בהר

חסד: השמיטה והיובל

שם הפרשה, "בהר", נדרש בחסידות מלשון אור ובהירות (כנודע שבהר הוא אחד מ-יג הלשונות הנרדפות לאור בלשה"ק, והראשון מ-ה לשונות האור שמסיימים באותיות הר - בהר, נהר, זהר, צהר, טהר - המכוונת כנגד ה פעמים "אור" האמורים ביום הראשון למעשה בראשית, יום החסד). ענינו של אור הוא חסד, וכאן ה"בהר" הוא אור התורה, כשהפתיחה באה ללמד שכל המצוות נתנו "כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" ובכולן מאיר אורה של ה"תורת חסד". כך עונים חז"ל לשאלת "מה ענין שמיטה אצל הר סיני", אך עדיין יש לברר מהו הקשר המיוחד של מצות שמיטה דווקא לאור החסד שב"ראשון". כלילת מחזור השנים - "שש שנים... ובשנה השביעִת" - מזכירה את ששת ימי המעשה ויום השבת המופיעים ב"ראשון" של פרשת בראשית. בעומק, מתחדש ב"תורת כהנים" - חומש אנשי החסד, המגלה בכל עם ישראל את כחם כ"ממלכת כהנים" אנשי חסד - כי באותו האופן בו ה', חתנה של כנסת ישראל, נותן לישראל כלתו את השבת כמתנת מנוחה מבית גנזיו, כך ישראל, החתן של ארץ ישראל, נותנים לכלתם מתנה טובה של "נייחא" ושביתה ב"שבת הארץ". מצות השמיטה היא בטוי לחסד החתן-המשפיע כלפי הכלה-המקבלת.

וחידוש נוסף כאן, הוא הגילוי הנוסף ביחס למחזוריות של השבע - שלא כבימי השבוע, כאן מתברר כי אחרי שעוברת תקופה של שבע פעמים שבע (ועל דרך ענין ספירת העמר ב"רביעי" של פרשת אמֹר - החסד של פרשתנו ממשיך את הנצח של הפרשה הקודמת). מכח השפעת החסד שלנו לארץ אנו זוכים - כטבע כל משפיע, שכאשר הוא צינור פתוח להשפעה הוא נעשה גם צינור פתוח להארת אור עליון יותר - את היובל הבא ממקור עליון יותר מהשמיטה. על גבי החסדים דז"א, אותם אנו ממשיכים לכלה-המלכות בשמיטה, מתגלים לנו החסדים דאמא - סוד היובל (כח העליה לבינה הוא על ידי עבודת שומרי השמיטה להיות "גבורי כח עושי דברו", מתוך כך עולים לסוד "אני בינה לי גבורה" וזוכים להמשכת חסדיה). בניגוד לשמיטה, שעיקרה חסד עם הארץ (ורק שמיטת הכספים מטיבה מעט עם האדם), הרי שעיקרו של היובל הוא ההטבה האישית עם האדם - הזוכה לחופש ולחזרתו אל נחלתו.

גבורה: עבודה עברית

"שני" פותח ביושר ובטהרה הדרושים בחיי המסחר של עם ישראל. כשם שלשמירת השמיטה צריך להיות "גבורי כח עושי דברו", כך כל היושר והטהרה בעניני ממונות דורשים מהאדם - במובן מסוים, יותר מכל תחום אחר - להיות "גבור הכובש את יצרו". הגבורה הזו נדרשת, עוד יותר מאשר בנוגע ליושר ואי ההונאה, בענין הטהרה של "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" - "כשאתה מוכר מכור לישראל חברך... אם באת לקנות, קנה מישראל חברך". ההקפדה על עבודה עברית דורשת גבורה רבה, כפית האדם את עצמו אל מול הקשיים ואל מול המחשבה שהדבר עלול לגרום לו נזק. גבורה זו מחזקת את כחו של עם ישראל, את לכידותו, את בטחונו ואת אחיזתו בארצו, היא בונה את חוסנו של העם ומגלה את גבורתו העצמית. דין חישוב שנות היובל במכירת קרקעות הוא תודעת הצמצום של הגבורה - המצמצמת לשנים ספורות ומדודות את תוקף מכירת הקרקע.

תפארת: "לשלש השנים"

"שלישי" פותח באופן מובהק בשלשה פסוקים המכוונים כנגד חסד גבורה ותפארת: הכל פותח בהבטחת חסד ה' "ונתנה הארץ פריה ואכלתם... וישבתם לבטח עליה". אחר כך מתגלה תודעת החסרון של העם - הנובעת מתחושת הצמצום של הגבורה - השואל "מה נאכל בשנה השביעִת". הפסוק השלישי ממתיק את תודעת הגבורה בברכת החסד - "וצויתי את ברכתי... ועשת את התבואה לשלש השנים" (בתפארת המשולשת מופיעות "שלש השנים", בדומה ל"שלש שנים יהיה לכם ערלים" ב"שלישי" של פרשת קדושים).

מצות החזרת הקרקעות לבעלים ביובל הנזכרת כאן היא בסוד "יסוד אמא [סוד היובל] מאיר בתפארת ז"א". תודעת "והארץ לא תמכר לצמיתות" תלויה בהכרה "'כי לי הארץ' - אל תרע עינך בה, שאינה שלך" ותחושה "כי גרים ותושבים אתם עמדי". זהו היאוש החיובי הנדרש מהאדם - יאוש מהתבססות במציאות העולם הזה. יאוש זה מתקן את מדת ההתפארות השלילית של האדם וגורם לו "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים" - ההתפארות המתוקנת.

