וירא

עקדת אברהם ויצחק

בסיום פרשתנו חלה 'עלית מדרגה' בעבודת אברהם אבינו. חיי אברהם עד לעקדה הם הסיום המוצלח לשליחותו הראשונה - "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך". תכלית היציאה מחרן לארץ ישראל מומשה, אברהם פרסם אלקות בארץ, והוא אף זכה לפרסום טבעו בעולם ולבן (מימוש ה"להנאתך ולטובתך" שבהליכה זו). העקדה היא שלב חדש, הפותח שוב בצווי בסגנון של שליחותו הראשונה: "ולך לך אל ארץ המוריה... על אחד ההרים אשר אֹמר אליך".

בקבלה מבואר שתכלית העקדה היא התכללות בין אברהם ליצחק בנו - 'לעקוד' את תכונותיהם של אברהם ויצחק זו עם זו. אם עד כה חשף אברהם את אופיו שלו וזכה לבן בעל אופי עצמי מקורי - ישמעאל לכאורה דומה לאברהם, אך בעצם הוא חסד דקליפה חסר אופי המחקה את ה"חסד לאברהם" כקוף בפני אדם; לעומתו יצחק ממשיך באמת את אברהם דווקא משום שאינו חיקוי אלא 'עצמי' ומקורי כעצמיותו של אברהם - הרי שמעתה יש לתת קיום אמיתי לבנין זה בכח התכללות התכונות העצמיות של אברהם ויצחק והפיכתן להמשך אחד. הדבר מודגש פעמיים במעשה העקדה בלשון "וילכו שניהם יחדו", המורה על יחוד אברהם ויצחק במעשה זה, כדרשות חז"ל.

התכללות אברהם ויצחק היא התכללות החסדים והגבורות - התכללות כח האהבה של "אברהם אֹהבי" וכח היראה של יצחק, עליו מתיחד ה' בכנוי "פחד יצחק". על דרך הסוד רמוזה התכללות החסדים והגבורות (שתכליתה המתקת הגבורות בחסדים) בהופעת השמות א-להים והוי' (שמות הדין והרחמים), כל אחד ה פעמים (כנגד ה גבורות ו-ה חסדים), בפרשת העקדה. השם יצחק חוזר ה פעמים בפרשת העקדה, בסוד ה הגבורות שצריך להמתיק אברהם. השם אברהם מופיע חי פעמים בפרשה, כשההופעה ה-יג (סוד האהבה של אברהם, "אחד היה אברהם") היא המלה ה-יצחק בפרשה, רמז להתכללות ביניהם.

"עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה"

מה משמעות התכללות אברהם ויצחק בעקדה? בקבלה מודגש בעיקר הפן שנוגע ליצחק, שמיתוק תכונת הגבורה שלו מאפשר לו לפעול בתוך המציאות, כדלקמן. בחסידות עוסקים רבות בפן ההתכללות הנוגע לעבודת אברהם אבינו, הבולט יותר מתוך הפרשה: בעקדה נתבע אברהם לגבור על מדת החסד והאהבה שלו ולהתנהג בגבורה ובכפיה עצמית מתוך יראה - תכונות יצחק - ואחר העקדה אומר ה' ל"אברהם אהבי" "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה".

התכללותו הגלויה של אברהם עם תכונות יצחק דורשת לגלות מה פעולת התכללות יצחק עם אברהם, ולשם מה נועדה. בפשטות נדמה שהעקדה סותרת את הבטחת הקב"ה לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", כדרשת חז"ל: "אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' וחזרת ואמרת 'העלהו לעולה'". ובכל זאת, מוסבר בקבלה - והדבר רמוז באופן בולט בפשט הפסוקים - כי תכלית העקדה היא המשכת "זרעא חיא וקיימא" ליצחק, קיום היעוד של "כי ביצחק יקרא לך זרע" באופן מתקיים ונצחי. כך, אחר העקדה מתבשר אברהם על לידת רבקה, שדרכה דווקא יקוים יעוד "כי ביצחק יקרא לך זרע" (והרמז: בפרשת העקדה כולה יש רבקה מלים), ורק אחר העקדה עסק אברהם בחפוש כלה לבנו. בפנימיות, תכונת הגבורה המוחלטת של יצחק היא נשית מדי, ואין בו כח גברי ללדת. רק התכללות מדת החסד בנשמתו מאפשרת לו להתחתן וללדת ילדים.

