מטות-מסעי

גבולות הארץ

בפרשת מסעי מפורטים גבולות ארץ ישראל שבני ישראל עומדים לנחול, אך מתוה הגבול המפורט בפרשה איננו מתוה הגבול היחידי התורני המוכר לנו. ארבעה מתוים כלליים של גבולות הארץ קיימים במושגי התורה: בפרשת לך לך מובטחת הארץ לאברהם אבינו בגבול רחב ביותר - "מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת". בפרשתנו מותווה גבול מצומצם יותר, משום שגבול אברהם כולל ארצות עשרה עממים (- כולל קיני, קניזי וקדמוני) ואילו הגבול בפרשתנו כולל ארצות ז עממים בלבד. בנוסף לגבולות בתורה שבכתב - גבולות בהם לא זכינו לכִבוש שלם מעולם (שהרי אף בימי דוד נשארו גויים "סמוך לפלטרין שלך") - מתיחסת התורה שבעל פה לעוד שני קוי גבול, שתחמו שטח שהיה בידינו בפועל: גבול עולי מצרים וגבול עולי בבל (- קדושה ראשונה ושניה). הבנת היחס הפנימי בין גבולות הארץ השונים תעזור לנו להעמיק בהבנת משמעותם של גבולות פרשתנו ולעמוד על הקשרן של חלק ממצוות הפרשה:

ראשית, ה'גמישות' של גבולות הארץ (שאף נקראת "ארץ הצבי" על שם גמישות גבולותיה ושטחה הפיזי, היכול להמתח ולהתרחב כעור הצבי) נובעת מכך שהם 'שואפים' להתרחבות מתמדת, עד קיום היעוד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". שאיפה ויעוד עתידי זה הם הכתר - קוצו של י - העומד על גבי המבנה השלם של ארבעת הגבולות המפורטים והמדודים. הכתר הוא כח הרצון האין סופי בנפש, והרצון להתפשטות אין סופית הוא שמחלחל בגבולות ההולכים ומתרחבים של הארץ (הארץ נקראת על שם הרצון, "שרצתה לעשות רצון קונה"; וכן "ארץ הצבי" מרמזת לרצון - צבי בארמית הוא רצון).

ד הגבולות מכוונים לאותיות שם הוי' ב"ה: הגבולות התורניים שמעולם לא התממשו בפועל הם בגדר "הנסתרות להוי' א-להינו" (והזיקה להם קיימת בעיקר בלב העוסקים בתורת הנסתר). הם שייכים לתחום המוחין - החכמה והבינה התורניים - שכנגד י-ה שבשם. בפרטות גבול אברהם, הכולל י עממים, מכוון כנגד ה-י - כח החכמה והבטול בנפש (זה גבול ההבטחה, בסוד "בטֻחות חכמה"). גבולות מסעי המפורטים הם כנגד הבינה (בה מתפרטת הברקת החכמה) - המקור העליון ל-ז מדות הלב, ז העממים - כח השמחה בנפש.

שני הגבולות המעשיים הם בגדר "והנגלות לנו ולבנינו" (והם נוגעים להלכה כיום, בתורת הנגלה). בפרטות, גבול עולי מצרים מכוון כנגד מדות הלב - ה-ו שבשם (וכן כבשו בפועל ו עממים, כי הגרגשי ברח). כִבוש זה נעשה תוך הרגשת ישות במדות דקדושה (חוית תוקף ה"גבור הכובש את יצרו" - כשמדות יצה"ט גוברות בחויה מורגשת על מדות יצה"ר), לכן "קדושה ראשונה קדשה לשעתה" ו"כיון שגלו בטלה קדושתן". חוית "כחי ועצם ידי" בכבוש גרמה לכך שיתבטל - כבוש המבוסס על חויות הלב עתיד להתבטל עם התפוגגות הרגש. גבול עולי בבל מכוון כנגד המלכות - ה-ה האחרונה - חוית השפלות בנפש. 'חזקה' זו נעשתה כשעם ישראל היה במצב של שפלות ושעבוד, ודווקא 'חזקה' זו - שנגעה רק לרובד המעשי, ללא רגש כִבוש וחוית שחרור - קיימת לדורות.

