נצבים

"ושבת עד הוי' א-להיך"

בפרשתנו מופיעה "פרשת התשובה", ובמרכזה הפסוק "ושבת עד הוי' אלהיך ושמעת בקֹלו". הבטוי "עד הוי' א-להיך" (ולא "אל הוי' א-להיך" וכדו') מדגיש כי לתשובה יש יעד מכוון ומדויק אליו יש להגיע ובו צריך 'להתמקם'. כך מודגש גם בפסוק הפותח את הפטרת שבת שובה - "שובה ישראל עד הוי' א-להיך". גם מאמר חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" מדגיש שיש "מקום" שעד אליו צריך להגיע בתשובה.

המושג "מקום" הוא כינוי ה' ("הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו") והוא מדגיש את התכללותו הרבה של בעל תשובה במקום ב"ה - בעל תשובה זוכה "לאשתאבא בגופא דמלכא" עוד יותר מהצדיק. בפרטות מרמז המושג "מקום" לספירת הבינה. בעוד החכמה היא 'אין' נטול ממדים - "והחכמה מאין תמצא" - בבינה נאמר "ואי זה מקום בינה". הבינה נותנת ממדי מקום (אורך רוחב ועומק) להברקת החכמה. לפי הקבלה, התשובה שייכת לכח הבינה בנפש (ובפרט תשובת אלול, העולה בינה). התשובה הבסיסית ("תשובה תתאה"), הנוגעת למעשי האדם שייכת למלכות בנפש, שרש לבושי הנפש החיצוניים. אמנם, באגרת התשובה שבתניא מבואר שתשובה בסיסית זו היא רק הקדמה הכרחית לעיקר התשובה ("תשובה עילאה") - לשינוי פנימי בנפש ולדרישת ה' מעומק הלב - ותשובה זו תלויה בכח הבינה הפנימי, "ולבבו יבין ושב".

כשאמרו חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" הם התכוונו דווקא לבעלי "תשובה עילאה": מי שזכה רק לתשובה פשוטה ובסיסית בתיקון מעשיו, פחוּת מהצדיק שמעשיו מתוקנים מאז ומעולם. רק "תשובה עילאה", המחוללת באדם שינוי נפשי פנימי, מעניקה לו יתרון על הצדיק שלא זכה לשינוי פנימי זה. זהו ישוב המחלוקת אם צדיק עדיף על בעל תשובה או הפוך: צדיק עדיף מבעל תשובה תתאה ופחוּת מבעל תשובה עילאה.

מתוך עיון בפרושי החסידות למאמר "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" נעמיק בהבנת היעד של "תשובה עילאה":

תשובה עילאה

בספר התניא מוסברת עדיפות בעלי התשובה בכך שיש להם צמאון נפש וגעגועים לקדושה כפי שמקבל רק הנמצא "בארץ ציה ועיף בלי מים", ואילו לצדיקים השוהים תמיד בתחום הקדושה אין צמאון כזה. כשזוכה אדם לצמאון כזה נהפכים אף זדונותיו לזכויות, בהיותם מקור הדחף העצום שלו להתקרב לה'. בפרטות מוסבר באגרת התשובה שיתרון בעל תשובה עילאה הוא בריבוי דבקותו בה', באיכות (בחוית הדבקות המודעת) ובכמות (בריבוי תורה ומעשים טובים יותר מרגילותו, שהרי במקום שניתק חבל ההתקשרות לה' צריך "קשר כפול ומכופל") - הן מלמטה למעלה והן מלמעלה למטה: הדבקות בעבודת התפלה וההתבוננות היא עלית הנפש לה' מלמטה למעלה, ו"אתדבקות רוחא ברוחא" בלימוד תורה (וכן ההתדבקות בדרך ה' בגמילות חסדים) היא מלמעלה למטה, כשתורת ה' ומדת החסד האלקית מתגלות בתוך מציאותו של האדם.

ג ענינים אלו הם תשובה בכל רמות הנפש: הצמאון העז לה' (ומתוכו קיום המצוות) שייך למוטבע שבנפש (הכחות נצח-הוד-יסוד), זהו דחף טבעי לצאת מהרע ומהמות ולהתקרב לטוב ולחיים; הדבקות בתפלה היא "עבודה שבלב" השייכת לתחום המורגש שבנפש (הכחות חסד-גבורה-תפארת); הדבקות בעיון ולמוד התורה היא דבקות בתחום המושכל שבנפש (הכחות חכמה-בינה-דעת).

