תצוה

חסד: "אתה כהן לעולם"

בפרשת תצוה לא מופיע שמו של משה רבינו, אך כל כולה מופנית אליו - כפתיחת הפרשה: "ואתה תצוה" - ובחסידות מבואר כי בפרשה זו עולה משה אל העצם שלו, שלמעלה משמו הגלוי. פתיחת "ראשון" ב"ואתה" - פניה של אהבה, פניה לנוכח - מעידה כי על אף שמצד שמו הגלוי משה הוא לוי (השייך לצד הגבורה), הרי מצד עצמותו הוא כהן איש חסד (בסוד "אתה כהן לעולם"), כמתבטא בכך שבימי המילואים (שמצוותם מופיעה בפרשה) הוא שימש כ"כהן הכהנים" המכהן את אהרן ובניו. ועוד, פרשתנו היא היחידה הפותחת בבטוי השקול לפתיחת התורה - "ואתה תצוה" עולה "בראשית" (בחלוקת בית ראש או בית אשר) - הפתיחה של "עולם חסד יבנה" (כש"בראשית" היינו ראשית הבריאה וראשית הגילוי - ספירת החכמה או ספירת החסד).

ועוד על החסד שבבטוי "ואתה תצוה": "ואתה" אותיות תאוה (התשוקה שבאהבה), בסוד תכלית הבריאה - "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". "תצוה" הוא מלשון צוותא וחיבור, כנדרש בחסידות כי "ואתה תצוה את בני ישראל" הוא כח משה לחבר ולאחד את בני ישראל, בכחה של אהבת חנם. לפי זה מתפרש "ויקחו אליך שמן זית זך" כ'ווארט' החסידי שאם סוחטים יהודי עד הסוף - עד נקודת השמן שבו, תמצית מציאותו (כנודע בחסידות שמכל דבר ניתן להפיק שמן, והשמן הוא התמצית האחרונה של כל מציאות) - יוצאת טפת אהבת ישראל. השמן מדליק את המנורה, הסמל לכנסת ישראל (ש-ז קניה מסמלים את אחדות סוגי הנשמות השונים בישראל).

אחר כך עובר "ראשון" לנושא הפרשה העיקרי - בגדי הכהונה (השייכים לכהנים אנשי החסד; בפרט מודגש כאן אהרן - העולה במספר קטן אהבה, לפי סדר האותיות - והוא מכונה כמה פעמים "אהרן אחיך", כינוי המדגיש את האחוה ומעורר אהבה). כבפרשות רבות, "ראשון" הוא רקע לכל הפרשה - כאן נזכרים כלל הבגדים שבפרטי עשייתם עוסק המשך הפרשה (הפסוק הכללי ביותר הוא "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", ויש לומר כי התפארת כאן היא התפארת שבחסד, תפארת הכהן הגדול שבבחינת "רב חסד" - הכהן הגדול מכונה בזהר "כהנא רבא", הכנוי למדת "ורב חסד" ב-יג מדות הרחמים - כשב"שלישי" חוזר הבטוי "לכבוד ולתפארת" ביחס לבגדי שאר הכהנים, כעצם התפארת של הז"א, אליו משתייך כל כהן הדיוט שבבחינת חסד דז"א; ביתר פרטות יש לומר שב"ראשון" מודגש ה"כבוד" השייך לקו ימין, לחכמה ולחסד, וב"שלישי" מודגשת ה"תפארת"). ח בגדי הכהן הם בסוד חסד - ח בגדים, שבהתכללותם זה בזה עולים ח פעמים ח (סד).

כפי שבפרשת תרומה אחרי כלל התרומה - הרקע לכל מעשה המשכן - נזכר ב"ראשון" גם כלי פרטי אחד (ארון הקדש - הכללי ביותר בין כל הכלים), כך בפרשתנו אחרי הרקע הכללי מוזכר ב"ראשון" בגד פרטי אחד, האפוד. היות האפוד כללי ביותר (בבחינת "יומא דאזיל עם כולהו יומין" האמור בחסד) מתבטא בכך שעוד שני בגדים נקראים על שמו: מעיל האפוד וחשן האפוד (חז"ל אמרו שהאפוד מכפר על עבודה זרה - החטא הכללי ביותר בתורה, שרש כל חטא ואיסור). האפד רומז לכח המיוחד לכהן - "... ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת..." - כחו לקיים בעצמו "אלמדה פשעים דרכיך". כח זה נובע מאהבת ישראל של הכהן, הנכון לצאת לעמו, להשפיע על הרחוקים ולקרב אותם, כפי שמשבחים חז"ל את אהרן כ"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (ובזכות זה זכה להיות כהן גדול, "שושבינא דמטרוניתא" המעלה באהבה את כנסת ישראל).

