ויקהל

השבת והמשכן

פרשתנו עוסקת בצווי משה לישראל על עשית המשכן וכליו, כהמשך לסדרת פרשיות המשכן הקודמות. אמנם, פתיחת הפרשה היא בצווי על שמירת שבת, ורק המשכה דן במשכן. קשר השבת והמשכן הופיע גם בפרשה הקודמת, שחתמה את צוויי המשכן וכליו מפי ה' למשה בצווי על השבת (קשר הרמוז גם בפסוק "את שבתֹתי תשמֹרו ומקדשי תיראו"). מסמיכות השבת והמשכן למדו חז"ל שמלאכת המשכן לא דוחה שבת. כלומר: הפרשיות מוצבות כמנוגדות - כעשיה הדרושה בימות החול מול השביתה המוחלטת שיש לקיים בשבת קדש.

ובהפשטה: צווי המשכן מסמל את ששת ימי החול, ימי המעשה (באופן המתוקן ביותר שלהם), אל מול צווי השבת - המבטא כמובן את יום השבת. והנה, בפרשיות הקודמות הוקדם צווי המשכן לשבת, ובפרשתנו מוקדמת שבת למשכן. ואם כן, המבנה הכולל - משכן-שבת-שבת-משכן - הוא מבנה של חול-שבת-שבת-חול, המקביל ל'סוד ההיקף': עלית ימות החול עד לשבת, ולאחר מכן ירידה מהארת השבת. שתי בחינות השבת רומזות לבחינה בתוך השבת שאליה מכינים ימי החול שלפניה (המשרה השראה כרוח הקדש על כל יוזמות השבוע), ולבחינת השבת שמברכת בהצלחה את ימי החול שלאחריה.

התכללות העשיה והשביתה

מחד, העובדה שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת מלמדת על ההבדלה המהותית "בין קדש לחול": ימי החול העולים לקראת השבת שייכים לעולמות הפירוד התחתונים (בריאה-יצירה-עשיה), שגם ביטולם לה' הוא "ביטול היש" בלבד - כשהתחתונים פועלים כנפרדים מה', כעושים בכחם את מעשיהם, וביטולם הוא רק הנכונות לכפוף את העשיה העצמאית לה'. לעומת זאת, השבת היא בסוד עולם האצילות והיחוד, הבטל לה' ב"ביטול במציאות" - כשהאדם נמצא בשביתה בטלה כלפי ה', ללא כל מציאות פועלת משל עצמו. מאידך, מסוד ההיקף נלמד שיש קשר הדוק בין השבת המברכת ומשרה השראת קדש על ימי החול, לבין ימי החול המכינים לשבת ומתברכים ממנה.

קשר זה נרמז ומתבאר בפרשתנו: ביחס לשבת נאמר "אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשֹת אֹתם", וביחס למשכן נאמר "זה הדבר אשר צוה הוי' לאמר". לכאורה, הביטויים הפוכים מן ההגיון - דווקא בשבת אין עשיה בפועל, אלא רק דיבור ומחשבה (- שהיא עיקר האמירה: "לך אמר לבי"), ובימות החול מצווים ישראל על עשיה של ממש, ולא רק על אמירה. אכן, מבואר שהשומר שבת כראוי זוכה גם לתיקון העשיה - השבת פועלת עליו בימי השבוע הן כרוח קדש המלמדת איזה מעשה ראוי וכדאי ומאיזה מעשה יש להמנע, והן כמקור ברכה והצלחה בכל מעשה. מאידך, בעבודה המתוקנת בימי השבוע, יש תיקון גם לכל אמירות האדם והכנה לקראת שבת קדש. יעודה של עשית הקדש - מלאכת המשכן - הוא לקשר ולחבר את קדושת השבת לששת ימי המעשה.

