שלח

טיפול שרש

חטא המרגלים חותם את סדרת החטאים הכלליים המופיעים בתורה - חטאים שיצרו משבר קיומי-מהותי בעולם כולו (דוגמת שבירת הכלים שיצרה את הרע בעולם), כמבואר בקבלה וחסידות: חטא עץ הדעת, חטא מכירת יוסף, חטא העגל, חטא המרגלים. אחר חטא המרגלים מופיעות בפרשה מספר מצוות, המהוות תיקון לחטא המרגלים. אנו נתבונן במצות חלה: מצוה זו מתיחסת לביאה לארץ, ובכך מתקנת מחד את חוסר הרצון להכנס לארץ, אך בעיקר מנחמת על עונש מיתת דור המדבר ומבטיחה שבסופו של דבר יכנסו בניהם לארץ ישראל. אכן, מצות חלה היא גם תיקון מובהק לחטא עץ הדעת - מתברר שתיקון חותם סדרת החטאים צריך לחזור אל השרש ולתקן את החטא הראשון.

כך פרשו חז"ל את ג המצוות שניתנו לנשים - נדה, חלה, הדלקת הנר - כתיקון לפגם שנעשה בחטא עץ הדעת: שפיכת דם הנדה ושמירת ההלכות הן תיקון לשפיכת דם האדם שנגרם מחטא עץ הדעת (שהביא את המות לעולם); הפרשת החלה היא תיקון לכך שהאשה קלקלה את אדם הראשון, שהיה "חלתו של עולם" (ויצירתו מעפר מגובל במים דמתה להרמת חלה מעיסת קמח ומים). לפי הדעה שעץ הדעת היה חטה, הרי שמצוה זו נעשית גם בגוף מקור החטא; הדלקת הנר היא תיקון לקלקול האדם כ"נרו של עולם" - "נר הוי' נשמת אדם".

כדי להעמיק במצות חלה, ובעובדה שמבין שלש מצוות התיקון לחטא עץ הדעת דווקא היא הובאה בפרשתנו, נתבונן בקצרה ביחס בין שלש מצוות אלו: מוסבר ששלש המצוות מכוונות כנגד שלשת רבדי הנשמה המודעים (בהם פגם חטא עץ הדעת, כמובן) - נפש רוח ונשמה. שפיכת הדם ותיקונה במצות נדה עוסקות ברובד הקיום הבסיסי ביותר - "הדם הוא הנפש". הפגיעה ב"חלתו של עולם" היא פגיעה באדם כמרומם ונבדל משאר העולמות - כ"תרומה" שגובלה והורמה מהעולם כולו - פגיעה ב"רוח האדם העולה היא למעלה". כיבוי "נרו של עולם" הוא פגיעה באור האלקי השורה על האדם - "נר הוי' נשמת אדם".

בניסוח אחר - לשון הבעש"ט, שלִמד לזהות בכל מציאות שלשה ממדים: עולמות נשמות אלקות - חטא עץ הדעת פגע בשלשת הממדים באדם. שפיכת הדם והבאת המות פוגעת בעצם קיומו הבסיסי של האדם כחלק מן העולמות -חטא עץ הדעת הביא את המות לעולם, והכניס את העולמות כולם תחת חוק האנטרופיה (כפרוש "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" - שמיום האכילה מתחיל לפעול מנגנון המות, חוק האנטרופיה המכריח את כליון כל מציאות גשמית). הפגיעה ב"חלתו של עולם" היא פגיעה בממד הנשמות - ברמה הנבדלת מן העולמות, וצריכה לשמש כשליח מקשר בין האלקות לעולמות. הפגיעה ב"נרו של עולם" היא פגיעה בהשראת האלקות ממש - בעצם גילוי אור ה' בעולם.

חטא המרגלים - פגם השליחות

הופעת מצות חלה בפרשתנו מלמדת שחטא המרגלים פגע בעיקר בממד הנשמות - ממד הרוח שבאדם. הנשמות הן ממוצע בין ה' לבין עולמו - מחד הן בעלות מודעות עצמאית ונפרדת מהאלקות (כמו העולמות) ולאידך מודעותן היא אלקית, כזו ש'מדברת בשפת האלקות'. תפקיד הנשמות לשמש שליחות ה' אל עולמו: הנשמות צריכות להיות כפופות לה' ומושפעות ממנו, וכך לקבל כח אלקי למילוי שליחותן - להשפיע על העולמות ולכופפם לה'. תפקוד הנשמות הכפול - כמקבלות וכמשפיעות - מכונה בלשון הכתוב "רצוא ושוב". הנפש עולה ב"רצוא" וכלות הנפש לקבל מה', וחוזרת ממנו לעולם בתנועת "שוב".

אכן, חטא המרגלים הוא, באופן מובהק, פגם בשליחות הנשמות לעולם (ובפשטות, מוקד פרשת "שלח" הוא נושא השליחות). ליתר דיוק, כל החטאים הכלליים היו פגם בשליחות, אך בעוד ששלשת הראשונים היו ערעור על נבדלות המנהיג-המשלח - בחטא עץ הדעת בהתימרות להיות כא-להים, במכירת יוסף בערעור על היותו הצדיק דרכו מעלים כל השבטים את עבודתם, ובחטא העגל בערעור על מנהיגותו של משה (כפירוש הרמב"ן) - הרי שבחטא המרגלים כופרים השליחים ביכולתם ובחובתם שלהם לממש את שליחותם.

