בראשית

"בראשית ממלכת... "

התורה פותחת "בראשית ברא א-להים", והמפרשים עוסקים בשאלה מתבקשת: "בראשית" היא מלת נסמך, ובפסוק לא מופיע הסומך - בראשיתו של מה "ברא א-להים את השמים ואת הארץ"? יש מפרשים כי זהו קיצור לשון (המקובל במקרא), והסומך 'נשמט' משום שהוא ידוע ומובן מאליו - המלה "ראשית" בדרך כלל מתיחסת למושגי זמן. אכן, על פי המסורה חוזרת המלה "בראשית" עוד פעמיים במקרא, ובשניהם היא נסמכת על המלה "ממלכת" - "בראשית ממלכת יהויקים" ו"בראשית ממלכת צדקיהו" (גם המלה "ממלכת" היא מלת נסמך, והסומך של שתי המלים - "בראשית ממלכת" - הוא המלך).

לפי זה, גם כאן רומזת המלה ב"ראשית" לסומך "ממלכת... " - על פי הקבלה המלכות היא שרש הזמן (כרמוז בפסוק "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעולם ועד"), ותכלית הבריאה היא המלכת ה' (שהרי "אין מלך בלא עם"). העולם שזה עתה נברא יש מאין הוא "תהו ובהו" - "תהו" הוא מצב לא יציב, מט לנפול, והוא זקוק לסומך. איום הנפילה והתהו המרחף על העולם הוא סכנת פירוק - חק האנטרופיה מאיים לפרק אט אט את היסודות המהוים את העולם, כך שבמשך הזמן, מדור לדור, תתדרדר המציאות ותחזור לתהו. כדי למנוע את הפירוק דרושה ממלכתו של מלך, שתפקידו הראשון הוא ללכד ולקבץ את העם - לעצור אותו מלהתפרק לשבטים וליחידים - "זה יעצֹר בעמי".

כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"

הרמז בתחלת התורה לצורך במלכות על מנת שתסמוך את המטים לנפול הוא היסוד למאמר הזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא [וכד לא אתתקן רישא דעמא לא אתתקן כולא עמא]" - תיקון המלך, ראש העם, מתבקש כבר מראש התורה (המתאר את הבריאה שנעשתה בראש השנה). הזהר מלמד כי תיקון העם תלוי במלך - ציבור שלא עומד בראשו מלך כשר והגון, גם אם הוא ציבור המורכב כולו מצדיקים גמורים, עתיד להתדרדר ולהכשל.

את החלל במרכז הציבור - בנקודה המאחדת סביבה את הציבור - צריך לתפוס דמות של מנהיג, וכשאין מנהיג כשר הסטרא אחרא ממלא את מקום החלל הזה. אז אין זה מלך המוליך את העם, אלא אדם שכל ענינו הוא תאות שלטון - אשר דחפה אותו למלא את מקום החלל המנהיגותי - והוא מתנהל על פי הנטיות של הציבור וסקרי דעת הקהל (כפירוש מאמר חז"ל כי קודם לביאת המשיח יהיו "פני הדור כפני הכלב" - הכלב רץ לפני מרכבת אדוניו כמנהיג, אך כאשר מגיעים לצומת דרכים הוא ממתין לראות לאן תפנה המרכבה, ושוב תופס את מקומו בראש). מנהיג כזה לא עוצר את נטיות הפירוד וההתפרקות של העם, אלא מנסה 'להסתדר עם כולם' ולהנהיג את העם תוך וויסות קבוצות האינטרסים השונות - חוסר הנהגה זה, בצירוף תאות השלטון המעבירה את המנהיג על דעתו (עד לשפך דם וסיכון העם כדי לשמור על שלטונו), מדרדרת את העם ומסכנת אותו. במצב כזה, ככל שאנשי העם ינסו לעמול על תיקונם העצמי, אין סיכוי לציבור (ועל כן גם לפרטים) להגיע לתיקון וליציבות.

