בשלח

ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו

לאחר נס קריעת ים סוף, קודם לשירת הים, נאמר: "וייראו העם את הוי' ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". בפסוק זה מוקש הקב"ה - מחולל הנס ומוציא ישראל ממצרים - לשלוחו ועבדו הנאמן, משה רבינו. במכילתא נאמר על הפסוק: "בא זה ללמדך שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאלו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם". האמונה בצדיק היא כריתת ברית התקשרות פנימית עמו.

מראשית ההתעוררות ליציאת מצרים ועד למתן תורה מופיעים בתורה שלשה ביטויי אמונה: "ויאמן העם וישמעו כי פקד הוי' את בני ישראל", "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", "וגם בך יאמינו לעולם". הפסוק בפרשתנו ממצע בין שני פסוקי האמונה האחרים - בראשון נזכרת אמונה בה' ובאחרון אמונה במשה - ובפסוקנו מוקשות שתי האמונות זו לזו. והרמז: "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" = "ויאמן העם" "וגם בך יאמינו לעולם"!

אמונה היא הכח העצמי ביותר בנפש היהודי - עצם הנפש ממש, שאין הגדרה או תואר התופסים בה. אמנם, לגבי משכן האמונה באדם מבואר שעצם נקודת פנימיות הלב היא 'מקום האמונה' בנפש. ממילא, האמונה משתקפת ומתבטאת דווקא בשבע מדות-רגשות הלב - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות - ודרכן ננסה לחוש ולמשש את האמונה הפנימית והעצמית הזו.

אמונות הלב

בחסידות שבעה פירושים ל"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" - המקבילים ל-ז מדות הרגש שבלב, בהן משתקפת האמונה. מסיכום קצר של הפירושים כסדר ההקבלה תעלה תמונה שלמה הממחישה את האמונה:

חסד (אהבה): האמונה בפלאיות משה נובעת מראית נסי קריעת ים סוף - כשהאדם עד לפתיחת ממד חדש ופלאי בטבע המוגבל, מתישב אצלו כי יתכן שאדם יחרוג מגבולותיו ויתקרב לקונו הכל-יכול. ויותר: בקרי"ס נחשפה "היד הגדולה" - מדת החסד והגדולה של ה', כשהדין במצרים היה חסד עצום עמם, שעל ידם נתקדש שמו. גילוי חסד ואהבה אין-סופיים בתוך הדין המוגבל מפנים אמונה שבאדם המוגבל יכולה להאיר האין-גבוליות של ה'.

גבורה (יראה): בקבלה מוסבר שכששם הוי' חוזר פעמיים בפסוק זהו גילוי שתי דרגות - שם הוי' הגלוי, המהווה את העולם, ושם הוי' הנעלם, שם העצם. שם הוי' הגלוי מעורר יראה בנפש - "וייראו העם את הוי'". לאחר גילוי מוחשי של שם הוי' הנעלם - כבקרי"ס: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי'" - מתעוררת אמונה עצמית בנפש - "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". מכיון שהיהודי מצווה על אמונה והן על יראה עליו לעבור בין הגילויים -לעלות לאמונה ולרדת ליראה. המעבר בין היבשה (- שם הוי' הגלוי המעורר יראה) לים (- שם הוי' המכוסה, בו נעוצה האמונה) הוא בכח "משה עבדו" - בכח ניצוץ משה רבינו - מקור האמונה והיראה שבנפש כל אחד מישראל.

תפארת (רחמים): לאחר קרי"ס יחס האמונות בה' ובצדיק מתאזן (ככח התפארת, המאזנת גוונים מנוגדים). אמונות אלו עלולות ללקות בחוסר איזון לצד זה או אחר: סברת תהו 'מתנגדית' מדגישה אמונה בה' כסותרת אמונת צדיקים - אמונה בה' הכל-יכול, המדמה שהצדיק קטן ו'מועיל' רק ל'ענינים קטנים', ולכן ממעטת ומבטלת את האמונה ב"משה עבדו", ואילו סברת תהו 'חסידית' תעדיף פניה לצדיק - המוכר וידוע ברחמיו הגלויים על ישראל - על פניה לה', הגדול והנעלם, שלא כל פעולותיו בעולם הן טוב גלוי, ולפניו "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". בקרי"ס מתבררת התכללות והתאחדות ה' והצדיק, והאמונות מתאזנות ומוקשות - "'ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו'... שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאלו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם". מתגלה מחד כי "טוב ה' לכל" - שכל פעולותיו רחמים גלויים (כאצל הצדיק), ומאידך מתגלה שה' מאיר בצדיק, ולכן אין הוא קטן ומוגבל, וכביכול הריהו כל-יכול כה' עצמו - "צדיק גוזר וה' מקיים; ה' גוזר וצדיק מבטל".

