תולדות

יצחק חופר הבארות

בפרשת תולדות מופיעה המלה "באר" פעמים רבות. ריכוז גבוה של הופעת מושג בפרשה מצריך עיון בקשר המושג לנושאי הפרשה והעמקה במושג זה לאור הפרשה. בפרשתנו הדבר פשוט - לפי החסידות יצחק מאופיין בהיותו "חופר בארות", זו דרך עבודת ה' שלו. הדבר בולט כשמרחיבים להתבונן בנושא הבאר בתורה: בכל התורה כולה נזכרו עשר בארות, ורובן - שש מתוך עשר - קשורות לחיי יצחק (על הבאר הראשונה, "באר לחי ראי", נאמר "ויצחק בא מבא באר לחי ראי"; על הבאר השלישית נמצאה רבקה; את הבארות הבאות - הרביעית, החמישית, השישית והשביעית - חפר יצחק)!

בעוד שאברהם קורא בשם ה' א-ל עולם באופן גלוי, בהתפשטות של חסד מלמעלה למטה לכל בני העולם, עבודת יצחק - הסמויה והמופנמת - מנביעה בארות בנשמות, התעוררות אל ה' מלמטה למעלהב. מהי חפירת בארות בנפש?

בורות ובארות - בירורים וביאורים

הבנת עבודת הבאר בנפש דורשת להתבונן קודם בהבדל בין בור לבאר:
חפירת בור היא 'עובדה בשטח', אך עובדה זו חסרת משמעות לכשעצמה, ויש למלא אותה במשמעות מהחוץ. בור דורש בירורים - למי שייך הבור? מה הוא יכיל? כשאברהם מאיר את המציאות מהחוץ הוא מברר את הבור שלפניו ומכריע שיהיה זה בור מים (כי אין מציאות סתמית, ואם "הבור רק אין בו מים" אז "נחשים ועקרבים יש בו", היינו שבכל בור יש בירור ומאבק בין טוב ורע). בעומק יותר, כל בור תובע בירור למי בכלל הזכות לחפור כאן בורות, מי יכול לתקן את המציאות ולהכינה למים חיים אלקיים. באברהם מתחיל הבירור מיהו יהודי, מי שייך לגזע עליו מוטל לחפור במציאות, לבררה ולתקנה. לעומת זאת, כרית באר אין עיקרה 'קביעת עובדה', ואף לא מילוי מציאות סתמית בתוכן רצוי מהחוץ - הבאר מעמיקה בבור החפור עד שינבעו ממנו מים חיים, עד שיתבאר מתוך גוף המציאות שנקבעה בשטח תוכנה הפנימי והעצמי, השייך לה במהות. הבאר מעניקה ביאור למציאות, ממתיקה ומחיה את הפעולה היבשה.

בלשון הקבלה זהו ההבדל בין הספירות חכמה ובינה. חכמה פועלת בירור ראשון, עליו נאמר "כולם בחכמה אתברירו". הבירור של החכמה הוא מעשי במהותו ("כולם בחכמה עשית"), ונקודת הבהירות שבחכמה נעוצה במציאות ופועלת בתוכה (בסוד "נקודה דנעיץ") - זהו הכח לדעת מה לעשות. לעומת זאת, הבינה מנתחת ומבארת את המציאות. אז עולה אור מגוף המציאות ושורה עליה כאור מקיף. כשבא אור, כשיש ביאור חי ובטוב טעם, הבור הופך לבאר.

ספירת הבינה היא העולם הבא, ועבודת הבאר שייכת "לעתיד לבא" ביחס לעבודת הבור. בעצם, וכפי שנרחיב לקמן, כל העבודה בזמן הגלות היא עבודה של חפירת בורות - זו עבודת הבירורים. רק בדורנו, לקראת ביאת המשיח, לִמד הרבי מליובאוויטש כי "נגמרה עבודת הבירורים" - כעת נדרשת מאיתנו עבודת הבאורים. יצחק הוא האב העתידי, שלעתיד לבוא יאמרו לו "כי אתה אבינו".