כל עוד עם ישראל (בשבילו נברא העולם - "בשביל ישראל שנקראו ראשית") לא מעמיד מתוכו מלך כשר הנוהג על פי תורה (בשבילה נברא העולם - "בשביל התורה שנקראה ראשית") אין סיכוי לתיקון העם, וממילא אין סיכוי לתיקון העולם כולו. ונסביר: ידוע בחסידות כי אחד מטעמי הבריאה הוא רצון ה' לגלות את מלכותו, ומכיון ש"אין מלך בלא עם" ברא ה' את העולם. אכן, כשם ש"אין מלך בלא עם" כך גם "אין עם בלא מלך" - מהותו של העם היא קבלת מלכות המלך , ולכן "כד לא איתתקן רישא דעמא" במלך ראוי "לא איתתקן כולא עמא". כשעם ישראל איננו נתקן, כשאין מציאות יציבה של עם מלוכד הנסמך על המלך, אזי אין מי שיקבל עליו עול מלכות שמים כדבעי, וממילא תכלית בריאת העולם - שיהיה לו יתברך עם - איננה מתממשת.

הנהגת דין ורחמים

כשבאים להתבונן בתיקון הממלכה, ה"ראשית ממלכת", על יסוד ראשית התורה יש להתבונן במהות המלך הראוי ובאישיותו. "בראשית" נסמכת על "ממלכת" - דרושה ממלכה ומשטר על מנת לקיים את המציאות - אך גם "ממלכת" נסמכת, והסומך לשתי המלים הוא המלך עצמו. המלך הוא ה"רישא דעמא" ותיקון אישיותו מביא לתיקון הממלכה, העם והמציאות כולה. בראשית הבריאה המלך עליו נסמכת המציאות כולה הוא ה' - "סומך הוי' לכל הנֹפלים". על המלך המתוקן להתדמות לבוראו, כפי שהוא מופיע בראשית הבריאה (שהרי כל מלכות המלך המתוקן נובעת ממלכות ה' וממשיכה אותה למציאות, כדרשת הזהר למצות העמדת מלך: "'שום תשים עליך מלך' - 'שום' לעילא [בהמלכת ה'] 'תשים' לתתא [בהמלכת המלך]"). והנה, התורה מתארת את 'אישיותו' של ה' והנהגתו בכל סיפור הבריאה הראשון בשם א-להים - שם הדין - ובסיפור השני של הבריאה בשם הוי' א-להים - תוך הקדמת שם הרחמים לשם הדין. על כך אמרו חז"ל "שבתחלה עלה במחשבה לבראו במדת הדין, וראה שאין העולם עומד והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין". מכיון שבתורה מתואר ה' בשבעת ימי הבריאה בשם א-להים, יש להבין בפשטות כי אכן נברא העולם בפועל במדת הדין, ורק אחר כך נשתתפה עמו מדת הרחמים.

מבואר בקבלה ובחסידות כי בנין ותיקון כל מדות הלב (מחסד עד מלכות) מתחיל מקו ימין, מדת החסד (ובלשון הקבלה: "בנין הז"א מן החסדים", בסוד "זכר חסדו"), ורק בנין המלכות ותיקונה מתחיל מקו שמאל, מדת הגבורה (ובלשון הקבלה: "בנין המלכות מן הגבורות", בסוד "אשה יראת הוי' היא תתהלל"). תיקון מדות הלב הוא התיקון הפנימי של האדם הפרטי - הקודם לתיקון המציאות החיצונית, תיקון המדינה (בסדר של "קשוט עמך תחלה" שרק אחריו ניתן לתקן גם אחרים) - בה יש להקדים בפועל את החסד והאהבה. על אף שבהתעוררות לתיקון קודמת מחשבת דין - הנחה שיש לתקן את הפרט בתקיפות ובאוירת דין ובקורת - הרי שבפועל חייב תיקון הפרט להתחיל מחסד וחיוב. לעומת זאת, תיקון המלכות - תיקון המציאות בכלל והמדינה בפרט - חייב להתחיל גם בפועל בגבורה ובתוקף - "מלך במשפט יעמיד ארץ".

