במדבר

אהבת ה' לישראל

פרשת במדבר מכילה בעיקר - וכמעט רק - אהבת ישראל. מעט מצוות הנוהגות לדורות יש בפרשה זו, והיא אף נדמית כדלה בתוכן, ללא שום 'סיפור' מענין או התרחשות גדולה - הפרשה כולה מתארת את מנין ישראל, את סדרי נסיעתם ואת התפקיד המיועד לכל אחד מהם בתוך סדרי העם. עיסוק רב במנין ובסדרי התנהלות (שרובם אף אינם נוהגים לדורות) מלמד על אהבה רבה לעם ישראל, שהרי רק כשעוסקים בדבר אהוב כל פרט הוא מענין - כולל הפרטים הסטטיסטיים והסדרים החברתיים, המשעממים בדרך כלל - והכל אהוב חשוב.

על שם פרשתנו מכונה כל החומש "חומש הפקודים", והאהבה שהוזכרה מתבטאת בכל מובן של "פקודים": עצם המנין המפורט של בני ישראל - פשט המושג "פקודים" - נובע מאהבה רבה אליהם ויחוס חשיבות לכל פרט מהם, כפי שהביא רש"י בפתיחת החומש - "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה: כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן". במובן עמוק יותר, בחומש הפקודים הופך עם ישראל לצבא בעל יעוד - המנין מתיחס ל"כל יֹצא צבא... לצבאֹתם", והפרשה כולה משדרת סדר וצבאיות - והפקידה היא הפקדת כל אחד על תפקידו בכח. גם נתינת תפקיד היא בטוי של חיבה, ועוד יותר מאהבה פשוטה יש בה אחוה אמיתית - אמון עמוק וחוית שותפות כזו, המאפשרים לצעוד יחד לקראת יעד משותף. בחלוקת תפקידים לקראת יעד משותף יש אחוה המאחדת את העם כולו, כמו ב'אחות לוחמים', ואף מתגלים אמון וחיבה אמיתיים מצד ה' לעמו ישראל (ורמז לאהבה הרבה הטמונה בנתינת תפקיד - תפקיד עולה בגימטריא אהבה בתענוגים). בפירוש העמוק ביותר "פקודים" הוא מלשון פקידה וזיווג - כפקידת איש את אשתו - שכל מהותה הוא אהבה וקשר עמוק.

"אהבה דוחקת את הבשר"

נכונות ה' להניח את אין סופיותו ולעסוק בפרטים הקטנים והמוגבלים של הבריאה, במנינם ובסידורם של בני ישראל, היא עצמה הגילוי העמוק ביותר של אהבתו לעמו. כך מבואר בספר התניא (פרק מ"ט) כי אחת הדרכים לעורר בלב האדם את אהבתו לה' היא להתבונן בכך שה' מצמצם את אורו האין סופי ומניח את כל העולמות העליונים, על מנת להשרות שכינתו על ישראל בכלל ועל האדם בפרט. נכונות זו להצטמצם, לפנות מרחב לזולתך אהובך ולפנות אליו במקומו שלו - אף אם הדבר דורש ירידה אין סופית ממעלתך העצמית - היא הבטוי העמוק ביותר לאהבה, עליו אמרו חז"ל "אהבה דוחקת את הבשר". מי שאוהב באמת מוכן לצמצם ולדחוק את התפשטותו כדי להתיחד עם אהובו. ההתבוננות באהבת ה' אלינו מעוררת את הלב להענות לאהבה זו באותה מטבע, ו"כמים הפנים לפנים" מתעורר האדם לדחוק ולצמצם את עצמו מכל הדברים החשובים לו בעולם (בני חיי ומזוני) כדי להתפנות ולהתמסר רק לאהבת בוראו.

שלשה דלוגים

רבי הלל מפאריטש באר כי לשם בריאת עולמנו נדרשו ג דלוגים - שלשה צמצומים הקופצים משלב לשלב שאין כל ערך ויחס ביניהם, מעבר על-טבעי שלא יכול לקרות בסדר והדרגה. זהו התהליך הכולל ביותר של 'דחיקת הבשר':

הדלוג הראשון הוא מעצמותו יתברך לגילוי אור אין סוף ממנו. זהו דלוג מהעלם לגילוי - אור אין סוף הוא עצם ההתגלות הראשונה מהבורא, עצם היחס (שבכח עדיין) למשהו שחוצה לו יתברך. רק לאחר דלוג זה אמרו חז"ל כי "קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד" - "שמו" הוא אורו האין סופי של ה' אשר דרכו יכול זולת להתיחס אליו (כשם האדם, המאפשר לזולת לקרוא לו ולפנות אליו). אכן, ראשית גילוי זה אינו מאיר לזולת (אפילו בכח), והוא בגדר של "שעשועי המלך בעצמותו" - זהו אור ושעשוע בהם מתגלה ה' רק לעצמו. שעשועים אלו הם השרש הגלוי הראשון של נשמות ישראל, עליהם נאמר "עם המלך במלאכתו ישבו" - בנשמות ישראל השתעשע ה' עוד טרם הבריאה, ושעשוע זה, 'זכירת' התענוג שיקבל ה' מנשמות בגופים, הוא שהוליד בה' את הרצון לברוא עולם מוגבל בו יתפקדו הנשמות כברואים נפרדים ממנו יתברך.

