תצוה

זית רענן יפה פרי תֹאר קרא הוי' שמך

פרשתנו פותחת בצווי הבאת השמן לנרות המנורה, והמדרש מרחיב לבאר על תכונות "שמן זית זך כתית למאור" שיש בישראל, מהם נלקח השמן ומן הסתם בהם צפונות תכונותיו. בהסתמך על הפסוק "זית רענן יפה פרי תֹאר קרא הוי' שמך" מונה המדרש שבע תכונות יחודיות לזית - ג תכונות השייכות לאורו של שמן הזית, ג תכונות השייכות לשמן הזית, ותכונה אחת של הזית עצמו. ז התכונות מקבילות, כמובן, ל-ז מדות הלב, ונפרט את התכונות כסדר ההקבלה:

חסד: "כשם שהשמן מאיר כך בית המקדש מאיר לכל העולם... לכן נקראו אבותינו זית רענן, שהם מאירים לכל באמונתם". תכונת הארת אמונת ישראל לכל העולם היא ראשית הכח של "אור המאיר לזולתו" - הכח המתבטא בכל מדות הלב, שראשיתו בעצם תכונת החסד (המתלוה לכל מדות הלב במגמתן להאיר לזולת). הארת האמונה היא כחו של אברהם אבינו, איש החסד, שהיה "ראש כל המאמינים". "אברהם התחיל להאיר", הלך ופרסם אלקות בעולם כולו, והאיר את אמונתו לכל באי עולם מתוך רצון פנימי להיטיב לכל הברואים.
גבורה: רק לאחר שהזית נכתש ונחבט מופק ממנו שמנו, וכך גם ישראל מתוך יסורי הגוים וכתישתם מפיקים את שמנם הטוב - את מסירות נפשם על קדושת ישראל, ואף את עצם יחסיהם הטובים עם ה', כאשר מתוך היסורים הם עושים תשובה וה' עונה להם. זו תכונת הגבורה - העמידה בדין בגבורה והפקת תועלת ממנו. באדם פנימה מתבטאת הגבורה בעבודת האתכפיא ובבטול-היש.
תפארת: כח האור של שמן הזית ניתן לישראל במתן התורה והמצוות - "כי נר מצוה ותורה אור" - ומכחו הם מסוגלים להאיר לעצמם ולגלות בתוכם את "נר הוי' נשמת אדם". ספירת התפארת מקבילה בכל מקום ל"תורת משה". כח האדם להאיר לעצמו ולהשמר משגיאות ונזק בחשך נתיחד לישראל שזכו לתורה ולנשמה שהיא "נר הוי'" - בעוד הגוים יכולים להאיר לעצמם רק מעט, ב-ז מצוות בני-נח (וגם אז חסרה להם "תורה אור" המדליקה את ה"נר מצוה", בבחינת "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"), והארת נשמתם מתגלה רק כשהם מסתפחים לישראל ונדבקים באורם - זהו כח יהודי יחודי, "תפארת ישראל".
נצח: "השמן, אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן. כך אבותינו, בשעה שהיו עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מן העובדי כוכבים, שנאמר: 'ונתנך הוי' א-להיך עליון'". הכח לעלות מעל האומות ולנצחן הוא כח ספירת הנצח, המכונה בספר יצירה "עומק רום" - תכלית כח העליה.
הוד: על הדלקת המנורה מושל המדרש משל לפקח שהוביל סומא לביתו, וכשהגיעו בקש מהסומא להדליק נר שיאיר לו כדי שלא 'ישאר חייב' על הליווי. כך ה', שאינו זקוק לאורם של ישראל, מבקש מהם להאיר לו כדי שלא יבושו בכך שהוא מאיר להם ומנהיגם. אור-חוזר זה הוא בבחינת הד המגיב לאור ה'. האפשרות 'להחזיר' לה' מונעת תחושת "נהמא דכיסופא" בקבלה ממנו, וכשאין בושה אפשר להודות לו כראוי (ולא להפנות עורף כפוי טובה מחמת בושה).
יסוד: "כל המשקין מתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים, שנאמר: 'לא תתחתן בם'". יחודיות זו בשמן ובעם ישראל עצמית עוד יותר מתכונת עליתם על אחרים. אי התערבות זו היא שמירת הברית של עם ישראל מלהתחתן בגויים - תיקון מדת היסוד.
מלכות: הדרשה הכי קרובה לפשט הפסוק "זית רענן יפה תֹאר קרא הוי' שמך" משוה את ישראל לעצם עץ הזית, ומלמדת שהזית הוא עץ "יפה נוף" ו"נוף" פירושו כלה - "נמפי" ביוונית. לפי זה דומים ישראל לזית בהיותם כלה יפה לה' יתברך. בכלל, העץ בשלמותו מקביל למדת המלכות, ובוודאי שדימוי הכלה שייך למדה זו (היות ישראל "זית יפה פרי תאר" עושה אותם לכלה "יפת תאר ויפת מראה" - כאמור ברחל אמנו, סמל המלכות). היופי המיוחד לזית כ"כלה נאה וחסודה" הוא הצניעות והמופנמות שמשדרים נופו, עליו ופירותיו.

איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה

מעבר לשבע התכונות שבחז"ל, בחסידות מובאת עוד תכונה עיקרית של השמן: "שמן מפעפע בכל דבר". למרות שהשמן אינו מתערב במשקה אחר ואף צף מעליו, הוא מפעפע לכל המציאות המוצקה יותר מכל דבר אחר. בפנימיות, פעפוע זה מתבטא בכך שכל דבר בעולם אם יסחט עד נקודת התמצית שלו יופק ממנו שמן, כמבואר בחסידות (בלשון המדע היום זו המשוואה לפיה חומר שוה לאנרגיה - תמצית כל חומר היא אנרגיה פנימית של "שמן למאור") - נקודה זו של שמן בפנימיות כל מציאות איננה מתערבת ומאבדת זיהוי אלא קיימת בפני עצמה ומחיה את סביבתה. בלשון הקבלה נקודת שמן זו היא פנימיות החכמה, כח בטול המחלחל בכל מציאות, מתקנה ומאפשר לה להתחיות מהאור האלקי.
כיצד מתקשרת תכונת השמן השמינית לתכונות שהוזכרו? תכונה זו היא פן נסתר של תכונת היסוד, לפיה אין השמן מתערב בדברים אחרים. בכלל, מבין מדות הלב קשור שמן זית באופן עצמי דווקא ליסוד (ולכן בהקבלת ז המשקים לספירות מקביל השמן ליסוד), וכאן מתגלה שבו מתאחדות התכונות ההפוכות והעצמיות ביותר של השמן: דווקא קדש נבדל, השומר על זהותו ולא מתערב בכל מציאות אחרת, הוא המסוגל לפעפע בכל מציאות ולהעניק לה כח וחיות - זו התכונה האלקית של "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה" (הוא תופס-מפעפע בכל העולמות ואין מי שתופס בו) אותה מיחס הזהר לה'. כך גם ישראל, דווקא כשאינם מתבוללים אלא שומרים על קדושת יהדותם, מסוגלים לחדור לכל מציאות, לחיותה ולחדש בה. לעומת זאת, הטמעות ואיבוד הזהות במציאות אחרת לא מאפשר לפעול בה שינוי ולגלות בה אנרגיה פנימית נסתרת.

למעשה ידיך תכסֹף

אכן, במבנה שלם יש בנוסף ל-ז תחתונות, ז מדות הלב, גם ג ראשונות, ג ספירות המח - חכמה, בינה ודעת. לפי הפסוק "למעשה ידיך תכסֹף" אומר המדרש שבארבעה דברים מתאוה ה' למעשה ידיו ונזקק כביכול למילוי רצונו ע"י התחתונים. הדברים שמונה המדרש מכוונים כנגד ג הספירות הראשונות:

חכמה: המדרש מציין שה' סובל את עולמו ומבקש שישראל יסבלו אותו. מה פשר הדבר? ה' סובל את העולם ואת נשמות ישראל, למרות שהעולמות והנשמות מכחישים לעין את יחודו ומתדמים לבעלי מודעות נפרדת ממנו ית'. כך מבקש ה' מהנשמות לסבול את האלקות: מבואר בתניא (פכ"ג) שעל הלומד תורה בתחושה שה' וחכמתו אחד ובתורה מתגלה ה' ממש נופלת יראה עילאה כזו ש"לאו כל מוחא סביל דא", יראה שרק צדיקים עומדים בה. ה' רוצה שאנו נסבול חוית יראה ובטול במציאות מול האלקות, עם הקושי שבה ועם הכחשתה את נוכחותנו ומודעותנו. חויות בטול ויראה-עילאה שייכות לכח החכמה בנפש. באופן נוסף: ה' רוצה שנסבול את גילויו בעולם בהנהגה לא-מובנת לנו (ושוב, זהו בטול החכמה - הבטול של תלמיד המקבל את דברי רבו גם בלי להבינם).
בינה: "ה' משמר עולמו... ואמר לישראל שישמרוהו". תודעת השמירה על הגילוי האלקי בעולם שייכת לספירת הבינה (- השומרת על הארת החכמה).
דעת: ה' "מאיר לעולם... ואמר לישראל 'ויקחו אליך שמן זית זך'". בקשה זו מקבילה לפן החסד-האור שבדעת , כח ההענקה הפנימית והממשית לזולת.

וכי לאורה הוא צריך?!

עיון נוסף מעלה שבפירושים שכנגד מדות הלב הודגש שה' לא זקוק לאור ולשמן, והם מבטאים את תכונות ישראל וחסד ה' עמם, ובפירושים העליונים נאמר שה' זקוק כביכול לאור ישראל. כאן מתברר הבדל חשוב בין הנגלה ("והנגלֹת לנו ולבנינו", אותיות וה המקבילות ל-ז המדות) והנסתר ("הנסתרֹת להוי' א-להינו", אותיות י-ה המקבילות למוחין) בתורה: לפי נגלה נתנו מצוות רק כדי "לצרף בהן את הבריות" - לגלות ולעצב פנים חדשות בתכונות ישראל - וה' החף-מחסרון לא זקוק להן. אך לפי "עיקרי האמונה" של הנסתר בהחלט ניתן לומר שהעבודה היא צורך גבוה, ו"ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים".