יתרו

עשרת הדברים

מוקד ועיקר פרשתנו הוא מעמד הר סיני בו שמענו את "עשרת הדברים" - את יסודות ועיקרי התורה. בכלל, עשר הוא מספר חשוב בתורה - "העשירי יהיה קדש" - והוא חוזר שוב ושוב בהקשרים שונים. ברור שגולת הכותרת של סוד העשר בתורה הוא עשרת הדברות - שרק בנוגע אליהם מפורש בתורה שמנינן עשר - וכל שאר העשיריות (שחז"ל ציינו לגביהן את המספר עשר) הן סניפים והשלכות של עשרת הדברות, אותן יש לבחון ביחסן לעשרת הדברות.

כמובן, אחת ההקבלות החשובות ביותר של כל עשיריה בתורה היא לעשר הספירות, ויסוד לכל ההקבלות הללו היא הקבלת עשרת הדברות לספירות. רמז מובהק להקבלת הדברות לספירות הוא כי "עשרת הדברים" במילוי - עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם - עולה בדיוק כשמות עשר הספירות בלשון הקבלה: כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות! בספרי הקבלה מופיעות כמה שיטות להקבלה זו, אך אנו נציג עוד דרך המישבת באופן המתקבל ביותר (לפי 'פשט הקבלה') את עשרת הדברות עם עשר הספירות.

עשרת הדברות מתחלקות ל-י פרשיות (חלוקת ומנין הפרשיות הן "הלכה למשה מסיני" המעכבת בכתיבת ס"ת) - שתי הדברות הראשונות, ששמענו מפי הגבורה, הן פרשיה אחת, והדִבר האחרון מחולק לשתי פרשיות. בהקבלת הדברות לספירות כסדר הפרשיות (ולא כסדר הדברות) ההקבלה המפורטת - ספירה מול ספירה - עולה באופן הטוב ביותר. לאידך, אז יש ליישב את כלילת הדברות הראשונות בספירה אחת ואת חלוקת הדִבר האחרון לשתי ספירות.

כתר תורה

לפני שנפרט, יש להקדים מעט על אופן ההקבלה ויסוד מנין הספירות לפי הדרך בה נלך: ברמז שהובא לעיל נמנו עשר ספירות מכתר ועד מלכות, וספירת הדעת לא הופיעה במנין. בקבלה מוסבר שמנין הספירות הוא "עשר ולא תשע עשר ולא אחת-עשרה" ולכן יש למנות בהן את הדעת או את הכתר, אך לא מונים את שניהם כאחד. ההבדל תלוי בשאלת עומק העיסוק בספירות - אם דנים בחיצוניות הספירות, הכתר העל-מודע שמרחף על ראש האדם מבחוץ ולא חודר למודעותו הפנימית נמנה, ואילו הדעת, עצם כח המודעות הפנימי באדם, לא נמנית. ולאידך, כשעוסקים בפנימיות הספירות לא נמנה הכתר העל-מודע (כי? חיצוניות הכתר - כח הרצון, המרחף על הכחות הפנימיים וכופה אותם מבחוץ - הוא חיצוני לאדם, ואילו פנימיות הכתר - כח הענג, המחלחל ומחיה מבפנים גם את הכחות הפנימיים והמודעים - נעלה מכדי להיתפס במנין זה), ואילו הדעת הפנימית נמנית ומשמשת כח מקשר ומחיה בפנימיות כל הכחות.

"עשרת הדברים" הם "כתר תורה" (חושבנא דדין כחושבנא דדין) - יסודות תורניים המרחפים על הנפש כ'מקיף' לא-מודע ולא מופנם. לכן נתיראו ישראל בשמיעתם - ובעיקר בשמיעת הדִבר השני, חיצוניות הכתר במבנה זה, אחריו פנו ישראל אל משה ובקשו שיעמוד בינם לבין ה'. גילוי מקיף על-מודע הוא בלתי נסבל, משום שאינו מופנם ומתישב בנפש. כשבכל זאת מתגלה מקיף זה מתרוקן האדם מכחותיו הפנימיים - "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן". לכן גם בסיכום מתן תורה, למרות כל עוצמתו, הדברים לא הופנמו ופינו מקום מהר מאד לחטא העגל (כטבע חויה מקיפה). כח הפנמת עשרת הדברות הוא העיסוק בכל פרטי מצוות התורה - כתר המצוות (תריג מצוות דאורייתא ו-ז דרבנן) המפרטות, ממשות ומפנימות כל אות מ-כתר האותיות שיש בעשרת הדברות.

