מצורע

סגירות המצורע

מחלת הצרעת, בריפויה ובטהרה ממנה דנה פרשתנו, מתורגמת באונקלוס בכל מקום כ"סגירו" - מה שמעיד על כך ששרש בעית המצורע הוא הסגירות. הדבר ניכר גם בכך שראשית התהליך שעובר המצורע הוא "והסגירו הכהן". ההסגרה היא נסיון לרפא "מיניה וביה" את סגירות המצורע (בהנחה שאם יסגר המצורע ביוזמת הכהן הוא יוכל אחר כך גם לפתוח אותו). לכאורה, מהי 'סגירות המצורע'? הלא ידוע מדברי חז"ל שבעית המצורע היא דווקא פתיחות וחשיפה יתירה - היותו "מוציא שם רע" ומרבה בדבור שלילי.

בחסידות מוסברת הסגירות הנגרמת מדבור שלילי בכמה רמות: בפשטות מוסברת סגירות המצורע כטמטום הלב והמח - דבורים רעים גורמים לסתימה ולטמטום בלב האדם ומחו. עוד מוסבר שאדם המדבר דברים בטלים ושליליים נכנס למסגרת שלילית - למהלך נפשי המזין את עצמו וסוגר מפני שינויים. כשם שבגוף סובב מחזור הדם, כך יש מחזור דבור-מחשבה רוחני. כשהאדם מוציא מפיו דברים בטלים הם חוזרים כמחשבות לראשו, מה שמזין את רוח השטות (- רוח החטא), מתגלה החוצה בעוד דבורי הבל ושטות, וחוזר חלילה.

בפנימיות יותר, נדרש בזהר- לפי הפסוק "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר" - שצרעת אינה עונש רק על דבור רע, אלא גם על המנעות מאמירת מלים טובות. כלומר, בצרעת נענשים גם על עצם הסגירות. מהשם "סגירו" מובן שהצרעת באה דווקא ובעיקר על השתיקה מדבורים טובים, ושגם בדבור שלילי פנימיות ועיקר הפגם היא ההמנעות מדבור חיובי ו'סגירתו'.

דם ומים

נתבונן בצרעת מהבט נוסף - ההסבר הגופני לצרעת - שההעמקה בתוכנו הפנימי תלמד טוב יותר על משמעות הסגירות בה דובר: חז"ל מלמדים שבגוף האדם צריך להשמר איזון בין מים לדם, והפרת איזון זה גורמת למחלה. ריבוי הדם על המים הוא הגורם לצרעת. לכאורה, הצרעת היא דווקא סילוק הדמים מחלק מהגוף - היוצר בהרות לבנות - וכיצד היא נגרמת מריבוי דם? יש להבין שריבוי דם במערכת גורם דווקא לעיכוב וסתימה בזרימת דם סדירה לכל חלקי הגוף (וכי תפקיד המים בגוף הוא הקלת וזירוז זרימת הדם ה'מוצק' יחסית).

בפנימיות מבטאים דם ומים גבורה וחסד. גבורת הדם משמעה בקורת - ובקורת במדה ראויה מאפשרת חיוניות ורעננות בחיים, לבל יהיו הסחפות עם הזרם, אלא בעלי כיוון מוגדר ומבוקר, תוך תנועה קדימה בכח גבורה וכיבוש היצר. לעומת זאת, חסד המים משמעו התפשטות וזרימה טבעית - התקדמות 'פתוחה' יותר, המרוצה מהמתחולל ללא בקורת נוקבת על כל פרט.

איזון המים והדם חיוני לזרימת חיים תקינים, בעלי כיוון מבוקר אך ללא הצרת וסתימת אפיקם בבקורת זו. ריבוי דם - ריבוי דין, בקורת והקפדה - מונע זרימת חיים, והדם נהפך למעצור-צרעת (עד למניעת זרימתו שלו, שלא יגיע לכל חלק בגוף האדם). אליבא דאמת, את בקורת הדם צריך האדם להפנות לעצמו - לבקורת עצמית הנותנת לחייו תוקף וכיוון. אם מופנית בקורת גם כלפי הזולת זהו 'ריבוי דם' היוצא מגדרו לחסום את זרימת החיים ואת היכולת להשתלב במציאות. מנגד, את התפשטות המים יש להפנות כלפי זולת - הן בזרימה עם החוץ ללא בקורת מתמדת עליו, והן ביכולת לזרום בהתפשטות ללא מעצורים נגד כל צמצום ומניעה מן החוץ. מיעוט המים מעכב את זרימת התוכן החיובי של האדם בתוכו, ו'סוגר' את הזרימה מתוכו אל המציאות שסביבו.

רצוא ושוב

בקבלה נאמר שצרעת נובעת מהסתלקות אור החכמה מהאדם. החסידות מבארת שחכמה ובינה הן שרש ה"רצוא ושוב" בנפש: בינה היא מקור התעלות מהעולם ו"רצוא" לה', וחכמה (הגבוהה מהבינה) היא מקור ה"שוב" למציאות. התעלות מהעולם ללא "שוב" מתאים גורמת למות (בסוד הפסוק "ימותו ולא בחכמה"). גם צרעת - הנחשבת כמיתה - נובעת מתנועת "רצוא" החסרה את ה"שוב" ששרשו בחכמה (פנימיות החכמה היא בטול; הבטול כלפי רצון ה' בכך שהאדם יעשה לו דירה בתחתונים על ידי קיום מצוות במציאות הוא שרש תנועת ה"שוב", בה חוזר האדם מההתעלותו האישית לטובת מילוי רצון ה').

