משפטים

מ"עבד עברי" למשיח

פרשתנו פותחת בדיני עבד עברי ואמה עבריה, ובפרט בדיני שחרורם. מן הממד הפנימי כל עבודת העבד היא עיבוד ושינוי עצמו - זיכוך ועידון גסותו - וכשהוא זוכה לכך הוא משתחרר. דברים אלו אמורים גם ביחס לעבודת ה' של כל אדם - עיקר מגמתה הפנימית של עבודת ה' היא עידון עצמי, עד לשחרור האדם מהיחס העבדותי והכפוי בעבודת ה' והגעה ליחס טבעי ורצוני יותר לה'.

בפשטות, הצורך בכפית ועבדות האדם נובע מכך שיש לו יצר הרע, מדות רעות שעליו לכפות ולפעול בניגוד להן, ולפי זה שש שנות העבדות הן תקופה של עבודת המדות ומלחמת היצר. אכן, לפי הקבלה מקבילות שש השנים ל-ו מדות הלב אותן יש לתקן - חסד (אהבה) גבורה (יראה) תפארת (רחמים) נצח (בטחון) הוד (תמימות) יסוד (אמת) - ו'זירת' תיקון המדות היא עולם היצירה (שכנגד ה-ו שבשם הוי' ב"ה), עולם היצרים בו נאבק היצר הטוב ביצר הרע.

השחרור ממאבק היצר הוא הגעה לזרימה טבעית ורצונית עם המצוות - מצב בו היצר אינו מתנגד לקיום המצוות אלא מעונין בו ומדות האדם תומכות בטוב - מצב משיחי של זרימה טבעית, של "טבע יהודי" החפץ בקיום התורה והמצוות. טבע יהודי זה מתגלה בשנה השביעית בה יוצא העבד "לחפשי חנם" - ושוב, לפי הקבלה השנה השביעית רומזת לספירת המלכות המחיה את עצם המציאות ומבטאת לפיכך את הטבעיות והזרימה. המלכות-הטבעיות המתוקנת היא הטבע היהודי המשיחי - המודעות הטבעית - בו זורם האדם עם המצוות.

שאיפה זו למצב המשיחי מרומזת יפה בפסוק: עבד עברי הוא בגימטריא משיח, וכשאותו משיח-בכח מסיים את מאבק המדות הוא יוצא "לחפשי חנם" - "חפשי חנם" = מלכות, רמז לזרימה היהודית הטבעית שבספירת המלכות.

"תקנה עבד עברי"

כיצד זוכה עבד, השקוע בעולם היצרים, להתעדן ואף להשתחרר ממלחמת היצר? בחסידות מוסבר שהצו "כי תקנה עבד עברי" מכוון למשה רבינו עצמו - על משה מוטל לקנות ולתקן את העבד. מצב עבדותי ושיקוע במאבק היצר נובעים מעניות בדעת - העבד אינו מושל ביצרו משום שהוא חי בתחום היצרים והמדות וכפוף להם, ואין בו די כחות שכליים כדי לשנות ולעבד את מדותיו. משה, המסמל את כח הדעת, הוא הממשיך מוחין לעני בדעת ומשחרר אותו מהקיום בתחום המדות בלבד. משה מעניק לעבד את האפשרות לעסוק כדבעי בעבודת ההתבוננות שאינה כופה את היצרים בלבד אלא מאפשרת להפוך אותם - להעביר את המדות מהאהבות הטבעיות הרעות לאהבה לה', תורתו ומצוותיו.

ושוב, התלבשותו של כח משה - כח ההתבוננות האלקית, ותקיעת הדעת בחוזק במושא ההתבוננות עד שיפעל גם על המדות - בתוך העבד העני מתארת את הדרך ליצור את המשיח האמיתי: המשיח מכונה בן-דוד ותכונותיו תואמות את תכונות דוד מלך ישראל, ועם זאת נאמר על משה כי "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", המשיח-מנהיג שבדור הוא "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", והמשיח אף עתיד להקרא "רעיא מהימנא" כמשה רבינו. בחסידות מוסבר שאכן המשיח הוא שילוב של משה ודוד. המשיח הוא צאצא ישיר של דוד וגופו שייך לדוד המלך - לכן טבעו הבסיסי הוא כשל דוד, החווה באופן עמוק את שפלות המציאות התחתונה, הנזקקת לאור ה' המרוחק ממנה - אך בגוף זה מתלבשת נשמת משה רבינו, מעדנת את חוית המציאות ומגלה בתוכו את המהות האלקית שהאירה במשה (בתודעה אלקית עליונה, ולא בתודעה הקוראת לה' מלמטה).

ה'גוף' של דוד הוא תודעת שפלות ועבדות - חוית שעבוד למלחמת היצר עד להכרה ש"אם אין הקב"ה עוזרו [לאדם במלחמת היצר] אין יכול לו" - בן דוד חש כעבד "עני בדעת" (והרמז: עבד ר"ת עני בן דוד), ומשה ה"עשיר בדעת" צריך להתלבש בו, לתקנו ולזככו בחכמה אלקית, עד שיצא כמשיח "לחפשי חנם" - למלכות - וינחיל את טבע המלכות המתוקנת לכל ישראל.