"רצוא" בלי "שוב"

בחסידות מוסבר שחטא המרגלים הוא רצון לחיות ב"רצוא" בלי "שוב" - חפץ להשאר בחיי רוח במדבר, בהתבודדות, ב"רצוא" לאלקות ובלימוד תורה, ולא לעבור למימוש הדברים במציאות, לתנועת "שוב" אל העולמות כדי למלא שליחות. בסגנון אחר, המרגלים רצו שהעם ישאר כלה העולה ב"רצוא" וכלות הנפש לה' בעלה, כפי שהיה ממתן תורה ("יום חתונתו"), וסרבו שהעם יתחיל לתפקד כחתן הנוחת (- "חות דרגא") ב"שוב" לאשתו-ארצו ומקיים "יבעלוך בניך". זהו פגם בממד הרוח, שצריך לרחף ב"רצוא ושוב" (כ"רוח א-להים" - רוחו של משיח - ה"מרחפת על פני המים") בין התנועה של "רוח האדם העולה היא למעלה" למילוי הלב "רוח הוי'" המפעמת בכל שליח שבא להושיע ולתקן עולם. רוח מתוקנת זו היתה ב"עבדי כלב" - "היתה רוח אחרת עמו".

אמנם, בעוד חטא אחר של "רצוא" בלי "שוב" לא היה כה חמור - חטא נדב ואביהוא, המאוזכר בתורה גם כקרבה לפני ה' לא בהקשר של חטא - כאן זהו חטא כללי וחמור משום שיש בו כפירה בעצם מושג השליחות ובעצם האפשרות שרצון ה' בבריאה - "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" - יתממש. המרגלים לא זנחו את שליחותם באופן אישי, בתאוה עצומה ל"רצוא", אלא טענו שאין בנשמות כח לכבוש את העולמות ("ונהי בעינינו כחגבים"). כפירה בכחנו היא בעצם כפירה ביכולת ה' להעניק לנו כח למימוש השליחות - כפירה ב"זכירת ארץ ישראל": "וזכרת את הוי' א-להיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" - כדברי חז"ל שב"כי חזק הוא ממנו" התכוונו המרגלים אליו יתברך.

קדושי ביאה

כעת מובן שדווקא החלה - המתמודדת עם פגם הרוח, פגם ממד הנשמות - היא המסוגלת לתקן (משרשו) את חטא המרגלים. מצות חלה היא מהמצוות הראשונות החלות בכניסה לארץ, כפי לימוד חז"ל "משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר 'כי תבֹא' 'כי תבֹאו', לפיכך כולן למֵדות זו מזו, וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא אחר ירושה וישיבה אף כולן כן, אבל זו נאמר בה 'בבֹאכם', משנכנסו בה ואכלו בלחמה נתחייבו בחלה". החלה היא בטוי ראשון להפיכת התורה מרוחנית-עיונית לבעלת חלות ממשית במציאות.

החלה אף מבטאת את כח עם ישראל לעבור מתפקוד של כלה לתפקוד של חתן, שתפקידו לכבוש את ארץ ישראל, לשאת אותה לו לאשה ולהוליד ממנה פירות במציאות: חז"ל אמרו ש"משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה" בכך שכל הביאות חלות רק אחר ירושה וישיבה, אחר שעם ישראל יושב בארץ כאיש הדר בביתו בקביעות - כשהארץ הפכה ל"ביתו זו אשתו" בשלמות - וביאה זו חלה מיד עם הכניסה לארץ, עוד טרם ירושה וישיבה. גם בנישואין, "כל ביאות שבתורה" הן רק אחר נישואין שלמים, ותכליתן להוליד בנים ובנות. אך יש גם ביאה ראשונה ו"משונה" שתכליתה עצם יצירת הקשר בין האיש לאשתו - זו ביאת קדושין (אותה אסרו חז"ל, אך היא עיקרית בתורה). "ראשית ערִסֹתיכם" היינו האירוסין - ראשית הנישואין (כידוע שפנימיות ה-ע בכל מקום היא א).

ביאת הקדושין היא תחילת ה'כיבוש' - בה אוסר החתן את בת זוגו על כל העולם ומייחד אותה לו. בביאה זו גם ממתיק החתן את הדינים באשה הרווקה ופותח אותה לחיים פוריים ומלאי חסד. גם לכך רומזת החלה, המתחלקת לאותיות חל ה לפי הקבלה - חל הוא מתוק (כתרגום יונתן: "מה מתוק מדבש" - "מה חלי מדובשא") וה-ה רומזת לאשה. אכן, עיקר ביאה זו הוא הפיכת החתן לבעל אמיתי, הענקת הכחות הדרושים לו כדי לשאת את האשה בשלמות וליצור אתה ביחד חיים שלמים ופוריים. מצות חלה היא התחלת הביאה לארץ, הנותנת כח לכל הכבוש והחלוקה. [מצוה זו ניתנה דווקא לנשים, המחבבות את הארץ. בנות צלפחד (בנות המקושש לדעת ר"ע) הן ש"חבבו את הארץ ביותר", והמחישו בכך שגם בת יכולה להפוך לבן היורש ובועל באהבה נחלה בארץ.]