וישלח

ויאבק איש עמו

המאבק המתואר בפרשתנו בין יעקב אבינו לבין שרו של עשו הוא ענין יסודי ביותר בעבודת האדם לקונו. כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (בתורה אור על הפרשה), זהו המאבק בין הקדושה לקליפה - מאבק חייו של האדם בין נפשו האלקית לנפשו הבהמית - ותכליתו של המאבק הזה היא תכלית החיים עצמם. המאבק בין הנפש האלקית לנפש הבהמית הוא מאבקו של יעקב, המיצג בדרך כלל את הבינוני של ספר התניא - הבינוני אשר איננו רשע אפילו שעה אחת (משום שהוא מקפיד לא לחטוא במעשה, בדיבור או במחשבה), אך גם איננו מגיע להיות צדיק אשר בטל לחלוטין את יצרו הרע - את מי שמהות חייו היא אותו מאבק נצחי, שבעולם הזה איננו מגיע לכלל הכרעה גמורה.

הפסוק המתאר את המאבק הוא "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". בתוך פסוק זה, עיקר תיאור המאבק הוא במילים "ויאבק איש עמו". והנה, הביטוי "ויאבק איש עמו" רומז ליעקב עצמו - כאשר מסדרים את יא האותיות "ויאבק איש עמו" באופן סימטרי עולה האלכסון שמשמאל לימין יעקב:

ו י א ב ק א י ש ע מ ו ומכיון שגם שאר האותיות עולות ב פעמים יעקב, הרי שכל הביטוי "ויאבק איש עמו" עולה ג עמים יעקב (היינו שהערך הממוצע של כל מלה בביטוי זה הוא יעקב). "חזקה" זו של השם יעקב מלמדת כי מאבק זה הוא ההתעצמות של יעקב עם עצמו - התעצמות הבינוני עם מהותו והשלמה עם כך שתכלית חייו היא המאבק הנצחי של "ויאבק איש עמו", מאבק שאיננו תלוי בחפצו של יעקב, הבינוני שוחר השלום המבקש לישב בשלוה ואיננו חפץ להתגרות ביצרו, ב"איש", היוזם תמיד את ההתגרות (וראה ברשב"ם ובספורנו על הפסוק כי האיש פותח במאבק עם יעקב ברצון ה' - כשבשרש גם שרו של עשו עצמו מודע לכוונה זו, כאמרם ז"ל "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו", ועד שעל ידי מאבקו ביעקב זכה שרו של עשו לומר שירה לפני ה' באותו היום - כשתכלית המאבק איש שיעקב יווכח כי ה' מושיעו במלחמתו, על דרך האמור בבינוני כי "בכל יום ויום יצר הרע מתגבר על האדם להמיתו, ואלמלי ה' עוזרו אין יכול לו").

שלשת חלקי הפסוק מכוונים כנגד שלשת חלקי הזמן - עבר, הוה ועתיד: "ויותר יעקב לבדו" היינו תיקון העבר - חזרתו של יעקב על פכים קטנים, כפי שמביא רש"י, המסמלת את העובדה שעל הבינוני (שאיננו נשמה חדשה) להתמודד עם פגמי עברו ולתקנם (אלא שאין עובדה זה חלק מודע ממאבקו, כנודע ממורנו הבעש"ט שאין צורך לעבודת האדם בידיעת גלגוליו ופגמיו הקודמים). "ויאבק איש עמו" היינו המצב בהוה - מצבו הנצחי של הבינוני, הנלחם בכל רגע ובכל יום מחדש על מעמדו בקדושה (כשאל לו לסמוך על נצחונות העבר, ואין הוא יכול להתנחם בכך שהמאבק עתיד להסתיים בזמן הנראה לעין) - ודווקא את ענינו של זמן ההוה, זמן העבודה בעולם הזה, בא לבאר אדמו"ר הזקן (וכנודע שכל מהות "ספר של בינונים" היא העיסוק בעבודת ההוה, שהרי זמן ההוה - העומד בין העבר לעתיד - מכונה זמן בינוני בלשון המדקדקים). "עד עלות השחר" היינו העתיד - סיומו העתידי של המאבק, כאשר תנצח הנפש האלקית במאבקה והנפש הבהמית תתהפך גם היא לטוב.

ואכן, אדמו"ר הזקן מבאר כי תכליתו של המאבק בין יעקב לשרו של עשו (מאבק שענינו בירור והבדלה) היא הכללת כחות הקליפה בכחות הקדושה של יעקב אבינו (ההמתקה הבאה לאחר ההבדלה). רק כאשר נכללת הקליפה בקדושה מתעלה "יעקב" (הבינוני של התניא) להיות "ישראל" (הצדיק של התניא) - השם אותו קבל יעקב משרו של עשו בסיום המאבק - כנודע הרמז שיעקב ועוד שטן (העולה גם כמנין פכים קטנים, עליהם חזר יעקב) עולה ישראל.