נצח (בטחון): ביציאת-מצרים נתגלה ש"אהי-ה שלחני אליכם" - שה' עם ישראל בצרת מצרים, אך לא דובר על הצרות העתידות . בקרי"ס - גילוי העולם הנעלם (הים) בעולם הגלוי (היבשה) - מתברר שבתוך המתחולל בזמן החולף, יש ממד נצחי, ובני ישראל זוכים לבטחון שה' תמיד עמם, וכי "ויושע הוי' את ישראל" היא תשועה נצחית. מתוך גילוי הנצחיות בזמן, הופכת האמונה מאמונה למשה (התלויה במופתים ומוגבלת לגופו של ענין) לאמונה במשה - אמונה יציבה ונצחית "בהוי' ובמשה עבדו", המלוה אותנו בכל דור ודור.

הוד (תמימות): ביציאת מצרים נגאלו ממיצרי הקליפה - משקר עולם הזה, "עלמא דשקרא". בקרי"ס נתגלה העולם הבא הנעלם (הים) - כש"ראתה שפחה על הים מה שלא יחזקאל בן בוזי". אמנם, גם הדעת הרחבה באלקות היא מיצר מגביל מול ה', הבלתי-נתפס כלל. לאחר קרי"ס צריכים בני ישראל לדלג על ההעלם שבעולם הבא - לא להתפתות לאור ולחתור לעצמות ה' (כדרשת אדמו"ר הזקן: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" - אינני חפץ בעוה"ב ובגן-עדן שלך, ה', אלא רק בך לבד). על העם להודות במה שמעל לשכלם, לצאת ממצרי השכל לאמונה התמימה, שרק היא 'תופסת' בעצמות ה'. את הכח ליציאת מצרים - ממיצרי הקליפה והקדושה - מקבלים ממשה רבינו.

יסוד (אמת): את השאיפה 'לתפוס' בה' עצמו ממלא משה כ"ממוצע מחבר" לה' (במדת "צדיק יסוד עולם"), בהבאת "תורת אמת", שהעוסק בה תופס באמת בעצמות ה', המתלבש בחכמת התורה וברצון שבמצוות. מימוש והגשמה (- תכונת ספירת היסוד) אמיתיים של אמונת ישראל, הירושה לנו מאבותינו, הם ב"תורת משה" דווקא - "ויאמינו בהוי' [על ידי] ובמשה עבדו".

אז ישיר משה

בפירושים המקבילים למדות הלב משתקפת האמונה ברגש. לעומת זאת, במדת המלכות הרגש איננו התכל'ס, והאמונה היא אמצעי לתכלית 'מעשית':

במדרש רבה נאמר שמזכירין את קרי"ס בברכת "אמת ויציב" - לפני תפלת העמידה - "לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו, שנאמר 'ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו', ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו 'אז ישיר משה'". לאחר הנס ראוי שישאו בני-ישראל שירה - ואמונת הלב מחברת את המאורע החיצוני לשירה (= תפלה) הפנימית. האמונה "בהוי' ובמשה עבדו" מחברת את הנס - "היד הגדולה אשר עשה הוי'" - לשירה - "אז ישיר משה", כשמשה הוא הגורם לעם לשיר על נסי ה'. תכלית חיי משה היא לנצח על שירתם של בני ישראל - לשם כך הוא זקוק לאמונה בו, וכשסומכים עליו הוא מעורר את השירה לה' בלב כל ישראל.

בקרי"ס האמונה "בהוי' ובמשה עבדו" מצמצמת את גילוי הגאולה, כדי שיתגלה כשירה בלב ישראל. זוהי "שירה" בלשון נקבה - שירה מקבלת, הזקוקה לגילוי חיצוני-נסי, ולמשה רבינו שיעורר שירה מבחוץ. לעתיד לבא יתגלה "שיר [- בלשון זכר] חדש", שאינו תלוי בהתעוררות מהחוץ. בקטנות מוחין השמחה והשירה תלויה במופתים - הארה מכח ה' - אך בגדלות מוחין נאמר "שם נשמחה בו" - השמחה היא בה' עצמו, ולא בהארות ממנו. אז יקוים "אז ישיר משה ובני ישראל" - השיר ינבע מנשמות ישראל ללא גילוי חיצוני. משה לא יעורר שירה מבחוץ, אלא ינחיל את כחו לעורר שיר פנימי לכל ישראל - אז יתגלה בכל אחד ואחד מישראל ניצוץ משה רבינו. היכולת לשיר "שיר חדש" באה מניצוץ המשיח שבנשמות העם, ומתוכה מתגלה המשיח הכללי.