בחקֹתי

גשם, שלום, משכן

הברכות המובטחות לעם ישראל בעקבות הקיום של "אם בחקתי תלכו..." מתומצתות בשלש ברכות עיקריות - בגשמיות וברוחניות - הנפתחות במלה "ונתתי": "ונתתי גשמיכם בעתם"; "ונתתי שלום בארץ"; "ונתתי משכני בתוככם". בשלש ברכות אלו טמון תיקון כל רבדי המציאות: רובד ה"עולמות" החיצוני - הגשמיות ש'תחתינו'; רובד ה"נשמות" הפנימי - המציאות הפנימית-רוחנית המלובשת בעולם, ועמה מזדהות נשמות ישראל; ורובד ה"אלקות" העליון - גילוי ה' השורה מעלינו. במציאות פגומה נפגע כל רובד באופן אחר, וממילא דרך התיקון של כל רובד במציאות היא שונה. ובלשון הבעש"ט "יש עולמות ונשמות ואלקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים".

במצב מתוקן הנשמות מאחדות ומחברות את הארת האלקות העליונה לחומריות העולמות התחתונים - כשהנשמות עצמן באיחודן מהוות כלי לאור האלקי מחד, וצינור המתלבש ופועל בתוך המציאות התחתונה מאידך. המצב הבלתי מתוקן הוא התפרדות החבילה - כשחל פירוד בין ה"נשמות", אין הן מכילות את אור ה"אלקות", וזו מסתלקת ל'מקומה הטבעי' - למעלה. אז גם אין בנשמות כח לבקוע את אטימות ה"עולמות" ולהאירה, והעולמות נופלים ל'מקומם הטבעי' - למטה, הרחק מאור ה'. תכלית התיקון היא עלית העולמות מנפילת ההתעלמות מהאלקות, התקשרות הנשמות ביניהן כדי שיוכלו לפעול כנדרש, ויחוד האלקות בתוך המציאות (במקום פרישה והסתלקות ממנה).

והנה, הברכות גשם שלום ומשכן מתיחסות בדיוק לשלשת רבדי המציאות שהוזכרו, ודווקא לפי הגיון התיקון של "עליה", "התקשרות" ו"יחוד": "ונתתי גשמיכם בעתם" היא ברכה לגבי גשמיות ה"עולמות", כמובן. פירוש פנימי של "בעתם" הוא ש"עת" הינו המזל והשרש הרוחני של כל מציאות, ו"גשמיכם בעתם" היינו עלית גשם-גשמיות העולמות לשרש העליון, ממנו יתחדש שפע רב של טובה וברכה לעולם; "ונתתי שלום בארץ" מתיחס לנשמות ישראל - בהן נאמר "ואתם תהיו לי ארץ חפץ" - ולתיקונן בהתקשרות אמיצה ושלום פנימי; "ונתתי משכני בתוככם" הוא בפשטות יחוד האלקות בתוך המציאות.

גש"ם - מלמעלה למטה

עד כה הוסברה חשיבות הברכות גשם שלום ומשכן בסדר עולה מלמטה למעלה. אמנם, רמז מובהק העולה משלש הברכות מלמד על צד הפוך לדברים: גשם שלום משכן הם ר"ת גשם! מכלילת שלש הברכות בברכה הראשונה ברור שיש בה יתרון ומעלה. ועוד, כח האות במלה נקבע לפי מיקומה - האות הראשונה בצירוף גוברת והאחרונה חלשה ביותר. באותיות התיבה גשם רמוז סדר יורד בברכות גשם שלום ומשכן. להבנת הדבר נזדקק להקבלה נוספת:

בתוך הנפש מקבילים רבדי המציאות - עולמות, נשמות, אלקות - לשלש הדרגות המודעות שבנשמה - נפש, רוח, נשמה (התחתונות מבין חמשת שמות הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה ). ולעניננו: ברכת הגשם מקבילה לנפש, המחיה את הגוף הגשמי; ברכת השלום מקבילה לרוח, שהיא הפן הרגשי של האדם - בה קצוות וצדדים רבים והרוחות רגישות ונסערות, וממילא בה יש חשש מלחמה ולגביה זקוקים לברכת השלום; ברכת המשכן מקבילה לנשמה, בה עיקר גילוי האלקות "בתוככם" - "ונשמת ש-די תבינם".

אמנם, למושגים המקבילים לנפש רוח ונשמה אופייני היפוך כשדנים בשרשם העליון, אז מתברר שלמושגים שנקשרו לנפש ולרוח יש שרש דווקא בחלקים העל-מודעים של הנשמה - בחיה וביחידה: שרש הגשם-גשמיות הוא ביחידה שבנפש, שהרי "בני חיי ומזוני [- הברכות בגשמיות] לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" - "מזלא" היינו היחידה, שרש הנשמה העליון ממנו נוזלות לאדם כל ההשפעות הגשמיות. השלום צריך להופיע ברוח - ברגש הסוער ומרובה הקצוות - אך שרש השלום הוא בבטול הפנימי המאיר בממד החיה שבנפש, שהרי שלום אמיתי (ולא רק השלמה וויתור) בין דרכים רגשיות שונות אפשרי רק מתוך בטול עמוק לנקודת על-מודע משותפת.