עבד - עברי

תיקון התודעה שמנחיל משה לעבד מתחולל בכמה שלבים, וראשיתו בתודעת העבד לכך שהוא איש עברי (כדיוק חז"ל ש"עבד עברי" אינו עבד של עברי אלא עבד שתוארו העצמי הוא עברי). לפי הקבלה מורכבת האות ד מ-ר ומ-י העומדת מאחוריה, והמעבר מ"עבד" ל"עברי" הוא 'פירוק' ה-ד ל-ר ו-י. האותיות דלת וריש רומזות לשני סוגי עני - דל ורש. על הרש נאמר "ולרש אין כל" ובפשטות הוא עני מדל (שיש לו עוד מאומה), אך בחסידות ביארו שחוסר "כל" הוא חסרון רוחני - לרש, ל-ר, חסרה ה-י שבאחורי ה-ד, י שהיא נקודת בטול והכרת תודה של הדל למי שגומל עמו חסד. עם זאת, "עבד" ההופך ל"עברי" - הופך מדל לרש - נעשה רש חיובי. הוא לא מאבד את י הבטול והכרת התודה אלא להפך, הוא מעצים אותה לאות שלמה ועצמאית ואף מעביר אותה מאחוריו - מאחורי תודעתו - לעמוד לפניו לזכרון בכל עת. אז המעבר לתודעה של רש מעמיק את הכרתו במצבו ואת הכרת הטובה למה שהוא מקבל בכל זאת - הוא חש שבאמת אין לו כל, שאין הוא דל בלבד אלא רש ממש. את השינוי הזה בעבד מחולל משה רבינו, המכונה רש בעוצם בטולו וענוותנותו, ולאידך הוא המעניק לעבד את ה-י - סמל החכמה האלקית, הבטול והעדינות.

תודעת ה"עבד עברי" היא אם כן תודעה כפולה - מחד תודעה עמוקה לשפלותו (ר) ומאידך חויה עזה של אור וחכמה אלקית להם הוא זוכה מלמעלה (י). צדי תודעה זו מתמצים בשלשה שלבים - המכוונים כנגד שלבי התיקון הכנעה-הבדלה-המתקה - הרמוזים בשלש משמעויות של הכינוי "עברי":

ראשית מכיר העבד בכך שהוא עברי - שהוא עברין בטבעו (דבר המודגש בעבד שנמכר בגנבתו) - והדבר מחדיר בו שפלות והכנעה (ר).

אחר כך מתבונן העבד בהיותו עובר ובטל מהעולם, ומקיים בעצמו בכל יום "שוב יום אחד לפני מיתתך" - תשובה הפועלת בו הבדלה והסתלקות משיקועו בעניני העולם (ר) וחיפוש אור נצחי שיאיר בו (י). הוא זוכה לאור האלקי (י), חוזר לשרשו ב"עבר [האלקי של] הנהר", והופך למעבר שדרכו מאיר אור ה' למציאות וממתיקה.

דרגות עידון וזיכוך בתפלה

אם רוצים לדייק יותר בתהליך הזיכוך עד להגעת העבד למצב המשיחי יש להתבונן גם באמה העבריה שנזכרת בסמוך לו. בזהר נאמר שנשמה שבבחינת אמה עבריה גבוהה מנשמת עבד עברי, ונלמד שנשמות עבד-כנעני עבד-עברי ואמה-עבריה מכוונים כנגד העולמות עשיה-יצירה-בריאה. שיא העליה במבנה זה - המעבר לעולם האצילות, עולם הבטול והעדינות המושלמים - הוא יעוד האמה העבריה לאדונה, מעבר הנשמה מעבדות ביחס לה' לנשואין וזרימה עמו.

בחסידות בארו שאין זו חלוקה קטגורית לסוגי נשמות, אלא שלבי עבודת ה' שכל אדם יכול וצריך לעבור כל יום - בהתקדמות לעידון מלא צריך עובד ה' בבחינת עבד-עברי להגיע לעבודת אמה-עבריה ואז להתיעד לה' (ושחרורו כעבד הוא רק יחסי, שחרור ממאבק המדות, אך לא עידון מלא שדי בו לנשואים לה'). שלבי העידון הם חלקי התפלה השונים (שכנגד עולמות אבי"ע): באמירת הקרבנות חש האדם כעבד-כנעני - מצדו "בהפקירא ניחא ליה" ועבודתו כפויה לגמרי. אין בו שום גילוי מוחין או מדות של הנפש האלקית, המזדהה בטבעה עם עבודת ה', ורק הארה מקיפה ממנה מסיעת לאדם בכפית עצמו לעבודה. בפסוקי-דזמרא ובקריאת-שמע וברכותיה יש ממד של התבוננות שמביא לשינוי פנימי - 'משכנע' והופך את מדות הנפש הבהמית בכח הארת הנפש האלקית.

שתי רמות התבוננות אלו הן עבודת עבד-עברי ואמה-עבריה: בפסד"ז יש התבוננות כללית בכך שהעולם הטבעי והגלוי, אותו אוהבת בטבעה הנפש הבהמית, נברא ומתחיה על ידי ה'. אור המוחין של הנפש האלקית 'משכנע' בהתבוננות זו את הנפש הבהמית להפנות את מדותיה ואהבתה לה', משום שבו תלוי הטוב הרצוי לה. אכן, זו אהבה גסה ומגושמת - לא טבע יהודי חדש, אלא הסבת הטבע הבהמי הלא-מעובד לה'. רק בק"ש וברכותיה יש התבוננות פרטית באלקות - בעולמות ובמלאכים עליונים, בטוב אלקי תורני (ולא רק מציאותי) -המעוררת אהבת ה' אחרת, חושפת מדות עדינות ואלקיות של הנפש האלקית בתוך האדם ויוצרת טבע יהודי אחר. כשנעשית עבודה זו כדבעי - ללא שהאדם יחזיק טובה לעצמו על עצם התבוננותו (שאזי נאמר בו "ואם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה") - מגיעה הנפש לבטול מוחלט, ליעוד לה', בתפלת העמידה.