אור, מים, רקיע

סוד המשכת הזרע ליצחק לקיום "כי ביצחק יקרא לך זרע" מתגלה בפרשת העקדה מתוך תופעה לשונית בולטת: השרש אמר חוזר בעקדה יז פעמים - יג פעמים מופיעה המלה "ויאמר" (וכדלקמן) ו-ד פעמים נוספות מופיע השרש במלים שונות. לפי הסוד רומז השרש אמר (כבפסוק "יום ליום יביע אֹמר") לראשי התבות של אור, מים, רקיע. הסדר של אור-מים-רקיע הוא סדר המשכת ה"זרעא חיא וקיימא" למציאות: ראשית הזרע הוא כמציאות רוחנית במח האב, כאור רוחני בלבד. אור זה מתעבה ונמשך כזרע גשמי, כ"מים". בכל זאת, הזרע אינו מציאות מוחלטת עדיין, הוא 'נוזלי' כ"מיא דניידי ואזלי" וכדי שיצטייר ו'יתרקע' במציאות כדבר מוחלט ומסוים - כ"רקיע" - עליו לגדול ברחם האם.

חוץ מ-יג הופעות המלה "ויאמר", אליהם נתיחס לקמן, ד הופעות השרש אמר הנוספות הן בנוגע למקום הר המוריה: "אשר אֹמר אליך", "אשר אָמר לו הא-להים", "אשר אמר לו הא-להים", "אשר יֵאָמר היום בהר הוי' יֵרֳאֶה". על מקום המקדש נאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", עיקר ברכה זו - ברכת כהנים - היא ברכת "פרו ורבו", המשכת הזרע בסדר אור מים רקיע (ורמז: עקדת יצחק עולה "וישם לך שלום" - חותם ברכת כהנים). ב-ד הופעות אלו של שרש אמר יש יג אותיות, כנגד יג הופעות המלה "ויאמר".

כפי שהוזכר, כח הלידה נמשך מאברהם ליצחק בעקדה. אכן, שרש אמר בפרשת העקדה קשור בעיקר אליו. אברהם היא המלה היחידה בפרשה ש-ג אותיות השרש אמר מופיעות בה, ללמד שהוא שרש האמירה והמשכת הזרע (סוד אברהם היינו אמר בה: המשכת האור מים רקיע בה - ב-ה - בכנסת ישראל, שהיא היא "באר שבע" אליה הלך אברהם בסיום העקדה). ורמז נוסף: ההופעה האחרונה של שרש אמר, "ויאמר בי נשבעתי", היא המלה ה-אברהם בפרשת העקדה (ההופעה הראשונה היא המלה ה-ט; ט ו-רמח עולה ויאמר)!

יג מדות הרחמים

עיון בסוד שרש אמר בעקדה מגלה עוד ענין: יג הופעות המלה "ויאמר" בפרשת העקדה הן כנגד יג מדות הרחמים שהתעוררו ונמשכו על ידי עמידת אברהם ויצחק בנסיון זה (והנזכרות לנו על ידי הזכרת העקדה). בין השאר, ההקבלה המדויקת של יג הופעות "ויאמר" ל-יג מדות (על רקע הבנת סוד העקדה כהמתקת גבורות יצחק בחסדי אברהם) מיישבת תמיהה חשובה בפשט:

בפסוק "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי וגו'" חסרה אמירתו של יצחק ב"ויאמר" הראשון. זהו ה"ויאמר" החמישי, המכוון כנגד מדת "אפים" ב-יג מדות. בהיות "אפים" שרש הדין (הנכלל ב-יג מדות הרחמים), חש יצחק כי יש כאן דין כל שהוא, וצריך להמתיקו בחסד של אברהם אביו. אך יצחק - שמדתו דין - אינו רוצה להבליט ולהביע בפיו את הדין בו הוא חש, לבל יפתח פה לשטן. אמירתו נותרת סתומה בלבו, והוא רק מביע ללא מלים כלפי אביו ש'משהו לא בסדר' וראוי שאברהם ימתיקו. על רקע מחשבת תמיהה זו נאמר "ויאמר אבי ויאמר הנני בני" (ומדייק האר"י כי "הנני בני" - ולא "הנני" בלבד - הוא דוגמה להתכללות האב ובנו) ובאה תמיהתו של יצחק: "ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה". תמיהה זו מביעה את הרגשת הדין והצמצום -הרגשה שהיא מקור כל תמיהה - משום שיש כאן את "האש והעצים", שמצד הגבורה, ואילו "השה", שקולו מעורר רחמים, נעדר. תמיהה זו, הפונה לאברהם להמתיק את הדין, נענית בגילוי שביצחק עצמו טמון כח הרחמים, תכונת השה.