תנועת "רצוא" משובשת, ללא "שוב", גורמת לסגירות כלפי המציאות - אדם החושב רק על התעלות (אישית) אינו חושב על הזולת בקירוב דעת, אלא רק תוך מתיחת בקורת מתנשאת עליו ורצון להתרחק ממנו. חיצוניות ה"רצוא" כלפי מעלה גורמת לכך שהיחס למציאות למטה הוא דינים והקפדות. כמובן, במצב זה פוסקת זרימת ה'מים' (היורדים בתנועת "שוב" ממקום גבוה למקום נמוך), והאדם אינו מסוגל להפתח למציאות ולשטוף אותה בתוכן חיובי מתוכו.

תופעה נוספת הנגרמת מסילוק אור החכמה ומהפנית דין ובקורת שליליים כלפי המציאות היא ריבוי דברים בטלים, רעים ושליליים: החכמה היא שרש יכולת האדם לבטא 'אותיות' (בדבור ומחשבה) - המאפשרות "שוב" וביטוי במציאות של מה שהשיג האדם ב"רצוא" הפנימי שלו. בהעדר כוונת "שוב" מסתלקות 'אותיות' הקדושה ותחתיהן מופיעות 'אותיות' אחרות - נגעי צרעת - המבטאות יחס חיצוני (בדברים בטלים) וקפדני (בלשון הרע) למציאות.

כמובן, לאחר הופעת 'אותיות' שליליות, לא די בהמשכה מחודשת של אור החכמה בבטוי פנימי וקדוש במציאות, ויש לבטל קודם נגעים ודבורים שליליים שכבר הופיעו. כלומר: סגירות האדם כלפי המציאות - המנעותו מלהאיר לה ב'מלים טובות' - גרמה לפתיחות חלופית, שלילית וחיצונית (המקלקלת את ה'חוש' בפתיחות פנימית וחיובית). כדי לשוב ולהגיע לפתיחות רצויה יש לעצור ולסגור את ה'דליפה' החיצונית למציאות ולבטל את מציאות הנגע (- 'אותיות' הקליפה). יש לחדש תהליך של "רצוא ושוב", אך הפעם בפקוח הכהן, המשגיח שתנועת ה"רצוא" מהמציאות תלווה במודעות ל"שוב" חיובי ורצוי לאחריה (היינו שהסגרת המצורע תביא לפתיחות מחודשת וראויה, כנ"ל).

צפור דרור

עולה, שתיקון המצורע אינו "תענית דבור" מסתגרת, אלא שימוש נכון בדבור - דבור דברי קדושה בשופי וקירוב אנשים במלים טובות (תחת הפרדתם בלשון הרע). ריבוי 'אותיות' קדושות (בהן מתקן המצורע את הדברים הבטלים) נובע מהשבת אור החכמה - תיקון המודעות ל"שוב" ולצורך לחדש בעולם דברי קדושה. אמנם, מדובר בתהליך מחזורי, שיכול להעשות בכפיה עצמית, גם טרם חידוש אור החכמה של האדם: כשם שדבור דברים בטלים סגר את האדם במחזור של רוח שטות (הסותמת את כח החידוש בקדושה), כך רבוי אותיות קדושות בדבור פותח לאדם את צנורות החכמה שנסתמו, מאפשר לו לחדש חדושים קדושים ולבטא אותם בעולם. לכן, תיקון המצורע הוא בדבור מכוון, מתוקן וכפוי של קדושה - תוך מעצור הרוח מכל 'פטפוט' שאינו מכוון וקדוש.

אכן, בחסידות מוסבר שתכלית תיקון המצורע היא בפתיחות אמיתית - שחרור מכל מסגר ומעצור וחזרה לתכונת ה'פטפוט' בה חונן. בראשית תיקונו מוגבל המצורע לפעולה ודבור בהנחית הכהן ('איש הדת', מורה דרך התורה) ועבודה על תיקון חושיו הפנימיים מתוך בקורת עצמית נכונה. אמנם, הבראה מלאה של המצורע מתבטאת ב'התפשטות' אמיתית - בדבור חפשי לגמרי, שבתוכו זורמים באופן ספונטני דברי תורה וחדושים אין סופיים (בעוד חושיו ומדותיו מתוקנים ב'מודעות טבעית', ללא צורך לבקרם באופן מודע). תיקון זה מרומז בצפור החיה שמשלח המצורע לשדה, צפור דרור המסמלת את המצורע שנרפא וזכה ב'חופש דבור' - ביכולת לדבר בחפשיות ובפתיחות (ללא הגבלה לספרים או נושאים מסוימים) - תוך בטחון בהשראת הקדושה בכל דבריו.