מרכבת התשובה

בתניא נתבארה עצם מהות ה"תשובה עילאה" שבבינה, אך כדי שתשובה זו תתבטא בעולם נדרשת 'מרכבת' פירושים מגוונים ל"מקום" עד אליו מגיעה התשובה. נתבונן ב-ד פירושים בחסידות - כנגד כחות המרכבה: חסד, גבורה, תפארת, מלכות - כשבכל פירוש מובחנות המדרגות מושכל-מורגש-מוטבע:

חסד: הבעש"ט מסביר שיתרון בעל התשובה על הצדיק הוא בהתלהבותו בעבודת ה'. מי שטעם את טעם התלהבות החטא וחמימות התאוה - מדות חסד ואהבה - יכול לאמץ חמימות והתלהבות אלו בעבודת ה' (לא כ"אתהפכא" של המדה הרעה, אלא מתוך הכרת חוית החום בכלל). כסניף לכך מסביר הבעש"ט שבעל תשובה עובד את ה' בהתלהבות מתוך חשש סמוי שאם תאבד התלהבותו - והוא יתנהג כצדיק רגיל במצוות - הוא עלול לשוב וליפול בחטא. התלהבות בעל התשובה נובעת גם מחוית חידוש שיש לו בעבודת ה' - כשמתפוגגת חוית החידוש הופך בעל התשובה ל'דתי רגיל'. חשש מנפילה כתוצאה מהרגל וחוסר התלהבות שייך למוטבע בנפש, לרגלים החוששות מנפילה (ל"רגליה יורדות מות"). עצם חוית ההתלהבות שייכת למורגש, לרגש הלב החם. התלהבות מחידוש שייכת למושכל, ענין המוחין הוא חידוש וחֹם המֹח תלוי בהתחדשות.

גבורה: נאמר בחז"ל שתשובה גמורה היא כשבאה לאדם אותה עברה - באותו פרק, אותה אשה ואותו מקום - והוא פרש ממנה. לפי זה תשובה היא עד שהאדם יזכה לכח גבורה לכבוש את יצרו גם במקום קושי גדול. בפשטות, בשל הבעיה בכך שאדם יביא עצמו לידי נסיון, יש מפרשים שרק אם ה' מזמן לאדם מצב הדומה לחטאו הוא יכול לעשות תשובה גמורה בפרישתו. אכן, כיצד יתכן שמהאדם תימנע האפשרות ליזום תשובה גמורה? לכן פרשו בחסידות שלבעל תשובה מותר להיכנס למקום שלצדיק גמור אסור לבוא אליו - מותר לו לשוב למקום החטא כדי לפרוש ממנו ולמאסו. בספר "רב ייבי" אף מובא שהבעש"ט עלה למתיבתא דרקיעא והקשו שם איך תתכן תשובה גמורה, הלא בעת החטא בא החוטא בחציפות וקלות ראש, וכעת הוא שב למקום בענוה ובושה, ואין זה מצב דומה. לכן דרשו שם ש"עבר ושנה" - מי שחטא ורוצה לשחזר שנית את מצב החטא כדי לפרוש ממנו ולמאסו - "נעשה לו כהתר" ומותר לו לשחזר את החציפות וקלות הראש שקדמה לחטא (ואכמ"ל)! כשה' מזדמן לאדם מצב של חטא זוהי תשובה במוטבע שבנפש - פרישה תוך מהלך החיים הטבעי. כניסה יזומה למקום החטא בהלך נפש של מיאוס שייכת למורגש שבנפש. שינוי יסודי ברגש מאפשר לאדם לשוב למקום החטא ללא חשש . יכולת לשחזר את מצב החטא בשלמות ו'להחזיק ראש' שייכת לתחום המושכל, זו תשובה יציבה במח.

תפארת: הרמב"ם פסק שתשובה היא עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". כיצד יתכן שאדם יגיע למצב בו וודאי לו שלא יחטא? הרי ה' לא שולל את בחירת האדם ואף לצדיק מעיקרו נאמר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"! אכן, כשאדם מודע לכך שמצדו וודאי שיפול בחטא, כפי שהיה בעבר, הוא חש ש"סומך הוי' לכל הנֹפלים" - שרק רחמי ה' סומכים ומצילים אותו מנפילתו (רחמים הם פנימיות התפארת). על הבוטח ברחמי ה' מעיד יודע תעלומות שברחמיו ישמור אותו מנפילה. במוטבע חש אדם שרגליו מטות לנפול וה' מקיפו ושומרו. במורגש חש אדם ברחמים זורמים בתוכו, הוא מרגיש שה' ברחמיו מעניק לו רגשות אהבה ויראה בעבודתו. כשאדם מתאחד עם תודעת הרחמים עד לתחושה שכל תנועה ונשימה היא נס המתחולל ברחמי ה', הוא מתאחד גם במושכל עם רחמי ה' וכל פעולותיו נעשות אלקיות לגמרי.

מלכות: מפורש שבעוד הצדיק בטוח במעשיו המתוקנים בגלגול זה, בעל תשובה מתקן בתשובתו את כל גלגוליו. כשבעל תשובה "מתפלל על חברו" - מעורר רחמים על הכלל, ובפרט על פושעי ישראל - "הוא נענה תחלה" ומתקן את גלגוליו מתחלתם. הדאגה לכלל (השייכת למלכות, ובה גם סוד הגלגול, ובפרט גלגול נשמת המשיח וניצוצותיו) היא כניסה ל"מקום" פושעי ישראל, בו צדיק אינו עומד (ולעתים אף אסור לו לעמוד בו). במוטבע מסייע בעל התשובה לכלל בגשמיות (כדי לקרבם ברמה ראשונית). במורגש הוא מתפלל על הכלל מקירות לבו, ובמושכל הוא מפיץ להם את סודות פנימיות התורה כדי לקרבם.