הדלוג השני הוא מאור אין סוף לקו האור האלקי הבוקע ומאיר לעולמות הנפרדים מה'. זהו דלוג מבלי גבול לגבול - דלוג מגילוי האור הבלתי מוגבל לגילויים מוגבלים ומצומצמים שהם עדיין בגדר "אלקות". קודם הצמצום הזה אין כל ציור בגילוי האלקות, ה' מתגלה כאור אין סוף חסר כל מדה ותואר. כדי לגלות את ה' בעולמות המוגבלים, באופן שיוכלו להתיחס אליו, הוא מגביל את אין סופיותו ומתגלה במדות ואופנים מסוימים. ראשית ההגבלה היא גילוי הקו, הבורא בריאה שכל פרטיה מוגבלים ומדודים, וסיום ההגבלה הזו הוא במדות האלקיות דרכן נגלה לנו ה' כחכם, חסיד, גבור וכדו' (והיינו מאור הקו עד סוף האצילות, בה "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון", האורות והכלים מיוחדים בה' ויש בהם כח אלקי לברוא מציאות). ראשית דלוג זה - שלב המעבר מאור אין סוף בלתי מוגבל לקו אלקי מדוד ומוגבל - הוא בכך שבתוך אור אין סוף עצמו נצטיירו ונגלפו כל פרטי העולמות המוגבלים שעתידים להברא, "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", ובכך נתהותה אפשרות ראשונית להתיחסות האין סוף למציאויות מוגבלות ומפורטות.

הדלוג השלישי הוא מהקו האלקי לריבוי הנבראים הנפרדים שבעולמות התחתונים - העולמות בריאה, יצירה ועשיה. זהו דלוג מאחדות לריבוי - דלוג מעולם שכולו ה' לעולם של נבראים רבים, נפרדים ופרטיים.

עוד קודם שנתיחס בפרטות לסוד הדלוגים בהקשר של פרשתנו, נציין כי שלשת מובני ה"פקודים" שהוזכרו מקבילים לשלשת הדלוגים: פקידת איש את אשתו היא מעבר מהתכנסות ה' בעצמיותו ליחס מלא אור ושעשועים לנשמות ישראל (שהן היו ב"שעשועי המלך בעצמותו" באור אין סוף, לפני כל מדידה והגבלה); חלוקת תפקיד צבאית היא מעבר מהתפשטות אין סופית לקו מסוים, ליעד מוגבל ומוגדר היטב. בשלב זה גם מורגש שזהו מצב בו הכל ה' - גם עם ישראל אינם בעלי מציאות פרטית ועצמאית, אלא שליחי ה' והתממשות שלו בתוך העולם; המנין הוא הדלוג לריבוי פרטים מחולקים ומפוררים - נכונות ה' להתיחס לכל פרטי ישראל באהבה, וליחד שמו על הנפרדים ממנו כביכול.

"ודגלו עלי אהבה"

מעבר לגילוי הכללי של "אהבה דוחקת את הבשר" בפרשה - יחס ה' לכל פרט בישראל - יש בה רמיזה והתיחסות פרטית ומפורשת הרבה יותר לחיבת ה' לעם ישראל ודלוגיו אליהם. בפרשתנו מתוארת חלוקת ישראל לארבעה דגלים, ואמרו חז"ל "חיבה גדולה חבבן הקב"ה שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרין. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה אומר 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה'". חלוקת ישראל לדגלים רומזת לדלוגי השכינה אליהם (כפרוש המדרש שם ל"ודגלו עלי אהבה" במשמעות של "ודלוגו עלי אהבה"). ד הדגלים, בסדר המסע, רומזים ל-ד הדרגות שביניהן שלשת הדלוגים (עצמות, אור אין סוף, קו, עולמות נבראים), ולכח הדלוג עצמו לבקוע ולהתקדם הלאה:

הדלוג הראשון הוא מ"דגל מחנה יהודה" ל"דגל מחנה ראובן" - יהודה הוא המודה ומתבטל למעלה מטעם ודעת לעצמות ה' ממש (שהרי בכל גילוי שייכת השגה, ואילו אל העצם הנעלם ניתן להתיחס רק בהודאה), ומכחו נעשה הדלוג לראשית הגילוי של אור אין סוף, לבחינת "ראובן" הרואה אור רב. דלוג זה מתגלם בדמות נחשון בן עמינדב נשיא יהודה שקפץ לים סוף - זו הקפיצה מהעצם ל"מים שאין להם סוף", לגילוי האין סופי. יהודה הוא שבט המלכות, המבטא את רצון העצם ממש ("מלכותך") לבקוע לחוץ כדי למלוך על עם.

הדלוג השני הוא מ"דגל מחנה ראובן" ל"דגל מחנה אפרים" (כשביניהם המשכן, התבנית הפנימית-האלקית של כל העולמות, בסוד גליפת ושיעור כל העולמות העתידיים באור אין סוף) - לכח הפריה ורביה המיחד את אפרים, כח הבריאה האלקי (המוגבל לבריאת העולם) שבכלים דאצילות. צמצום אור אין סוף זה התגלם בחטא ראובן, שסלק וחלל את השכינה (ויצר חלל ומקום פנוי).

הדלוג השלישי הוא מ"דגל מחנה אפרים" ל"דגל מחנה דן", ה"מאסף לכל המחנות", שבריבוי אוכלוסיו מתבטא כח הדין לחלק לפרטים רבים (והוא כח המלכות, סוד שם א-דני, המאירה בבי"ע ומחיה את ריבוי הברואים הנפרדים שם). צמצום והעלמת הקו האחיד התבטא בחטא בני אפרים שדחקו את הקץ לצאת ממצרים כריבוי יחידים המשתחררים, ולא כעם בעל קו ומגמה אחידה.


ארכיון מעין גנים

 סדרה א' - ה'תשסב
באור פרשות השבוע
ע"פ שבע הספירות


הקדמה

חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים

נספחים:




סדרה ב' - ה'תשסג


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים


סדרה ג'- ה'תשסד

בסדרה זו חסרות מספר פרשות


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים