אמֹר

"להזהיר גדולים על הקטנים"

פרשתנו פותחת "ויאמר הוי' אל משה אמֹר אל הכהנים... ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". בפשטות, המלים "אמר" "ואמרת" הן כפילות מיותרת, שחז"ל דרשו ממנה אמירה נוספת - "להזהיר גדולים על הקטנים". אחריות הגדול על חינוך הקטן היא יסוד האמירה לכהן: עיקר תפקיד הכהן (וכל צדיק ב"ממלכת כהנים") הוא להיות גדול הממונה על הצמיחה הרוחנית של כל העם. כמובן, מי שאחראי לחינוך קטני העם זקוק להרבה הכוונה כיצד לעשות זאת, ובחסידות נדרשו דרשות רבות על "להזהיר גדולים על הקטנים" (תוך עיון בתוכן הציווי, "לנפש לא יטמא בעמיו", הרומזת לאיכות קשר הכהן ל"עמיו").

לפני שנתעמק בפירושים רבים ושונים נשרטט שלשה קוים פרשניים בהם טמון מפתח לכל סודות עבודה זו. כדרך החסידות, הפירושים נוגעים לכל אדם, ולא רק לגדולים וצדיקים - כל אחד ממונה על חינוך קטנים ממנו, ויתר על כן, בנפש כל אדם יש תחומי ומצבי גדלות ויש תחומי ומצבי קטנות, והאדם צריך "להזהיר גדולים על הקטנים" גם בתוך נפשו שלו. שלש דרכי הפירוש מכוונות כנגד שלשת שלבי עבודת ה' שלִמד מורנו הבעש"ט - הכנעה, הבדלה, המתקה:

ראשית מוזהר כל 'גדול' שיהיה גם 'קטן' - שיכנע, יחוש בקטנותו, ויתנהג בהתאם - "להזהיר גדולים על ה[צורך שיהיו] קטנים"; לאידך, מוזהר ה'גדול' שישאר במצב הגדלות ולא יפול ח"ו לקטנות - עליו להתבדל מן הקטנים - "להזהיר גדולים על ה[סכנה שיהפכו ל]קטנים"; רק מי שחש מחד הכנעה, המאפשרת לו להזדהות עם הקטנים (ולא להסתגר בגדלותו), ולאידך יודע להתבדל מהקטנים ולא ליפול למצבם, מסוגל להגיע להמתקה ואיזון גמורים בין חויות הקטנות והגדלות שבתוכו - לחוש שאחריות הגדול היא להשרות מגדולתו על הקטנים ממנו - "להזהיר גדולים על הקטנים" כפשוטו.

עבודה בכל כחות הנפש

שלשת פרושי היסוד נפרסים בחסידות לפרושים רבים, וכל פרוש משתייך לאחת מ-י הספירות, י כחות הנפש באדם. עבודת "להזהיר גדולים על הקטנים" צריכה לחדור לכל כחות הנפש, ורק כך יוכל האדם לפעול באמת על הקטנים:

כתר: הכתר באדם הוא שיא הרגשת הדבקות העצמית של הנפש ב'טעם החיים' שלה. על כל יהודי לחוש ביסוד נפשו שתי חויות דבקות בדברים להם עליו להתמסר בכל כחותיו, למעלה מטעם ודעת. הדבקות הגדולה והראשונית של יהודי היא בה' (עליו נאמר "כי גדול הוי'"), אך הוא מוזהר לחוש גם דבקות 'קטנה' נוספת, בעם ישראל ה'קטן' (עליו נאמר "כי אתם המעט מכל העמים"). תחושה יסודית זו בנפש, שלפני כל הבנה ופירוט, מנחה את כל עבודת היהודי.
חכמה: בכח החכמה לומד היהודי תורה (ששרשה בחכמת ה', "אוריתא מחכמה נפקת"). גם על 'גדול' העוסק בנסתר ("דבר גדול, זה מעשה מרכבה") לחוש ככל 'קטן' ולשקוד על לימוד הנגלה ("דבר קטן, זה הויות דאביי ורבא"). [ומצד נוסף: יש לכלול גם את המדע, האנושי והקטן, בחכמת התורה הגדולה.]
בינה: בבינה כלולה חוית השגה - תפיסת האדם והגעתו לדרגה מסוימת - וגם חויה של הכרח מתמיד לעלות, מתוך הכרה בקטנותי ובנמיכותי. בעבודת הנפש זו עבודת הצדיק, שזכה להשיג ענינים רבים ולהגיע למדרגת "גדלות" בעבודתו, ועבודת בעל תשובה החש קטן וכנוע ומתוך כך נדחף לעלות למעלה. גם כאן, מוזהר הצדיק, ה"גדול" ובעל ההשגות, להכנע ולחוש קטנות שתדרבן אותו לשוב ולהתעלות הלאה - ה"גדולים" מוזהרים שעליהם לחוש "קטנים".
שני פירושי המח הם בקו ההכנעה, הדורש מהגדול לחוש קטנות בעבודתו שלו, כי ה"מוחין" הם עבודת האדם בינו לבין עצמו ("אור המאיר לעצמו"). לעומת זאת, מדות הלב הן השפעת האדם לזולתו ("אור המאיר לזולתו"), ולכן הפירושים שבהן יתיחסו באמת למעבר מהגדול לקטן: במדות הרגש העליונות (חסד גבורה תפארת) מושם דגש על עצם חויות המשפיע - על מחויבותו לעם ועל דרך ההשפעה - ובמדות התחתונות (נצח הוד יסוד) מושם דגש על הדרכת המשפיע המישם את הדברים בפועל כיצד לשמור את עצמו מסכנות המציאות:
חסד: החסד, שנקרא גם "גדולה", הוא מדת האהבה המניעה כל התיחסות לזולת - גדול באמת הוא "כהן איש חסד" החש מחויבות ואהבה לקטנים ממנו. הגדול אף מוזהר לחנך את הקטנים באהבה וענוה, ולא בקפדנות מתנשאת.
גבורה: המלמד הגדול מוזהר שעליו להקטין ולצמצם (בתכונת הגבורה) את השגותיו וחכמותיו בשביל שיוכל למסור אותן באופן ברור ונתפס לקטנים.
תפארת: התפארת היא חוית הכלל בנפש - הרגשת האחדות של "תפארת ישראל". המוכיח מוזהר להזהיר גדולים וקטנים כאחד, ולא לתלות את החטא בקטנים. גם המוכיח עצמו צריך לחוש שעם כל גדולתו הוא חלק מהכלל והפגם קיים גם בו, והזדהותו ברחמיו עם העם מונעת את התקוממות העם נגד דבריו.
נצח: באופן טבעי "צדיק נתפס בעוון הדור" - צדיק גדול נופל ממדרגתו כשהדור לא מתוקן מתוך הזדהות עם הצבור (ומתוך תרעומת על הצער שגורמת הנהגת ה' לעם). לכן מוזהר הצדיק לנצח כל נפילה לקטנות - לקיים "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" ולהקפיד על גדלות נצחית (בהרגשה ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם") - ולא לאכזב את העם, המצפה ממנו להיות שונה.
הוד: ההוד, בהיפוך ואיזון לנצח, מורה לצדיק שלעתים ינהג כ'ראש קטן'. לפעמים דומה לגדול שהוא מסוגל לעסוק בטומאות ובבעיות קשות, ב'ראש גדול' ותוך רצון לגמול "חסד של אמת" עם העם, והתורה מורה לו "לנפש לא יטמא בעמיו" - היה 'ראש קטן' והתרחק מהבעיה. הצדיק הופך ל'ראש קטן', מתוך שהוא מודה שהתורה חכמה וגדולה ממנו והוא כנוע להוראותיה.
יסוד: על ה"צדיק יסוד עולם" נאמר "שבע יפול צדיק וקם" - זו הברית המחייבת קשר לה' לא רק במצבי גדלות ועליה אלא גם בתקופות קטנות ונפילה (בהן פועל האדם מתוקף כריתת הברית, המחייבת גם כשאין רצון פנימי). על זמני הגדלות להשרות את השראתן על תקופות הקטנות (וזו היא שמירת ברית).
מלכות: מלך ("גדול") אמיתי מודע לכך שכל פרט קטן בהנהגת המציאות חשוב מאד, ועם כל גדולתו נזהר בפרטי פרטים, בקלה כבחמורה. חוית המלך הפנימית היא שפלות וצורך בתפלה לה' על כל פרט קטן - הגדול (שביסוד חש מועד לנפילה) יודע שכבר נפל, ורק התפלה תעזור לו לקום ולגדול מקטנותו.

