חקת

מיוצאי מצרים לבאי ארץ ישראל

פרשתנו היא ציר ומעבר בתורה בין שתי תקופות בחיי עם ישראל: עד לפרשת חקת מסופר על בני ישראל במדבר כשכל האירועים מתייחסים לשתי השנים הראשונות מיציאת מצרים - לדור יוצאי מצרים - ובפרשתנו מתרחשת הקפיצה לשנה האחרונה במדבר, בה נפרד העם - דור הבאים לארץ - מהנהגת המדבר שליותה אותו במשך ארבעים שנה - משה, אהרן ומרים. דבר זה מלמד שיש לגלות בפרשתנו מהו ההבדל והשוני בין דור המדבר לדור באי הארץ.

כשמעיינים יותר, הרי שמעבר לכך שבפרשה זו נפרדים בני ישראל ממרים ואהרן, בפרשה גם מתגלה סיבה לכך שעל משה (ואהרן) להיפרד מהדור הנכנס לארץ - סיפור הכאת הסלע על ידי משה, ה'חטא' בעטיו לא נכנסו משה ואהרן לארץ. לכשנעמיק בענין זה נעמוד מעט על ההבדל בין המנהיגות הדרושה לדור שנכנס לארץ לבין מנהיגות משה (בגלגולו הראשון) שהתאימה לדור המדבר.

בארה של מרים

מעשה הכאת הסלע מתרחש סביב הסתלקותה של מרים ובעטיה - לאחר הסתלקות מרים נלקח מישראל "בארה של מרים" שליותה אותם בכל שנות הנדודים במדבר, אז צמאו ישראל למים, נקהלו על משה ואהרן, ונתגלגל מעשה הכאת הסלע. בהמשך הפרשה, אחר הכאת הסלע, חזרה הבאר לישראל ואז הם אמרו את שירת הבאר. גם שירת הבאר היא צדו השני של הציר בין שני הדורות, דור יציאת מצרים ודור הכניסה לארץ. שירת הראשית, השייכת לדור יציאת מצרים, היא שירת הים - "אז ישיר משה ובני ישראל". שירת האחרית, השייכת לדור הכניסה לארץ, היא שירת הבאר - "אז ישיר ישראל". שוב מתברר שמשה 'מתחבר' לשירה של דור יציאת מצרים, ונעדר משירתם של דור הכניסה לארץ.

לפי חז"ל, לאחר שחזרה הבאר לישראל היא ליותה אותם גם בכניסה לארץ, והיא נמצאת עד היום בתוך הכנרת . עובדה זו מבליטה את הניגוד בין הבאר ושירתה - השייכים לדור הנכנס לארץ - לבין משה רבינו, שבזמן הקריטי בו נעלמה הבאר הוכיח שאינו מתאים להיכנס לארץ ישראל [שהרי, אין לומר שאי הכניסה לארץ היא רק עונש צדדי למשה רבינו. עונש בדבר עיקרי כל כך, 'צפור הנפש' של משה, קשור בהכרח באופן מהותי לחטא - העונש הוא 'תוצאה טבעית' מהחטא, המראה שאין משה מתאים להיכנס לארץ, וכדלקמן.]

להכות בצור ולדבר אל הסלע

לפני דיון בבעיתיות של יחס משה לדור הכניסה לארץ, נזכיר הבדל פשוט בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ, שעולה מהוצאת המים מהצור בראשית תקופת המדבר להוצאת המים מהסלע בפרשתנו: רגילים לפרש שהוצאת המים מהסלע ממחישה גם את דרך ההנהגה של הדור - הכאת הצור מבטאת הנהגת ציבור בדרך של הכאה ותקיפות, והדיבור אל הסלע (כפי שהיה צריך להיות) מבטא את הנהגת הציבור בדרך של דיבור וריצוי. כשהדור אינו מבוגר דיו, דור 'תינוקי' של העם שזה עתה התגבש - כפי שהיה מיד לאחר יציאת מצרים - אזי הנהגתו צריכה להיות באופן של הכאה במטה (כשברור שתכלית ההכאה אינה ציות והליכה כפויה בדרך הישר, אלא פתיחת העם על ידי ביטוש, לשם הפנמת המסר שמעביר משה, ודוק). אמנם, כשמשה מנסה להחיל הנהגה של הכאה על דור מבוגר, דור מגובש העומד לפני ביצוע עצמאי של מטלות כיבוש וישוב הארץ, הוא טועה - לדור מבוגר מתאימה הנהגה של דיבור ושכנוע פנימי.