חמש מדרגות "ונתתי"

עלה, שהברכות גשם שלום ומשכן מקבילות ליחידה חיה ונשמה בסדר חשיבות יורד. אמנם, נחוצות שתי דרגות נוספות - כנגד רוח ונפש - להשלמת מבנה חמש שמות הנשמה. המבנה יושלם בשתי ברכות "ונתתי" בפרשת "והיה אם שמֹע" - "ונתתי מטר ארצכם" ו"ונתתי עשב בשדך לבהמתך". ברכת העשב מקבילה בפשט לדרגת הנפש - הרובד הבהמי והנמוך של האדם (ולפי הקבלה: בהמה עולה שם בן, המקביל לנפש, וד"ל). הקבלת ברכת המטר לדרגת הרוח מתוך ההבחנה בין ברכת הגשם בפרשתנו לברכת המטר שב"והיה אם שמֹע":

נאמר ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הארץ שותה ממים עליונים, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום הארץ שותה מתמצית מי אוקינוס". המצב של "עושין רצונו של מקום" מתואר בפרשתנו, וברכת הגשם בה הוא מהמים העליונים. לעומת זאת, פרשת "והיה אם שמֹע" היא תיאור של "אין עושין רצונו של מקום" וברכת המטר שבה היא "מתמצית מי אוקינוס" - חלק מהמחזור התמידי של המים התחתונים. המים התחתונים מקבילים לרובד הרוח שבנפש - בו צומחים ומתפתחים רגשות הלב, הנמשכים כמים (וכן הוא לפי הסוד בהקבלת חיה-נשמה-רוח-נפש ליסודות אש-רוח-מים-עפר וד"ל).

"ונתתי לך מהלכים"

כל ברכות ה"ונתתי" נמשכות מקיום של "אם בחקֹתי תלכו". ואכן, ביחס לעצם כח ההילוך נאמר: "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה". בתוך מכלול פסוקי ה"ונתתי" מקביל פסוק זה לעצם הנשמה, שהרי חמש דרגות הנשמה הם רק בגדר שמות המבטאים וממשים את כח עצם הנשמה - כח ההילוך, המיחד את נשמות העולם הזה מכל מלאכי רום. מהיכן נובע כח הילוך זה?

חז"ל דרשו "'אם בחקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה". אמנם, ידוע כי משמעות ה"חק" בתורה היא מה שאינו מובן ויש לציית לו בקבלת עול בלבד - "חוקה חקקתי גזרה גזרתי ואי אתה רשאי להרהר אחריה". לעומת זאת, תכליתו של עמל התורה היא דווקא ההבנה והחקירה השכלית של הדברים. כיצד ניתן לדרוש את "בחקתי" על עמל תורה? כיוון לתירוץ יעלה דווקא מרמז: פרשת "בחקתי" נקראת לרוב סמוך ל-לג בעֹמר - "מתן תורה של פנימיות התורה". בהקשר זה נדרש החק ב"בחקתי" כרמז לנשמת התורה - החסידות והקבלה.

הבנה שעמל התורה בו מדובר כאן הוא עמל פנימיות התורה פותחת פתח להבנה מדוע למרות העיון נשארת התורה בגדר "חק": הגמרא מגדירה שלשה תחומי לימוד בהם על כל אדם לעסוק - מקרא, משנה, גמרא. אדמו"ר הזקן מסביר שלימוד הקבלה נכלל בחלק של המקרא. המקרא שונה מהמשנה והגמרא בכך שגם באמירתו ללא הבנה מקיים האדם מצות תלמוד תורה, בעוד משנה וגמרא מחייבות הבנה. אדמו"ר הזקן כולל את לימוד הקבלה והחסידות בתחום המקרא משום שגם בהן - עם כל העמל והביאור - לעולם אין זוכים להבנה אמיתית ומוחלטת. בתחום פנימיות התורה שורר תמיד חק אי וודאות, משום שכל רז או סוד אמיתי הוא נושא הפכים בעצם. אמנם, מאי וודאות זו נובעים חידושים מתמידים. ונסביר: וודאות מוחלטת בתורה 'עומדת במקום', ולא מאפשרת התקדמות ושינוי בהבנת שליחות הנשמה בעולם. הליכת הנשמה המתמדת היא כח חידוש של פנימיות התורה, המאפשר התקדמות תמידית בשליחות תוך הבנות ופירושים מחודשים, הצומחים מאי-הוודאות העצמית.