נצח: יציאה לבר

"רביעי" פותח ב"כי ימוך אחיך" - זו "יציאה לבר" מהמצב הטוב והטבעי שתואר מ"ראשון" עד "שלישי" לדלות ולמסכנות. בהיות הנצח ענף החסד יש כאן מצוה על הקרובים לגאול את ממכר אחיהם. ועוד, כענף של "ראשון" חוזרים כאן לדין היובל, אלא שב"ראשון" הוסבר דין זה באופן עקרוני, וכאן - כראוי לכחות המעשיים המתחילים מהנצח - חוזר דין זה כדוגמה מציאותית.

הוד: דיני בתים

"חמישי" פותח בדיני בתים וערים, הכל בסוד "ביתו זו אשתו" השייך להוד בסוד "איהי [המלכות] בהוד". בהמשך מופיע החיוב להחזיק ביד מי שמטה ידו (כהמשך ליציאה למצבי עוני ומסכנות שהתחילה ב"רביעי"), ומתחדש כי חיוב זה חל גם על גר תושב (בו נאמר "וחי עמך"). דין גר תושב שייך להוד, שתפקידו לברר לאילו מהאינם-יהודים יש זכות להישאר בארץ (וממילא הוא המבצע את גירושם מן הארץ של הגוים שאינם ראויים לישב בה).

יסוד: אבדן השלמות העצמית

ב"ששי" מגיעה התדרדרות האדם לעוני עד למכירתו את עצמו לעבד. מדת היסוד, הברית, היא השלמות העצמית של האדם - שלמות עצמית היא חירות האדם מכל עבדות, בטוי עצמיותו באופן שלם, מלא ומשוחרר. על כן מבואר בחסידות כי פגם הברית הוא פגם השלמות העצמית (שלא יתכן כל תיקון חיצוני עליו, אלא רק לימוד פנימיות התורה המחזיר ומעורר "מיניה וביה" את שלמותו העצמית של האדם) - ואין פגם השלמות העצמית יותר ממכירת האדם את עצמו לעבד. שחרור העבד ביובל הנקלע לתוך שש שנות עבודתו היא המשכה מהבינה (סוד היובל) ליסוד (סוד שש שנים), בסוד "שאול מרחובות הנהר". כשנתקן היסוד בהמשכה מהבינה (שהיא התשובה עילאה, המתקנת את פגם הברית בהחזרת השלמות העצמית) חוזר העבד אל אחוזת אבותיו - כחזרת עצמות יוסף לארץ ישראל.

כשם שהעבד הוא בחזקת פגם הברית, כך על אדוניו (הקונה אותו על מנת לתקנו) להתנהג כ"צדיק יסוד עולם", ועל כן הוא מחויב במזונות בניו (כנלמד מהפסוק "ויצא מעמך הוא ובניו עמו") - כיוסף הצדיק המכלכל אבות ובנים ("'משם רועה אבן ישראל' - לשון נוטריקון, אב ובן"). בכלל, בניגוד לפרשת משפטים, בה הדגש בדיני עבדים הוא על העבד עצמו, כאן הדגש הוא על יחסי האדון לעבדו. לכן שם עוסקת התורה בעבד עברי (אותו מחנכת התורה כיצד עליו להתנהג) ואילו כאן מנגידים בין עבד עברי לעבד כנעני, משום שמסבירים לאדון היהודי כיצד עליו להתיחס לכל אחד מהעבדים (כש"ששי" כולו חותם בהבדלה העצמית בין עבד עברי לעבד כנעני - הבדלת היסוד-הברית בין יהודי שלם למי שאיננו בגדר יהודי בשלמות). דין האחוזה הנצחית בעבדים כנענים שייך גם הוא להיות האדון הצדיק - לעתיד לבוא אחיזת הגויים בכנף איש יהודי להיות עבדיו באה מתוך תודעה שכל יהודי הוא "צדיק יסוד עולם" המנהיג את עדת עבדיו הכנענים, הנדבקים בו לשם תיקונם הרוחני.

מלכות: עבד ה' - מלך ישראל

ב"שביעי" מגיעה התדרדרות האדם לעוני - המתוארת כאן החל מ"רביעי" וממשיכה בכל ספירות המוטבע - לשיאה, במוכר עצמו לגוי. מכירת יהודי לעבוד אצל גוי (ובפרט ל"עקר משפחת גר") היא מצב מובהק של "גלות השכינה" - ירידת המלכות לגלות הנמוכה ביותר (שאזי נדרשים ל"דֹדו או בן דֹדו יגאלנו" - לגאולת דוד או בן דוד). האיסור לבוא על גוי בעקיפין, שלא לרמותו בפדיון ישראל, בא מחמת "דינא דמלכותא דינא" הקובעת סדרי יושר בארץ. לאידך, מוטל על מלכות ישראל לשמור מרדית ישראל בפרך.

ההדגשה החוזרת "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" היא חיוב עבדות ישראל לה' - קבלת עול מלכות שמים. ככל שאדם מפנים את היותו עבד לה', ולה' בלבד - כשאין שום דבר מעליו - הוא חותר למלכות. על מלך ישראל נאמר כי אין מעליו אלא ה' אלקיו בלבד. "שביעי" מסיים באיסור "אבן משכית לא תתנו בארצכם" - פגם מובהק של ספירת המלכות (ה"ארץ").

עיין נספח-סוד הפרשיות המחוברות


ארכיון מעין גנים

 סדרה א' - ה'תשסב
באור פרשות השבוע
ע"פ שבע הספירות


הקדמה

חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים

נספחים:




סדרה ב' - ה'תשסג


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים


סדרה ג'- ה'תשסד

בסדרה זו חסרות מספר פרשות


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים