האזינו

פרשת האזינו - עבר הוה ועתיד

בפרשתנו נאמר "הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". בפשט הפסוק, ברור ש"ינחנו" משמעו שה' ינחה את ישראל, אך במי נאמר "בדד" ועל מי "ואין עמו אל נכר" - על ה' או על ישראל? במפרשים מופיע כל מגוון האפשרויות: שגם "בדד" וגם "עמו" מוסבים על ישראל, ששניהם מוסבים על ה', ש"בדד" על ישראל ו"עמו" על ה' וש"בדד" על ה' ו"עמו" על ישראל. מעבר להבנות שונות במשמעות "בדד" ו"ואין עמו אל נכר" העולות מהפירושים - בהן נעסוק לקמן - עולות שלש הבנות לגבי התקופה בה דן הפסוק. רש"י דורש את הכל על מצב ישראל בעבר - בעת לכתם במדבר - כשהיו בדד ושום אל נכר לא התגרה בהם. אכן, חז"ל (וכך תרגם אונקלוס) דרשו הכל לעתיד, בו ה' ינחה את ישראל לבדד ואף עבודה זרה לא תוותר בעולם לצד ה' ("ואין עמו - עם ה' - אל נכר"). לפי תרגום יונתן אומר הפסוק כי דבר ה' מנחה את ישראל לבדם ואין ביניהם עובדי עבודה זרה - פרוש זה יכול להתחולל בישראל בכל רגע ורגע, זו עבודת ההוה.

העובדה שפסוק זה, בפרושיו השונים, מתישב על עבר הוה ועתיד כאחד מלמדת שניתן לדרוש אותו (כמו את כל שירת האזינו) על זמנים שונים ולקבל הנחיה ארוכת טוח ממשמעויותיו השונות. הדבר עולה ברור מדברי רש"י אחר שהוא מפרש את פשט הפסוק בעבר ומציין שחז"ל ואונקלוס דרשוהו לעתיד: "ואני אומר דברי תוכחה הם... שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך לישב הדבר לכאן ולכאן, וכל הענין מוסב על 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור' - כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור". הבנת הפסוק על העבר והעתיד יש בה תוכחה בהוה, ומתוך כך מדריך הפסוק גם את עבודת ה' בהוה (כתרגום יונתן).

חגי תשרי

היכולת לדרוש את הפרשה על העבר ועל העתיד ומתוך כך להבינה בנוגע להוה - ה'ניידות בזמן' של הפרשה - מתבטאת גם בתקופת קריאתה. פרשתנו נקראת תמיד בין ראש השנה לסוכות - בעשרת ימי תשובה או בין יום כפור לסוכות - ופסוקיה נדרשים בחסידות על כלל תקופה זו או על נקודות פרטיות בתוכה. כך, הפסוק "הוי' בדד ינחנו" נדרש על יום כפור - היום הבודד, "אחת בשנה", בו נכנס הכהן הגדול למקום בו מתגלה יחידותו-בדידותו של ה' (עד שמהפסוק "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבֹאו לכפר בקדש" נדרש שגם הכהן הבא אל הקדש מתבטל מקיומו כאדם, ובקדש הקדשים נמצא רק ה' לבדו). לאידך נדרש הפסוק על שמיני עצרת, בו מתגלה בדידותם-יחידותם של ישראל, כאשר לאחר הקרבת ע פרים כנגד ע אומות בסוכות אומר ה' לישראל אהוביו שכעת רוצה הוא בסעודה עמם לבדם - "ישראל ומלכא בלחודוהי". עוד נדרש פסוק זה כמתיחס לעבודת ישראל הבאה לאחר סיום חגי תשרי - אחר עבודת הקדש בארמון המלך כל משך החגים מכריזים "ויעקב הלך לדרכו", עם ישראל יוצא לעבודת החולין של ימי השנה, ויש לעשותה באופן של "הוי' בדד ינחנו".

גם כאן שלשת הדרושים הם לפי ההגיון הכללי של עבר-הוה-עתיד: ביום כפור אנו שואפים לחיי העולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה - זהו מבט לעתיד בו תתגלה יחידותו של ה' בעולם; בשמיני עצרת אנו שמחים על כל חבת ה' כלפינו שהתגלתה בעבר (ובפרט בימי החגים שעברנו) - זו התבוננות בחבת ה' לישראל לבדם; בשאר השנה אנו חיים בהוה, ו"הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" הוא הדרכה לעבודת ה' שלנו, הדרכה הנגזרת מההתבוננות בעבר ובעתיד. בפרטות, שילוב בדידות ה' (המתגלה ביום כפור) עם בדידות ישראל (המתגלה בשמחת תורה) הוא הנותן כח לישראל להתבודד עם ה' לבדו, בלי להתפתות לשום "אל נכר", בעבודתם כל השנה. עבודת "הוי' בדד ינחנו" בימות החול - מחוץ לחגים - היא עבודת "בכל דרכיך דעהו" המתקיימת גם בתחום החולין.

