה), הנדרשים בקיום מצוות עשה (- "רמח איברין דמלכא", כנגד ה-ו, ה"גופא דמלכא") ומצוות לא-תעשה (כנגד ה-ה, המלכות הדנה ומגבילה).

עולה, שחיבור תורה ומצוות הוא יחוד שם הו' ב"ה בשלמות - כנוסח הנהוג: "ליחדא שם י-ה ב-וה ביחודא שלים" - החדרת תודעה שכלית-תורנית של י-ה לתוך הביצוע המעשי הצייתני המתבטא ב-וה.

מיד ולדורות

והנה, החיבור אודותיו דובר עד כה רמוז כבר בלשון "צו" הפותחת את הפרשה. רש"י מפרש "אין 'צו' אלא לשון זירוז - מיד ולדורות". חיבור "מיד ולדורות" הוא החיבור בין תודעת המצוות - תודעת ה"מיד", החשה בקשר וחיבור עכשווי (לגביו קיימת חוית מידיות הכרחית של "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", גם מחשש שהאדם יחמיץ ויעבור את המועד - שעבירה תכבה את המצוה), ובין תודעת התורה - תודעת "ולדורות", קליטה והפנמה נצחית תוך מודעות לקביעת ערכי התורה לדורות (על דרך "כתבוני לדורות"), ללא שיכבו על ידי דבר בעולם. חיבור ה"מיד ולדורות" מובהק במיוחד ב"אש תמיד" - ביטוי הנצח (עד סוף הדורות) שבתוכו מסתתר המיד. חיבור התורה למצוות הופך את המעשה המידי לבעל משמעות נצחית - למעשה הקיים "לדורות".

ונרחיב: חיבור התורה והמצוות, ה"מיד ולדורות", 'תורם' לשני הצדדים - הוא מעניק למצוה משמעות ותוקף נצחיים, וגורם למימוש התורה באופן זריז ומידי. מחד, היכולת להגיע "לדורות" תלויה בטבע של חטיפה ועשיה "מיד" - הצפיה לדורות תתממש רק כשיש תחושת דחיפות, הרגשה שאי אפשר להמתין, מתוכה מתחילים לממש מיד את היעד העתידי. "צו" אינו רק זירוז ביחס ל"מיד", אלא זירוז "מיד ולדורות" - זירוז ה'מריץ' את הרצון העליון של ה', המתגלה בתורה, כך שיעשה מיד (והרמז: עיקרי השרש ביר וצוה - בהשמטת אהוי - הם ר ו-צ - הרומזות לריצת הרצון כך ש"עד מהרה ירוץ דברו").

לאידך, תוקף העשיה "מיד" לנצח כל התנגדות (כדברי המגיד ממעזריטש ש"לא תכבה" הוא כח ה"אש תמיד" לכבות את ה"לא" המתנגד) ולהתמיד "לדורות" ללא כיבוי - גם מהצד המעשי, עוד טרם נתיחס לנצחיות הערכית - תלוי בתודעת ה"לדורות". לעיתים אדם מסגל לעצמו עשיה חדשה כנסיון - לעשות "מיד" ולראות כיצד הדבר מתישב אצלו. עבודה זו איננה "אש תמיד", אין בכחה לעמוד בפני מניעות ו'לכבות' את ה"לא". בעבודת "אש תמיד" כלולה בעשיה "מיד" קבלה והחלטה שהדבר יעשה "לדורות" - שהאדם 'חותם חוזה' עם מצוה זו. אז זו עשיה תקיפה שכחה רב להתקיים "מיד ולדורות".

ברכה וכוונה

עד כה עסקנו בצד הישומי (- המצוה) שבחיבור תורה ומצוות - המלמד שהחיבור מניב עשיה מהירה ותקיפה. מן הצד התוכני (- התורה) חיבור זה צריך להביא 'הגדלת ראש' של טוראי צייתן הממלא פקודות. כיצד עושים זאת?

בהחדרת התורה הנצחית לתודעת העושה את העשיה המיידית שתי רמות:
ברמה הראשונה, הנמוכה יותר, ישנה תביעה מממלא הפקודה שידע כי יש לה משמעות נצחית, בהיותה נובעת ממקור נצחי. על עושה המצוה להיות מודע לכך ששרשה בתורה, ולכן יש לה משמעות ערכית המקדשת את האדם ועושה בו שינוי מהותי "לדורות". תודעה זו מושגת בברכת המצוה, המבטאת מודעות למקור המצוה בקב"ה ולכך שה' "קדשנו במצוותיו" - החדיר תוכן משמעותי תורני במצוות. מודעות זו - הנתבעת בתורת הנגלה (בתקנת ברכת המצוות, שעיקרה המודעות, השוה בכל המצוות, לכך שה' נתן את המצוה בתורתו) - מגלה את ה"לדורות" שקיים ב"מיד", את המשמעות הנצחית בעשיה המידית.

אמנם, עיקר חיבור התורה והמצוה, ה"מיד ולדורות", נחשף בתורת הסוד - המתיחסת לכונת המצוות הפנימית. זו היא 'הגדלת ראש' של ממש - הכרה תוך גדלות מוחין ביעד המצוות, במטרת התיקון הכללית "לדורות". בכונה הפנימית יודע מקיים המצוה את התורה שבמצוה - התוכן המפורט אליו חותרת מצוה זו - ומשתלב בסדר ה"לדורות" באופן טוב, מודע ומכוון יותר.