עבודת ספירת העֹמר

והנה, כל עבודת "להזהיר גדולים על הקטנים" שייכת במיוחד לתקופה בה נקראת פרשת אמֹר - ימי ספירת העֹמר (שמצוותה מופיעה בפרשתנו). כל ימי הספירה נועדו לחינוך עצמי ותיקון מדות, יציאת המדות מקטנות ילדותית (ואף בהמית) לגדלות מבוגרת. כדי לבגר ולהגדיל את מדות הלב יש להמשיך בהן מוחין - לנווט אותן לפי השכל ו'להחכים' אותן לראות תמונה רחבה. המשכת המוחין למדות הקטנות והמצומצמות מחייבת להמשיך להן גם מוחין דקטנות, הנוחתים להתעסק עם הקטנות והצמצום שבמדות - שכל המדבר ב'שפת המדות' ומנווט אותן - וגם מוחין דגדלות - שכל המרחיב את המדות (ולא רק מנווט אותן) עד שיתכללו בו. יש כאן גם הזהרת-הארת הגדולים (המח) על הקטנים (המדות), וגם כלילת מוחין דגדלות ומוחין דקטנות הנחוצים גם יחד.

והנה, בפרשה מופיע נ פעמים השרש קדש (תופעה מיוחדת וחד-פעמית), והדבר רומז ל"תספרו חמשים יום" בהם מתעלה האדם ומוסיף קדושה. אמנם, בפועל סופרים רק מט ימים, מהו היום החמשים? בדרך כלל מפורש ששבועות הוא יום ה-נ, לו זוכים אחר התקדמותנו מט ימים בכחנו (ולפירוש זה שבועות הוא חלק מהקף ההתקדמות של "תספרו חמשים יום", ו"עד ממחרת השבת השביעית" מתפרש כ"עד ועד בכלל"). אך ניתן גם לפרש כי "תספרו חמשים יום" כולל את ליל הסדר, בו מספרים ביציאת מצרים ("והגדת לבנך") ומקבלים כח לעבודת "להזהיר גדולים על הקטנים" בספירה (ולפירוש זה, שבועות הוא אור נוסף הנמשך אחר ההקף של "חמשים יום", ו"עד ממחרת השבת" מתפרש כ"עד ולא עד בכלל"). והנה, לפי הפירוש האחרון, שיא הקדש - "ונקדשתי בתוך בני ישראל" - מכוון כנגד לג בעֹמר. כאן מתגלה עומק חיבור הקטנות והגדלות: לפי האר"י עיקר המשכת המוחין דקטנות היא בימי ההוד בכל שבוע, ובלג בעמר, הוד שבהוד, נמשכים המוחין בתכלית הקטנות - אך דווקא יום זה הוא הגדול והמיוחד בספירה. לפי הרמז שהובא מובנים הדברים: "ונקדשתי" היא תכונת מסירות הנפש היהודית, הכח הגדול והנשגב ביותר שקיים בנפש, אך דווקא כח זה - בניגוד לכחות שכליים או רגשיים - מתגלה אצל כל יהודי, מקטני הקטנים ועד גדולי הגדולים, ומכחו מזהירים הגדולים עם הקטנים יחדו.