אחרי מות

בקרבתם לפני הוי'

פרשתנו פותחת בתיאור מות בני אהרן ללא כל איזכור של חטא, ולהפך - תוך הדגשת מעלתם: "בקרבתם לפני הוי' וימֻתו". הדבר כה בולט עד שמוסבר כי פרשתנו באה לומר למפרע כי לא היה חטא במעשה נדב ואביהוא, והוא נבע מהתעוררות קדש אמיתית. לפי זה יתפרש הפסוק (שבפרשת שמיני) "ויקריבו... אש זרה אשר לא צוה אֹתם" למעליותא: "אש זרה" היינו , שונה ומעולה מכל עבודת ה' המוכרת עד כה; "אשר לא צוה אֹתם" מרמז להתגלות עצם הנפש, כשכבר אין צורך בצווי חיצוני (על דרך "מצוות בטלות לעתיד לבוא").

בני אהרן מתו מתוך כלות הנפש ב"רצוא" אדיר אל ה', בהסתלקות מלאה מהעולם. אכן, "רצוא" ללא "שוב" - ללא חזרה מההסתלקות כדי לפעול בתוך המציאות - סופו מות והסתלקות גמורה. המות אינו רצוי בעיני ה' - המצוה בפרשתנו כי קיום המצוות יעשה באופן של "וחי בהם" - ותכלית הבריאה היא חיים אלקיים בתוך המציאות. אמנם, בעצם ה"רצוא" של בני אהרן התגלה ממד פנימי ועצמי בנפש ישראל - שלא היה מתגלה ללא המעשה שלהם. כלומר: בני אהרן מסרו נפשם כדי לגלות את עומק תשוקת הנפש היהודית ומסירותה לה'.

נדב ואביהוא פתחו במסירותם צינור של עבודה פנימית, שאצל כל ישראל תתקיים לעתיד - כשמצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" תהפוך לתמידית וממילאית ("אשר לא צוה"). לגילוי נקודת פנימיות הלב ודבקות עצם הנשמה של כל יהודי זוכים ישראל ביום כפור - מכח מסירות בני אהרן. פרשת "אחרי מות" מורה לאהרן שילמד מה"רצוא" ויממשו בעבודת יום כפור באופן מתוקן.

אורות דתהו בכלים דתיקון

"רצוא" הוא תנועה נפשית של תהו - יציאה מהעולם ומסגרותיו. בתהו מתגלה עצמת אור אדירה - גילוי עצם מסירות הנפש היהודית - אך בהעדר יכולת לממשו במציאות גורם האור שבירה ומות. לעומת זאת, "שוב" הוא תנועת תיקון - התלבשות בכלים רבים ומעשיים האוחזים במציאות. שימור אור ה"רצוא" - ה"אורות דתהו" - כך שיתממש במציאות, בתוך כלי ה"שוב" - ה"כלים דתיקון" - הוא מצב משיחי, שבמימושו תלויה ביאת המשיח.

עיקר אור התהו הוא מסירות ותשוקת ה"אינו מצווה ועושה" (המלמדת על איכות אור הכוונה וההזדהות), הממוקדת בפרט אחד (שהרי כמות הכלים, החיצוניים לכוונה, נתפסת כלא חשובה). לעומת זאת, כמות כלי התיקון מרובה, כדי לאחוז בכל פרטי העולם ולשנותם, והם בגדר של "מצווה ועושה" (הדורש פחות אור - איכות פחותה בהזדהות העצמית ובכוונה). עלה, שמימוש אור התהו של נדב ואביהוא - אור המאיר בנפש ישראל (ובפרט בנפש הכהן הגדול) ביום כפור - דורש ריבוי פרטי מצוות, בהם יבוא אהרן אל הקדש. דבר זה ניכר בפשט מריבוי פרטי עבודות יום כפור. גם במדרש מובלט צורך בריבוי מצוות:

"בזאת יבא אהרן" זהו שאמר הכתוב "כי בתחבֻלות תעשה לך מלחמה"... בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים, חבילות חבילות של מצוות יש בידו.