דרך נוספת להפנמת מבנה מקיף ולא-מודע היא התבוננות פרטית בו, כזו הבוחנת את פרטיו ומקבילה אותם לפרטי המבנה הקבלי שלו. בכך נעסוק כעת:

סדר הספירות בספר יצירה

עד כה הוסבר שבעשרת הדברות נמנה דווקא הכתר. בהקבלתנו הופיעו בכתר שני הדברות הראשונים, ויש לכוונן לפנימיות וחיצוניות הכתר (שאליבא דאמת כל בחינה מהן משוכללת כספירה שלמה ועצמאית, ולכן מתאים שבכל אחת מהן יופיע דִבר שלם ועצמאי). לעומת זאת, הדִבר האחרון מקביל לשתי ספירות כאחת - יסוד ומלכות - והדבר מתאים לכך שיש מקומות בהן נכללת המלכות ביסוד (ונחשבת לחלק ממנו, בסוד "עטרת היסוד"). הקבלה זו, בה המלכות אינה ספירה עצמאית (ולכן גם אינה זוכה לדִבר שלם) ואילו חלוקת הכתר לשני רבדים מודגשת, מופיעה בספר יצירה (מקור המושג עשר ספירות):

הספירות כתר-חכמה-בינה מכונות בספר יצירה רוח-מים-אש, ו-ו' ספירות הרגש מוגדרות כששת קצוות המרחב - מעלה (רום), מטה (תחת), מזרח, מערב, צפון, דרום. כך מסכם ס"י: "אלו עשר ספירות בלימה: (1) רוח א-להים חיים (2) רוח מרוח (3) מים מרוח (4) אש ממים (5) רום (6) ותחת (7) מזרח (8) ומערב (9) צפון (10) ודרום". בחלוקה זו בולט שהכתר - ה"רוח" - מתחלק לשני ממדים ואילו המלכות נעלמת ונכללת בששת הקצוות-הספירות שמעליה.

ההקבלה המפורטת

את שני הדברות הראשונים שמענו יחד מפי הגבורה, כשה' הזדהה בגוף ראשון כ"אנכי". "אנכי" שייך באופן מובהק לכתר - לעצמות ה' שלמעלה מכל שם הניתן לפירוש והפנמה. דברות אלה הם הכתר ש"בכתר תורה" - הכתר מכונה "כליל" בהיותו כולל את כל מה שמתגלה ממנו ושני דברות אלה כוללים באופן התמציתי ביותר את כל התורה (ולכן די בשמיעתם על ידי כל יהודי מפי הגבורה כדי לקבל כח אלקי לקיום כל מצוות התורה), כמפורש בתניא (פ"כ):

... כי מצות ואזהרת עבודה זרה, שהם שני דברות הראשונים "אנכי" ו"לא יהיה לך", הם כללות כל התורה כולה. כי דבור "אנכי" כולל כל רמ"ח מצות עשה, ו"לא יהיה לך" כולל כל שס"ה מצות לא-תעשה. ולכן שמענו "אנכי" ו"לא יהיה לך" לבד מפי הגבורה, כמארז"ל, מפני שהם כללות התורה כולה.

פנימיות הכתר היא "עתיק יומין" - כינוי ה' עצמו בתנ"ך - והיא מבטאת את עצמות ה' ש"מציאותו מעצמותו", נבדל ונעתק מכל ימות עולם ושולט בהם; חיצוניות הכתר היא "אריך אנפין", כאן מודגשת נוכחות 'ארוכה' של פני ה' בכל מקום עד ש"לית אתר פנוי מיניה" כלל - "לא יהיה לך... על פני".

אִסור "לא תשא את שם הוי' א-להיך לשוא" מקביל לחכמה שהיא, ועולם האצילות בו היא מאירה, מכונים בזהר "רזא דשמֵה" - סוד שם "הוי' בחכמה".

מצות שבת מכוונת כנגד הבינה: שבת היא "מעין עולם הבא" וסוד "עולם הבא" הוא ספירת הבינה, בה מתגלים ענג ושמחה אלקיים מכח השגת אלקות בהתבוננות. עצם ה"שבת קביעא וקיימא" היא בחינת הבינה (וישראל בקיום "זכור את יום השבת לקדשו" בקידוש שבת ממשיכים בה גם את אור החכמה).

כבוד אב ואם הוא צד האהבה והחסד ביחס להורים (בניגוד למורא אם ואב - צד הגבורה והיראה). כאן מתגלה ש"לא לכבוד עצמו הוא דורש", שהרי ה' 'דואג' גם לכבוד אחרים, ואז מובן שה' נתן לעולם תורה שבבחינת "תורת חסד", לטובת העולם ולא 'לטובת ה''. בדִבר זה נחתם צד הימין-החסד בלוחות.

"לא תרצח" כופה בכח ובגבורה קדושה את גבורת עשו החי על חרבו.
"לא תנאף" שומר את ה"תפארת אדם לשבת בית" בקשר בין בני זוג.
"לא תגנֹב" מתיחס לגונב נפשות, והוא בסוד "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". פסוק זה מעיד שמה שבא מה' עצמו - כנפש האדם ושייכותו להוריו - הוא נצחי, לא ניתן לגנוב אותו ולא ניתן לסחור בו.
איסור עדות שקר מורה להודות בתמימות על האמת (ונובע מתמימות נפשית המכירה בכך שהכל מה', ולא ניתן להוציא באמת דבר במרמה מהזולת).
"לא תחמֹד" מתקן את תשוקות וחמדות היסוד. בפרטות, בשתי הפרשיות נאסרת חמדת בית המיוסד בקרקע, בסוד היסוד, וחמדת אשה, בסוד המלכות.