הדור היוצא ממצרים הוא דור הפועל בעיקר לפי נטית מידות הלב - מצב המוגדר כקטנות וחוסר בגרות - והכאה וביטוש כלפיו פועלים ערעור בתקיפות הרגש וגורמים לו נכונות לקבל הכוונה מהמח (מה שמומחש היטב אחר הבירור המכריע שאין דור המדבר מבוגר דיו להיכנס לארץ - אחר חטא המרגלים - כשהביטוש של משה לעם וכעסו עליהם, ללא כל שכנוע פנימי עמוק, גורם להם לשנות את דעתם ולהחליט להעפיל לארץ ). לעומתו, הדור הנכנס לארץ פועל לפי השכל - בגדלות ובגרות - ולכן אין להכותו אלא לדבר אליו ולשכנעו . [על המעבר מקטנות לגדלות שעובר עם ישראל בין הכאת הצור לדיבור אל הסלע לומד האריז"ל מהשוני בין צור לסלע: צור עולה א-להים - שם המבטא קטנות מוחין - במילוי (אלף למד הה יוד מם) ע"ה, וסלע עולה כשם הוי' - המבטא גדלות מוחין - בהכאה (יפ"ה; הפ"י; ופ"ה; הפ"ו), וד"ל.]

"שמעו נא המֹרים"

אמנם, יותר מעצם הכאת הסלע, הבעיה היא ביחס משה לעם - משה פונה לעם בכעס: "שמעו נא המֹרים". התיחסות זו מולידה את הגישה החינוכית הלא נכונה (גישת ההכאה) כלפיהם, ומוכיחה שמשה (בגלגול הראשון) אינו מנהיג המתאים לדור שנכנס לארץ. בכתיב המלה "המֹרים" מרומז שהעיוות הגורם למשה לראות את העם כמורים נובע מהסתלקות מרים. במרים יש מרירות פנימית, אך בכחה גם להמתיק מרירות בעם (כדרך המתקת המים במרה ע"י עץ מר) - הסתלקות מרים מגלה במשה מרירות לא ממותקת כלפי המורים בעם.

מי הם "המֹרים"? בפשט, מורים הם מורדים. משה אינו אוהב מתמרדים, ולכן אינו יכול להיכנס לארץ ישראל. לעומתו, תכונת מי שמכניס את ישראל לארצם - ובפרט אמורים הדברים במכניס העיקרי והאחרון לארץ: מלך המשיח - היא אהבה לכל ישראל, אף כשהם "מורים". יותר מכך, בעיני המשיח תכונת המרדנות בישראל רק מוסיפה להם לוית חן. מורה משיחי באמת רואה דווקא בתלמידים המרדנים חיילים פוטנציאליים של המשיח, והוא מנחה את תלמידיו למרוד במוסכמות הקיימות ולחתור לגאולה שלמה. הדבר נובע מהכרה כי מרדנות היא תכונת אופי הכרחית לדור של מתבגרים, הרוצים לממש בפועל את העקרונות המופשטים שלמדו ממוריהם (ולכן הם "מורים את מוריהם").

משיח - משה ודוד

בגלגולו הראשון קוצף משה על המרדנות - בהיותו מיצג התורה והמצוות אין הוא יכול לסבול מרידה כנגדם. אכן, בגלגול משה כמשיח תתגלה בו אהבה למרדנות, מהיכן? במשיח 'מורכבת' נשמת משה ("הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון") בגוף דוד ("דוד מלכא משיחא"), ודוד מתאפיין באהבת מורדים, עד שראשוני חיליו היו אנשים מרי נפש, שמרדו במוסכמות החברה ונודו ממנה.

אהבת המרדנות היא הכח מקשר לארץ שחסר למשה וקיים אצל המשיח. ההבדל בהתקשרות לארץ מומחש כך: למשה הכניסה לארץ אינה צורך קיומי עצמאי אלא צורך 'תורני' - הוא רוצה להיכנס לארץ לשם קיום מצוות התלויות בה. קשר משיחי לארץ הוא קיומי ועצמי - תחושה שאין קשר לה' אלא בארץ ישראל, ורק בה אנו "גוי אחד בארץ" - גוי המחדיר את אחדות ה' לארציות (והמרידה והמרירות כלפי תורת חו"ל נובעות מתסכול מכך שבה - למרות קיום המצוות - חסר עדיין מימוש יעודו של עם ישראל). גם הצורך הקיומי בארץ אצל המשיח נובע מהפן של דוד המלך בתוכו - כהגדרת דוד המלך לגירושו מהארץ: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי' לאמר לך עבֹד אלהים אחרים".