בירור יעקב ועשו

עובדת היות חפירת הבארות עתידית במהותה בולטת מפרשתנו, העוסקת רובה בבירור בין יעקב לעשו, המתחולל אחר המעבר מבירורי אברהם לבארות יצחק (ללמד שעיקר עבודת יצחק היא רק אחר הבירורים שעוד עתידים לקרות). נדגיש שבעוד בירור אברהם מהעמים (ויצחק מישמעאל) הוא בין העם היהודי למי שמחוצה לו, הרי בירור יעקב ועשו הוא 'ענין פנימי' במשפחה היהודית - עשו לא נולד גוי, הוא "ישראל מומר". לכן, עיון בבירור יעקב ועשו נוגע גם לבירור שצריך להסתיים בימינו בעם ישראל - הבירור מי ראוי "לחפור בורות" ולקבוע עובדות במציאות-במדינה: יעקב ה'דתי' או עשו המתכחש ליהדותו.

תהליך הבירור בין יעקב לעשו קורה בשלשה שלבים: ראשית הם נפרדים זה מזה ומתברר תחומו של כל אחד - "עשו איש יודע ציד איש שדה" ו"יעקב איש תם יושב אהלים". אחר כך ישנם שני תהליכי בירור חוזר, בו מברר יעקב, בדרך של "להוציא יקר מזולל" מעשו עצמו, כי הבכורה והברכות שלו הן.

תהליך זה, ככל תהליך פנימי, מתחולל בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: הפירוד הראשון בין עשו ליעקב מותיר את יעקב כנוע בפני עשו - עשו שולט במציאות בשטח, הוא "חופר בורות" וממלא אותן בתוכן הנראה לו, וליעקב די בתחום בית המדרש ש'מחוץ לענינים'; בקנין הבכורה בידי יעקב נעשית הבדלה מהותית, הצגת דרך אחרת ושונה מבכורת עשו - יעקב טוען שעל בית המדרש להיות בראש, שדרכו הרוחנית צריכה להוביל את בצועי עשו המעשיים; בגנבת הברכות מוריש יעקב את עשו באופן סופי - הוא זוכה לברכות בתחום הגשמי, שנראו שייכות לעשו עד כה, ומביא להמתקה גמורה את כל תחומי המציאות.

באר היטב

אחר סוף הבירור - השתלטות יעקב על "חפירת הבורות" במציאות - בא תור "עבודת הבאורים". בשינוי המציאות בפועל אין גאולה שלמה בלי הזדהות של העולם כולו עם הדברים, בלי חשיפת אור פנימי מתוך הפעולות המעשיות. כעת חשוב ביאור פנימי למה שקורה, עומק שמתחת לשטח-שטחיות הפעולה. אמנם, התבוננות בפרשה מגלה שלא די בחפירת באר ראשונית כדי לשכנע את כולם. על שתי הבארות הראשונות שחופר יצחק עליו להאבק, אין הן מעוררות הזדהות והסכמה, אלא עסק ומריבה. חפירת שלש בארות היא העמקה אחר העמקה בחיפוש מעין הנובע מן המציאות, בחשיפת ביאור מאיר וסוחף באמת.

הבינה (שרש הביאור) היא שרש הזמן, בו מתיחדים עבר הווה ועתיד, ויש לפיכך שלשה ביאורים-בארות המתיחסים לשלש רמות הזמן לפי סדרן: ניתן לבאר פעולה כהמשך אמיתי של עם ישראל וחבור למורשת העבר (תוך הדגשת בטול לכלל ישראל הנצחי); ניתן להאיר את חוית הטוב שבעצם העשיה, האור המוחשי כבר לעושים (המתבטא באהבה בין העושים לבין עצמם, כשהם חשים דבק טוב במעשה); אפשר לבאר את עתיד המעשה, לגלות בו מנהיגות בדרך למשיח (אז מודגשים רחמים במעשה, הזדהות המנהיג עם עמו - "כי מרחמם ינהגם"). [והרמז: שלש רמות הבאר, בטול אהבה רחמים, עולות יחד משיח!].

תלות בעבר גורמת ל"עשק", האור בביאור זה אינו מורגש קיומית לעושים עצמם, ולכן אינו סוחף גם אחרים. אין זה עיון רגשי אלא עסק סתמי, ויכוח לא קיומי מה באמת משמעות העבר וכו'. חוית ההווה פנימית סוחפת אצל העושים בלבד, ולאחרים שלא חשים זאת מעצמם יש "שטנה" רגשית לאחוות העושים הצופנת תעלומה ומשדרת ניכור. רק גלוי העתיד, שהרחמים גלומים בו על הכל, מביא ל"רחובות" - הזדהות כללית, התרחבות עצמית ופריון בפעולות בארץ.