ואתחנן

אין עוד מלבדו

אחד מפסוקי האמונה החשובים והעיקריים שבפרשתנו הוא הפסוק "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא הא-להים אין עוד מלבדו". בפשטות, הפסוק "הוי' הוא הא-להים" מלמד שה' הוא אלו-ה יחידי ואין אלוה אחר זולתו ח"ו - "אין עוד אלו-ה מלבדו". אכן, לפי החסידות "אין עוד מלבדו" מלמד שמלבד ה' אין שום דבר (ולאו דווקא אלוה אחר ח"ו) - "אין עוד מציאות מלבדו".

לפי הפירוש השני תחילת הפסוק היא 'משוואה' המוכיחה שאין מציאות מלבד ה': ב"אתה הראת לדעת כי הוי' הוא הא-להים" מושווה שם הוי', דרכו מתגלה הארת ה' בגלוי ובאופן על-טבעי בעולם, לשם א-להים, הבורא מציאות עולם טבעי המעלים על גילוי האלקות ו'מטביע' אותו. אם ההארה האלקית הגלויה, המזהה את ה' כאלו-ה (שם הוי'), וההארה האלקית המצומצמת בטבע, המהוה אותו בכל רגע מאין ליש ומזוהה עמו כעצם המציאות (שם א-להים = הטבע) אחת הן - "הוי' הוא הא-להים" - הרי שאין עוד מציאות מלבד ה'.

הקב"ה זכר או נקבה?!

בזמנים המודרניים התחדשה במקומות מסוימים 'חקירה' - האם הקב"ה הוא 'זכר' או 'נקבה'?! למרות שנראה שחקירה זו אינה שייכת לשלומי אמוני ישראל המאמינים בה' בפשטות, מבואר בחסידות שהעיסוק בישוב החקירות המתחדשות בכל דור הוא הכרחי, ויש לעשותו תוך עיון בפנימיות התורה:

... וגם היא אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל, ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות עם ה', בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ, לידע איך הוא מלא כל הארץ. רק שחדשים מקרוב באו לחקור בחקירה זו, ואי אפשר לקרב להם אל השכל אלא דוקא על ידי הקדמות הלקוחות מכאריז"ל ...

שני הפירושים ל"אין עוד מלבדו" משמשים מפתח לעיסוק בחקירה זו - לפי הפירוש הראשון מתיחס הפסוק לה' כ'זכר', ולפי הפירוש השני מתיחס הפסוק לה' כ'נקבה'. ונסביר: כשדנים בשני הפירושים במישור אחד, הדן ביחס בין ה' לעולם, ניסוחם הוא "אין עוד בורא מלבדו" ו"אין עוד נברא מלבדו".

יחסי בורא ונברא הם יחסי משפיע ומקבל - היחס הבסיסי בין זכר ונקבה: המקבל ה'מוחלט', החסר כל צד של השפעה ועמידה עצמית, הוא נברא ביחס למשפיע - הוא מקבל מהמשפיע גם את עצם מציאותו (ולא רק שפע החודר למציאותו העצמאית); משפיע 'מוחלט', שאין בו צד תלות וקבלה, הוא בורא.

ההבנה ש"אין עוד משפיע מלבדו" (-"אין עוד בורא מלבדו") היא זכרית, והיא שמה את מוקד החשיבות על הכח להשפיע. לבעלי הבנה זו מבהיר הפסוק שאין משפיע אמיתי מלבד ה', ויש להכיר בכך ולהתבטל בפני ה'גבר' האמיתי. אמנם, הבנה ש"אין עוד מקבל מלבדו" (- "אין עוד נברא מלבדו") היא נקבית - היא תופסת שגם לעצם המציאות המקבלת יש חשיבות וישות, שאינה נתקנת ומוכנעת בתפיסת הבורא כ'גבר' יחיד. לכן צריך הפסוק להבהיר שה' הוא (גם) הנקבה היחידה, ולא להותיר מקום לזולת נפרד מה' - אף לא זולת החש את מעלתו כאשה-מקבלת (אך יכול 'לצבור תאוצה' למושג אלילי כ"אמא טבע").