מצוות כלליות

כ"חבילות של מצוות" בהן בא הכהן לקדש מונה המדרש עשר 'זכויות':

"בזאת יבא אהרן"... בזכות התורה: "וזאת התורה". בזכות מילה: "זאת בריתי". בזכות שבת: "אשרי אנוש יעשה זאת". בזכות ירושלים: "זאת ירושלים". בזכות שבטים: "וזאת אשר דבר להם אביהם". בזכות יהודה: "וזאת ליהודה". בזכות ישראל: "זאת קומתך". בזכות תרומה: "וזאת התרומה". בזכות המעשרות: "ובחנוני נא בזאת". בזכות קרבנות: "בזאת יבא אהרן".

ממנין עשרה ענינים כלליים השייכים לעם ישראל כ"חבילות חבילות של מצוות" עולה עוד תכונת תיקון עיקרית של המצוות: עם הצורך בריבוי פרטים כדי להכיל ולממש את ה"רצוא" באופן מתוקן, מתאפיין התיקון גם בהתכללות - בכך שאין פרטיו הרבים עומדים בפני עצמם, והרי הם כלולים יחדיו זה עם זה. ובאופן אחר: מצוות התיקון הן כללים, שכל אחת מהן היא "תיקון הכללי" המעמיד ומקיים פרטים רבים. ריבוי הפרטים המתכללים ומתאחדים מתגלה כבר בדגם המושלם של עולם התיקון, עולם האצילות, בו יש ריבוי כלים מחד, ומאידך הגדרתו היא "עולם האחדות", שכל פרטיו מאוחדים וכלולים זה בזה.

עשר ספירות

ההתכללות מושלמת כשריבוי הכללים יוצר מבנה כללי עוד יותר, המבטא תיקון בהתכללות ואיזון פנימיים. כשריבוי כלי התיקון מתאחד למסכת אחת שלמה, רב כוחו לממש ולהכיל את אורות התהו (שהרי, נטית עצמת אור התהו להתמקד בכלי אחד נובעת גם מהיותו אור עצמי ו'בלתי מתחלק'; האור יבוטא במלוא עצמתו רק כשהכלים הרבים לא ידרשו את התחלקותו אלא יתחברו לכלי אחד שלם וכולל). לעניננו מתבטא הדבר בכך שהזכויות במדרש מקבילות בדיוק למבנה שלם של עשר ספירות - מבנה עולם האצילות, עולם התיקון.

נסביר בקיצור את הקבלת הזכויות לעשר הספירות (כסדרן במדרש):
"זכות התורה" מקבילה לחכמה: התורה מבטאת חכמה אלקית - "נובלות חכמה שלמעלה תורה" - ועליה נאמר "אורייתא מחכמה נפקת"; "זכות מילה" מקבילה באופן פשוט ליסוד - המכוון לברית; "זכות שבת" מקבילה לבינה: שבת היא "מעין עולם הבא", ככינוי ספירת הבינה - "עלמא דאתי" (העולם הבא); "זכות ירושלים" מקבילה לנצח: "'והנצח' זו ירושלים"; "זכות שבטים" מקבילה להוד: "ששם עלו שבטים... להודות..."; "זכות יהודה" - שבט המלכות - מקבילה למלכות; "זכות ישראל" מקבילה לתפארת: "תפארת ישראל"; "זכות תרומה" התלויה בנדיבות הלב מקבילה לחסד; "זכות המעשרות" מקבילה לספירת גבורה: המעשר מדוד ומוגבל, כתכונת הגבורה. במדרש מודגש הנאמר במעשר "ובחנוני נא בזאת" - מבחן הענקה לאדם בזכות שייך ל"היכל הזכות", ה'ממוקם' בספירת הגבורה; "זכות קרבנות" מקבילה לכתר: הקרבן עולה ב"רצוא" עד לאין-סוף שבכתר, כנאמר "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף" (מצוה זו חוזרת לבטא "רצוא" אין סופי ברצון להקרבה עצמית לפני ה' - כמעשה נדב ואביהוא).

נסכם בתרשים המונה את הזכויות במדרש לפי מבנה עשר הספירות (כסדרן):

	כתר קרבנות
חכמה תורה		בינה שבת
חסד תרומה		גבורה מעשר
	תפארת ישראל
נצח ירושלים		הוד שבטים
	יסוד מילה
	מלכות יהודה