אמת וחסד

על מנת להעמיק בסוד עבודת "בכל דרכיך דעהו" יש להתבונן במשמעות הפנימית ב"הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר": היחס בין חלקי הפסוק הוא בין אמת לחסד - "הוי'" מכוון כנגד מדת "אמת ליעקב" (ספירת התפארת) ו"אל" מכוון למדת "חסד א-ל כל היום" (ספירת החסד). "הוי' בדד ינחנו" היא עמידה עיקשת על "אמת הוי'", על כך ש"הוי' א-להים אמת" ואין בלתו. "ואין עמו אל נכר" כולל גווני חסד מרובים (כולל זה המוּנע מפניות אישיות, כמאמר אדה"ז שהגאולה תבוא בזכות חסד אף שאינו של אמת) והדרישה היא השמרות מ"אל נכר" - מהתנכרות וריחוק, השמרות מהתבודדות שלילית. איזון ההתבודדות עם ה' לבדו (תוך מעין פרישות מהמציאות המדמה להאפיל על אחדות ה') לבין גמילות חסד עם המציאות כולה ופעילות בלתי מנוכרת בתוכה, מניב את עבודת "בכל דרכיך דעהו" - גמילות חסד עם המציאות ללא ניתוק האדם מאמת הוי'.

בעומק, הרשב"ם מסביר ש"הוי' בדד ינחנו" היינו הנהגת ה' את המציאות לבד, ללא מלאכיו. לפי החסידות, אחר חורבן הבית כל הנהגת העולם היא על ידי מלאכים - הנהגה בה לא חפץ משה כשבקש אחר חטא העגל שה' עצמו (ולא מלאכו) יעלה את ישראל לארץ. אכן, לעתיד יהיו ישראל מחיצה לפנים מן המלאכים, בסמוך לה', והמלאכים ישאלו אותם "מה פעל א-ל" ויאמרו לפניהם "קדוש קדוש קדוש". גם היום, מגמתנו היא לא להזדקק למלאכים, לכחות ושמות קדושים. בעבודתנו "הוי' בדד ינחנו" היא הפניה "אליו ולא למדותיו" - התקשרות ישירה רק לה' (תוך הכרה שהוא לבדו הוא ואין בלתו). זו העליה אל ה' ישירות, ב"רצוא" של הנפש. אכן, אחר ה"רצוא" צריך לבוא "שוב" לתוך המציאות, ואז עבודת האדם היא "ואין עמו אל נכר" - יש להקפיד שכל גילויי ה' במציאות יהיו "ממוצע מחבר" המגלה את ה' ב'שקיפות', ולא ח"ו "ממוצע מפריד" ("אל נכר") המסתיר את ה'. בפרט זקוק האדם לצדיק המגלה את אור ה' בעולם, ממוצע מחבר שהוא "עצמות ומהות כמו שהלביש עצמו בתוך גוף".

בכל דרכיך דעהו

הדבקות בה' לבדו ומציאת ממוצע מחבר לה' (תוך השמרות מכל ממוצע מפריד) הן פנימיות עבודת "בכל דרכיך דעהו": החסידות מבחינה בין עבודת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" לבין "בכל דרכיך דעהו". ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים" נראית המציאות חול הנפרד מה', אלא שהאדם כופף אותה לרצון ה' - העיסוק בחולין נותר חיצוני ורחוק מהקדושה, אלא שהוא בגדר אמצעי ומשרת לה. לעומת זאת, ב"בכל דרכיך דעהו" המגמה אינה שימוש במציאות "לשם" הקדושה - כאמצעי ליעד אחר ומרוחק - אלא חשיפת וידיעת ה' בתוך עצם מעשי החולין ברגע עשייתם ("דרכיך" הפרטיות של האדם, שאינן מצוות ה').

נמחיש הבדל זה: בתניא (פ"ח) נאמר שהעוסק בחכמת האומות (מקצועות חול - חכמת מציאות החולין שאין בה איסור) מטמא את מוחו בטומאת קליפת נגה "אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן". הטעם הראשון, שימוש בחכמת החול כדי להתפרנס בריוח ולעבוד את ה' תוך הרחבה וישוב הדעת, הוא "לשם שמים" - אין כל קדושה או גילוי אור אלקי בעיסוק בחולין, אך בסופו של דבר מציאות זו נכפפת לקדושה ומשרתת אותה. הטעם השני, שילוב חכמת החול בעבודת ה' ובלימוד התורה, הוא "בכל דרכיך דעהו" - בעצם הלימוד מתגלה ה' לאדם והדברים קדושים ומאירים בעבורו. עשיה "לשם שמים" נראית שייכת יותר לכל אדם - אך בדרך זו מוזהר האדם מפני שכחת העיקר ועשית האמצעי לתכלית (עד שנאמר שהעמקת השכל בפרנסה היא "עבודה זרה בטהרה").

הפותח ברצוא לה' לבדו - "הוי' בדד ינחנו" - לא מוכן לראות במציאות כל ממשות לא-אלקית, אף לא לרגע אחד. אין הוא מוכן לעסוק באמצעי שהתכלית אינה גלויה בו - "כל מעשיך יהיו לשם שמים". כשהמציאות נתפסת כאמצעי וממוצע שאינו 'שקוף' בתכלית, יש חשש שהיא תהפוך ל"אל נכר" - לממוצע מפריד מן האלקות ומסתיר עליה. האדם נדרש לעבודת "בכל דרכיך דעהו" ההופכת את כל העולם ל"ממוצע מחבר" דרכו מתגלה ה' בכל רגע ורגע - שאזי מסוגל האדם להמשיך בהתבודדותו עם לבדו גם בכל תחום החולין.