"נקבה תסובב גבר"

כשמתבוננים עולה שהגדרתו הנשית של ה', בה מזוהה ה' גם עם מציאות הנברא ("אין עוד נברא מלבדו") סובבת וכוללת בחובה גם את הגדרתו הגברית ("אין עוד בורא מלבדו"), בסוד "נקבה תסובב גבר":

הגדרת ה' כגבר-משפיע נותנת מקום למציאות נשית (ממשית ועצמאית) העומדת מול ה' כמקבלת, וחסרה רק את הכח להשפיע. לעומת זאת, הגדרת ה' גם כאשה מבהירה שאין כלל מציאות בלעדיו - הוא עצם מציאות העולם הנשפעת כולה מהיותו בורא, ואין בה כלל עמידה ללא כח בריאתו. תפיסה זו מבהירה בעוצמה ש"אין עוד בורא מלבדו", כי עולה ממנה שגם עצם מושג ה"נברא" הוא חלק ממושג ה"בורא", ובאמת אין עוד מאומה מלבד הבורא.

"איהו בנצח ואיהי בהוד"

תבונן בדברים מהבט עבודת הנפש של האדם:
ההגדרה "אין עוד מציאות מלבדו" דורשת עבודת "הודאה" בנפש האדם: "הודאה" היא עבודה של הכנעה ו'ויתור' על הדעת האנושית ("דעת תחתון") ביחס למציאות, וקבלה - גם אם ללא הבנה - של 'דעתו' של הקב"ה ("דעת עליון") ביחס למציאות. הודאה כזו אינה נדרשת ביחס להכרה ש"אין עוד אלו-ה מלבדו", משום שהדבר יכול להיות מובן גם על פי שכל אנושי (וגם אין בו דרישה ל'ויתור אישי', משום שאדם שפוי בדעתו איננו מתימר להיות אלו-ה, והוא מסוגל להבין כי יש אלו-ה אחד בלבד). דווקא ההכרה ש"אין עוד מציאות מלבדו" דורשת הודאה עמוקה בנפש - משום שהדברים אינם נתפסים כלל לאדם החי במציאות - והמציאות הקיימת נראית מכחישה אותם.

לעומת זאת, ההגדרה "אין עוד אלו-ה מלבדו" דורשת עבודה על בטחון מוחלט בנפש האדם: על האדם לבטוח בה' בלבד, ולא במאומה זולתו (שהרי, בטחון בגורם אחר - או חשש מפניו - מעניק לו תוקף אלילי).

שני סוגי עבודה אלו מקבילים לספירות נצח והוד: עבודת ההודאה בנפש שייכת להוד, ואילו עבודת הבטחון היא פנימיות ספירת הנצח. הנצח וההוד מקבילים באופן מובהק לתפיסה זכרית ונקבית - "איהו בנצח ואיהי בהוד".

תיקון חטא עץ הדעת - אדם, חוה, נחש

לסיכום, נתבונן על ה'חקירה' אם הקב"ה הוא זכר או נקבה מנקודת מבט נוספת, היסטורית יותר. ראינו לעיל שדווקא הפירוש החסידי לפסוק "אין עוד מלבדו" מעניק לה' הגדרה נקבית, בעוד פירוש הפשט, הקדום יותר, מעניק לה' הגדרה זכרית. דבר זה נובע מהתפקיד של החסידות בהיסטוריה:

כל עבודת ה' בעולם עוסקת בתקון חטא עץ הדעת, בו השתתפו שלשה - אדם הראשון, חוה והנחש. יומרת החטא - להיות כאלקים - נתקנת בבטול אמיתי לה' והכרה שרק הוא "הוי' א-להים אמת". על כל אב-טיפוס מדמויות המשתתפים בחטא להיכנע ולהכיר שאין לו מציאות זולת ה'. עד ימי הבעש"ט עסק עם ישראל ב"תקון אדם" ולכן ה' נתפס באופן זכרי - נתגלה שאין מציאות של גבר-אדם מלבד ה'. עם הופעת החסידות עבר מוקד העבודה ל"תקון חוה", ולכן נתחדשה תפיסת נשית של ה' - נתגלה שאין גם מציאות נשית מלבד ה'. ב"תיקון הנחש" יעסוק המשיח עצמו, ויגלה שלא רק המציאות הנבראת מזוהה עם ה', אלא אף המציאות ה'נחשית' שיצר האדם במחשבותיו, דבוריו ומעשיו "אשר לא לה' המה" היא אלקית. אז יהפך "הרע כסא לטוב", ויקוים הפסוק: "ואת רוח הטֻמאה [- עצם התחושה שיש אחר מבלעדי ה'] אעביר מן הארץ".