האזינו

פרשת האזינו - פרשת האיזון

הפסוק בפתיחת פרשתנו - "האזינו השמים... ותשמע הארץ..." - מבטא יחוד שמים וארץ, כפתיחת התורה - "בראשית ברא... את השמים ואת הארץ". באמת, שירת האזינו היא כלל כל התורה, כך גם מתפרש "כתבו לכם את השירה הזאת" - שבפשט מתיחס לשירת האזינו - כמצות כתיבת כל ספר התורה.

שירת האזינו כולה מבטאת יחוד שמים וארץ: בפסוק מוסב "האזינו" על השמים, אך זהו גם שם הפרשה (הכולל את כל תכניה). ככלל מבטאת המלה "האזינו" איזון ויחוד בין קצוות שונים - כך נדרשים בחסידות פסוקי הפרשה כמורי האיזון הדרוש בין השמים והארץ, הרוחניות והגשמיות, הנפש והגוף.

תכונת איזון זו היא תכלית התורה, המורה כיצד לקשר בין שמים וארץ, בין תכנים אלקיים רוחניים למציאות גשמית. כך נאמר שעד מתן תורה היתה גזרה שהעליונים לא ירדו למטה והתחתונים לא יעלו למעלה - היתה הפרדה גמורה בין שמים וארץ (וגם ההמשכות האלקיות של האבות לא נתלבשו לגמרי בגשמיות, כמצוות המעשיות שלאחר מתן תורה). במתן תורה נתבטלה גזרה זו - ה' ירד על הר סיני ומשה עלה אל הא-להים, והתורה נעשתה למקשר נצחי בין ה' והעולם. כפי שנראה לקמן, האיזון בין שמים לארץ מתבטא בנפש באיזון בין תנועת העליה לשמים - תנועת ה"רצוא" כלפי מעלה - ובין תנועת הירידה לממש את הדברים בארץ - תנועת ה"שוב" אל המציאות. התורה מלמדת כיצד לממש בשלמות את איזון ה"רצוא" וה"שוב", והרמז: תורה = "רצוא ושוב".

שירת הדעת

כדי להבין את סוד האיזון המתבטא בשירת האזינו, ואת היותה "כלל גדול בתורה" מבחינה זו, יש להעמיק בהבנת מיקומה של שירה זו במבנה הקבלי של התורה כולה: בתורה משמשת השירה כמח ומקור השראה. כל הוראות התורה מכוונות כנגד מדות הלב, בהיותן הנחיות מעשיות של מצוות והנהגת דרך ארץ. כל הנחיה מעשית מוכרעת שייכת לתחום מדות הלב, הקובעות בפועל מה יש לקרב (- קיום מצוות עשה וענפיהן מתוך אהבה) ומה יש לרחק (- קיום מצוות לא תעשה וענפיהן מתוך יראה). לעומת זאת, חכמת השירה שייכת לתחושות הפנימיות של המח - היא מבטאת את קליטת הנטיות השונות שבמושכל, טרם באו הדברים להכרעה מעשית בקו מסוים. השירה היא השראת המח עצמו.

בכל התורה יש שלש שירות: שירת הים, שירת הבאר ושירת האזינו. שלש שירות אלו מכוונות בפרטות כנגד שלש ספירות המוחין - חכמה, בינה ודעת: שירת הים שייכת ל"ים החכמה": ההתפעלות בשירת הים נבעה מראית הפיכת הים המכוסה ליבשה גלויה - מגילוי עולם האצילות הנעלם בעולמות הנבראים ה'מנוגבים' מאלקות. בעולם האצילות מאירה ספירת החכמה (בה מתלבש אורו האין סופי של "אחד האמת"), ובלשון הקבלה: "אבא [פרצוף החכמה] מקנן באצילות". בקריעת ים סוף האירה החכמה (הבטלה לאלקות בתכלית) בעולמות הנבראים, ולכן בא אחריה מתן תורה ש"מחכמה נפקת".

שירת הבאר מתיחסת לעלית מימי בארה של מרים, הקרויה בלשון הקבלה "העלאת מיין נוקבין". שרש העלאה זו בספירת הבינה, העולה ממטה למעלה כטבע האש (עלית האש היא תשוקת האשה לבעלה, עלית המים - בהם כלולה אש ככח מעלה ומניע - מכניסה לתשוקה זו כח פריון אמהי, וד"ל; לכן אמהות עם ישראל נזדווגו לאבות על הבאר). באר הוא כינוי ל"יסוד אמא [פרצוף הבינה]" בו כלולות כל נשמות ישראל - "ישראל עלו במחשבה [- מחשבת הבינה]" - שעל כן שירת הבאר היא של בני ישראל לבדם: "אז ישיר ישראל".

שירת האזינו היא שירת הדעת, שמטרתה עדות השמים והארץ על הברית עם ישראל, ועדות על עתיד העם. פורעניות השירה הן בסוד "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", אך תכליתן היא דעת והכרה ברורה בצדקת ה' כ"א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". השירה נאמרה בידי משה, המכוון כנגד הדעת בעם ישראל.

איזון הרצון ושיקול הדעת

[חכמה - כל ישראל אחד; בינה - כל הפרטים כלולים יחד; דעת - פירוט כל הפרטים. תכלית האזינו - וכפר אדמתו עמו. מדות - הוראות תורה. מוחין - תקון הנשמות. כפרה דווקא על כל הפרטים הרמוזים בהאזינו. אז יום כפור. גלוי האיזון ביחס לכלל - איזון כל ישראל בשקל הקדש]

חוש האיזון מתגלה גם בתקופה בה נקראת פרשת האזינו - בחדש תשרי, "בין כסה לעשור": מזלו של חדש תשרי הוא מזל מאזנים, והמאזנים פועלים בעיקר בימי הדין לשקול את מאזן זכויותיו וחובותיו של האדם. האיזון השמים והארץ - האיזון העיקרי שבפרשה - מתבטא בתאריך בכך שהפרשה ממצעת בין ראש השנה בו ממליכים בני ישראל את ה' ל"מלך על כל הארץ" דווקא, לבין יום כפור בו עולים בני ישראל לשמים ומתדמים למלאכי רום.