עשיה ממילאית

מפתח להבנת קשר השבת והחול טמון בפסוק "ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון להוי'". השראת שביתת השבת בימות החול גורמת לכך שבעשית החול אין תחושת עשיה פעילה ויוזמת, אלא תחושה שהדברים נעשים מאליהם, בדרך ממילא - "תֵּעָשֶׂה מלאכה" בלשון נפעל. כלומר: ביטול שבתי לאלקות גורם לאדם שגם בחול ירגיש שאינו עושה מאומה, שהכל נעשה בכח אלקי, והוא עצמו אינו אלא "מסייע שאין בו ממש".

יכולת האדם להרגיש בעשיה העצמאית שפעולתיו מתיחסות לה' ונעשות על ידו, פועלת גם על השבת: בתורה שגורה הלשון "שבת קדש", וכאן סמוך ה"קדש" ל"לכם", לפני ה"שבת", "וביום השביעי יהיה לכם קדש, שבת שבתון להוי'" . סדר זה מלמד שבשבת גם ה"לכם" - התענוג האישי של האדם - הוא בגדר "קדש". ונסביר: ביום טוב נאמר "חציו לה' וחציו לכם", אך שבת כולה לה', וממד העונג שבה (ה"לכם") נכלל ב"קדש" וב"להוי'". הלימוד שגם תענוג אישי הוא לה' נרכש עם ההכרה שמעשי האדם בחול נעשים על ידי ה'.

יחוד והתכללות השבת והחול

הוסבר שתפקיד המשכן לחבר את עשית החול לשביתת שבת. והנה, ידוע שיחוד קצוות רחוקים, כקדש וחול, דורש את התכללותם. ונמחיש (בלשון הקבלה): במציאות מתוקנת יש יחוד מה ו-בן - יחוד בין נקודת הקדש והביטול לאלקות (שם מה המאיר באצילות) למציאות החולין (שם בן המאיר בבי"ע) - יחוד אדם ובהמה. יחוד מה ו-בן יתכן רק כשכל אחד מהם כולל שתי בחינות - כששם מה כולל בתוכו מה דמה ובן דמה, ושם כולל בתוכומה דבן ובן דבן - והיחוד הוא דווקא בין הבחינות המתכללות, בין הבן דמה למה דבן.

ולעניננו, יש למצוא כיצד מתכללים השבת (בה מאיר שם מה של עולם האצילות) וימות החול (המקבילים לעולמות בי"ע, בהם מאיר שם בן) - לגלות ארבע בחינות שונות של עשיה ושביתה הכלולות זו מזו:

כמובן, שביתת שבת - חוסר המעש המוחלט - היא המה דמה, השבת שבשבת, השביתה שבשביתה. מנגד, כל עשיה טבעית של חול, בה מרגיש האדם כפועל נפרד ועצמאי, היא הבן דבן, החול שבחול, העשיה שבעשיה. שתי הבחינות הנוספות, היוצרות את ההתכללות, מתגלות במשכן ובמקדש: מלאכת בנית המשכן והמקדש אינה דוחה שבת, אך מורגשת בה שבתיות - העשיה בדרך ממילא, בה אין האדם נפרד ועצמאי, אלא ה' פועל דרכו. עיקר הרגשת הממילאיות בעשיה היא בבנין המקדש, כנאמר "והבית בהבנֹתו אבן שלמה מסע נבנה... כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנֹתו" - כשכל הפעולות הן בלשון נפעל, כאילו נבנה הבית מעצמו. ההרגשה שה' הוא הבונה מאפשרת את השראת השכינה במעשה הגשמי. העשיה, שאינה דוחה שבת, שייכת עוד לעולמות בי"ע - תחום שם בן - אך הממילאיות היא הארה שבתית אצילית משם מה. עשיה ממילאית היא המה דבן - השבת שבחול, השביתה שבעשיה.

לאחר מלאכת הבניה מתחילה עבודת הקרבנות במקדש, הנכללת באצילות השבתית, ולכן נעשית גם בשבת. זו עשיה ופעילות ממשית - בחינת שם בן (המתבטא בהקרבת כל בהמה) - הנכללת לגמרי בשבת, בהארת שם מה שבאצילות. זהו הבן דמה - החול שבשבת, העשיה שבשביתה.

הבחינות המתכללות במשכן - מה דבן ובן דמה - הן יחוד הקדש והחול.