המלכות מבוססת על הגדרת גבולות, על סדר ומשמעת - ויסודם של כל אלו הוא דין. עוד יותר ממה שהדברים אמורים כלפי ההנהגה הפנימית, עניני הפנים של המדינה, הם אמורים ביחס לאויבי המלכות מבחוץ - המלכות קמה כדי ללכד את בני העם ולשמור אותם מכל רע, ועל המלך להיות גיבור ותקיף מאד כנגד אויבי עמו (כך רואים שבתנ"ך דרישת המלך כמו גם העמדתו בפועל קשורה תמיד עם הצורך להלחם באויבי ישראל ועם הצלחת המלך בכך). רק אחרי בנין המלכות מן הגבורות, אחרי ביסוס מלכות המלך בתוקף וגבורה ראויים, יכולה להתממש התכלית לשמה הוקמה המלכות - ההטבה עם העם בכל המצטרך להם (ומתוך הטבת המלך עם עמו, עם ישראל, נשפע גם רב טוב לכל העמים). אחרי בנין המלכות היא נעשית כלי להמשכת חסד - "חסדי דוד הנאמנים" - כשהמלך מגלה את רחמיו העצומים על בני עמו. אצל מלך המשיח מגיע לשיא היחוד בין הדין לרחמים - מלך המשיח נקרא "חדרך" על שום שהוא (קודם כל) חד לאומות עולם (ואחר כך) רך לישראל.

"קשר אמיץ וחזק מאד"

רמז נוסף לקשר המובהק של פרשת בראשית למלכות - בנוסף לסימן בתחילתה - יש בסימנה של הפרשה. בעלי המסורה מציינים בסוף כל פרשה את מספר פסוקיה ונותנים לה סימן, כשבדרך כלל הם בוחרים במלה הקשורה לתוכן הפרשה או במלה המופיעה קרוב לסיומה. בפרשת בראשית 146 פסוקים, והסימן המתבקש היה המלה עולם, שבבריאתו עוסקת הפרשה. אמנם, בעלי המסורה נותנים לפרשה שני סימנים, שבפשטות אין להם כל קשר גלוי אליה - אמציה ויחזקיהו. בבחירת בעלי המסורה לסמן את הפרשה בשמותיהם של שני מלכים מבית דוד מבליטה את ההבנה שראשית הכל הוא תיקון המלכות.

הנהגת המלכות של אמציה ויחזקיהו היתה שונה - אמציה לא היה ממלכי בית דוד הצדיקים, ואילו יחזקיהו היה צדיק עד שנאמר בו כי ה' בקש לעשותו משיח. עם זאת, ישנו מכנה משותף בשמותיהם של שני המלכים - שני השמות מבטאים את התוקף והגבורה, האומץ והחוזק, הנדרשים למלך בראשית דרכו. כך, "חזק ואמץ" הוא הביטוי החוזר שוב ושוב סביב המלכת יהושע בן נון - מי שצריך להעמיד את מלכות ישראל בארצם (בשיא הגבורה כנגד יושבי הארץ, עד מצות "לא תחיה כל נשמה", שאי קיומה המלא הוליד את כל הצרות שתכפו בהמשך על עם ישראל בארצו).

למרות הביטוי השגור "חזק ואמץ" - על דרך "חזק ויאמץ לבך" - אמציה קודם ליחזקיהו (במציאות, ובסימן בעלי המסורה). הקדמת האומץ לחוזק מופיעה בביטוי המגדיר את כח הדעת בספר התניא -"קשר אמיץ וחזק מאד" ("קשר אמיץ וחזק מאד" עולה בראשית, רמז לסוד המלכות "בראשית ממלכת" הנ"ל). הסדר של אומץ וחוזק נוגע לתיקון המלכות משרשה - לתיקון הדעת, דעת האדם ודעת הקהל, שהוא ראשית תיקון המדינה. מהו ההבדל בין אומץ לחוזק? בפשטות האומץ שייך ללב, לרגש הפנימי, והחוזק ליד, לביצוע בפועל. כשצריך לחדש את המלכות מראשיתה - להגיע ל"בראשית ממלכת..." - דרוש קודם כל אומץ פנימי של היחידים הרואים זאת. מתוך האומץ לחשוב ולומר מהי המלכות האמיתית - כיצד יש לנהוג במדינה - זוכים לתקן את דעת הקהל, ורק אז זוכים גם לחוזק יד חיצוני לחיזוק המציאות. מכח תיקון הראש - הדעת והמודעות - זוכים לתיקון ה"רישא דעמא" כולו, לתיקון הראש-הדעת של הקהל ולהעמדת מלך ראוי, ואזי "אתתקן כולא עמא".