גבולות אברהם וגבולות שרה

הסבה לכך שלא זכינו מעולם לגבולות התורה היא שלא הורשנו את הגוים מהם - והתנאי לכבוש גבולות אלו ולהחזקה בהם הוא הורשת ז העממין מהם. בפרטות יותר, הצורך לטיהור השטח הנכבש מגוים נוגע בעיקר לגבולות מסעי:

גבולות ההבטחה, גבולות אברהם, הם יותר 'סובלניים' לקיום הגוים, כפי שאמר אברהם עצמו - "אב המון גוים" - לפני ה': "לוּ ישמעאל יחיה לפניך". בדרך מליצה נאמר, שאם גבולות ההבטחה הם "גבולות אברהם" הרי שגבולות פרשתנו הם "גבולות שרה" - שרה היא הרגישה לנוכחות הזרה של ישמעאל, היא האומרת "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" והיא התובעת "גרש את האמה הזאת ואת בנה". דווקא לאמא - ספירת הבינה - יש רגישות לטהרת הנמצאים בתחומה, והתנאי לזכות לגבולותיה הוא הורשת הגוים מהם (כל מושג התנאי שייך דווקא לבינה - "כי אִם [- מלת התנאי] לבינה תקרא"). לכן מודגש במסעי: "והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם... ואם לא תורישו את יֹשבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשִכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם... והיה כאשר דִמיתי לעשות להם אעשה לכם".

להרוג או לגרש?

עד כה הארכנו בצווי לגרש מגבולות מסעי את יושביהם, אך יש להקשות על מצוה זו עצמה: במקום אחר נצטווינו על ז העממים יושבי הארץ "לא תחיה כל נשמה" ו"החרם תחרימם" - עלינו להרוג אותם ולא לגרשם. אפילו בדברי חז"ל כי לפני מלחמת העממין שלח יהושע שלש אגרות - "הרוצה לברוח יברח" "הרוצה להשלים ישלים" "הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה" - לא מצאנו שקיימת אפשרות בה עלינו לגרש את האויב בכח כפשט בפרשתנו. פשט זה תואם ל'ראש' של שרה שתבעה מאברהם לגרש את ישמעאל, ולא להרגו.

בעל אור החיים הקדוש מסביר שפרשתנו דנה במצב לא רצוי - יש מצוה להרוג את ז העממים, אך אם לא הצלחנו מוטל עלינו, בדיעבד, לגרשם מארצנו. ניתן להציע גם ישוב 'הומני' יותר (לפי תפיסת דורנו): לכתחילה יש לגרש את הגוים, ובדיעבד, אם אין לנו דרך לעשות זאת, עלינו להרגם (ובלבד שלא ישהו בארצנו). אכן, ראוי ליישב סתירה זו באופן פנימי - שתהיה כולה לכתחילה, ללא הסברת התורה כמציעה פתרונות שבדיעבד - לפי דרך פנימיות התורה:

בפשטות, המודעות של הריגת הגוים שונה מהמודעות של גרושם: בגרוש מודגש בעיקר הצורך בטהרת הארץ - המודעות לטהרה שייכת לבינה (בהנגדה לקדושה שבחכמה). אין זו שלילת הגוי לכשעצמו, אלא רצון שלא ישהה בארץ כדי שלא ישפיע עלי (ועצם גרושו פועל בו בטול ותיקון). לעומת זאת, בהריגה יש רצון לפגוע בגוי בעצמו - זהו ממד נקמה בתוך מלחמת הכִבוש, הכרה בכך שאין לגוי זה כל זכות קיום, גם שלא בהקשר אלי. הנקמה (ושמחת הנקמה - "ישמח צדיק כי חזה נקם") שייכת גם היא לספירת הבינה. היחס בין שני סוגי המודעות הוא בין פנימיות וחיצוניות הבינה. על חיצוניות הבינה נאמר "מינה דינין מתערין" - זהו שרש הדין המורה להכרית את הגוים לגמרי. לעומת זאת, בפנימיות הבינה מודגש ממד הטהרה הפנימית, הדורש רק את הרחקת הגוים.

"וירא כי אין איש"

כיצד מבחינים מתי יש להרוג ומתי לגרש? הבינה נקראת "עֹמק אחרית" - בה גלוי מה עתיד להתפתח מכל דבר. כך פרשתנו, פרשת גבול הבינה, מזהירה ומתארת מה יקרה "אם לא תורישו". גם ההבחנה האם להרוג או לגרש תלויה בצפית העתיד: כשהרג משה את המצרי (השוה לו במנינו) נאמר "'וירא כי אין איש' - שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר". כשברור שאין עוד נצוצות קדושה בגוי יש להרגו, אך כל עוד צפויה לנצוצות שבו תקנה יש רק להרחיקו לבל יזיק. פרשת מסעי נקראת בסמיכות לר"ח אב - "משנכנס אב ממעטין [את הדברים הבלתי רצוים, כגוים בארץ] בשמחה", אך רק בבינה המדויקת מתברר אם כבר בא זמן ל"ממעטין [את הגוים בהריגתם] בשמחה" (כשמתברר ש"באבֹד רשעים רִנה") או שיש מקום לתיקונם, שאזי "ממעטין [את הגוים בגרושם] בשמחה [משותפת ליהודי ולגוי על תקות התיקון העתידית]".