בשתי כתפות האפוד משובצות אבני השהם עליהם מפותחים שמות בני ישראל (השרש פתח - המבטא פתיחה והתפשטות - שייך לקו ימין, לספירות חסד וחכמה, והוא מלוה בגדים נוספים כ"יומא דאזיל עם כולהו יומין"). בניגוד לחושן, עליו מופיע שם של כל שבט בנפרד, הרי על אבני השהם מפותחים השמות יחד, בשתי קבוצות, דבר המבטא אהבה ויחוד ביניהם (חלוקת השבטים לשתי קבוצות בנות ששה שבטים דומה לחלוקתם בעמידה על הרי גריזים ועיבל - "ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל", הנזכר ב"ראשון" של פרשת ראה). תכלית אבני השהם היא להיות "אבני זכרֹן לבני ישראל" ו"ראשון" חותם "ונשא אהרן את שמותם לפני הוי' על שתי כתפיו לזכרן". אהרן מעורר את זכרון בני ישראל לטובה לפני ה', כשהוא מזכיר את שרשי נשמות ישראל - את היותם יהודים טובים הרוצים לעשות את רצון ה', גם אם אין הדברים מתגלים במציאות החיצונית שלהם. משום כך - על שום זכרונו את שרש נשמות ישראל - אהרן מסוגל "לשנות [מן האמת הנראית לעין, לטובת ה'אמת לאמיתה' שתתגלה בעתיד] מפני השלום". רק על ידי זכרון שרש נשמות ישראל, מסוגל אהרן להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (ובפנימיות, זכרון ה' נשמות מעורר בתוך הנשמות עצמן את הזכרון של מהותן העצמית - על ידי פיתוח שמות בני ישראל על האבנים לזכרון לפני ה', מתעורר גם בהם הזכרון הפנימי של הנשמה ובכך אהרן "מעלה את הנרות" ו'מדליק' את אהבת ה' בנשמות ישראל).

[והרחבה נוספת בסוד מלת החסד "ואתה" הפותחת את הפרשה: בפרשה פונה ה' אל משה במלה "ואתה" ג פעמים, כולם ב"ראשון", וסדרם הוא בסוד הסדר הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל) שלימד מורנו הבעל שם טוב. הפתיחה "ואתה תצוה" מבטאת את ההכנעה הנדרשת מהעם - זו נקודת הבטול שצריכה להיות באהבה (ומתברר כי ישנו גם דיבור בבחינת "חש" - מלשון שתיקה - משום שדבור של ציווי תובע משמעת ממי שפונים אליו ודורש ממנו להיות שקט ובטל); "ואתה הקרב" הוא הבדלה - הבדלת הכהנים "מתוך בני ישראל לכהנו לי", להיות אוהבי ה' ואנשי החסד שלו; "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" הוא ההמתקה (ה"מל" שבבחינת דיבור ממותק ומאיר, דיבור שאינו דורש בטול מהשומעים, אלא מעורר את בטוי ה"רוח חכמה" בה הם מלאים).]

גבורה: חשן המשפט

"שני" פותח בפסוק קצר - "ועשית משבצת זהב" - עליו מפרש רש"י "מיעוט משבצות שתים, ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן". המיעוט וההעלם הרב שבפסוק הם בטוי מובהק של ספירת הגבורה המצמצמת ומעלימה. בהמשך מופיעה מלה חדשה בתורה - "מגבלת" - משרש הגבול של הגבורה. עיקרו של "שני" הוא תאור ה"חשן משפט", שכל פרושיו שייכים למדת הדין (ועל כן כתבו חז"ל שהוא המכפר על קלקול הדין) - "שהמשפט משמש ג' לשונות, דברי טענות בעלי הדין, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מכות אם עונש ממון". צורת החשן הרבועה וקויו הישרים מבטאים את הדיוק של מדת הגבורה. כפי שהוזכר לעיל, בארבעת טורי החשן נזכר שמו של כל שבט בפני עצמו, והיחס בין הכלל שבאבני המילואים ב"ראשון" לפרט שבאבני החשן ב"שני" הוא היחס שבין החסד לגבורה (בהמשך מופיע שוב הבטוי "שרשת גבלת מעשה עבת" - בנוסף לגבול שב"גבלת", גם "שרשת" שפירושו שלשלת מרמז לדין שבסדר השתלשלות ו"מעשה עבת" רומז לדין הגורם להתעבות האורות והתהוות הכלים, וד"ל).

המשך "שני" דן בחיבור החשן לאפוד, שעל פי דברינו עד כה הוא בסוד "לאכללא שמאלא בימינא" - חיבור הגבורה לחסד. על אף שהחשן נמצא מצד פני הכהן והאפוד מצד אחוריו (וניתן היה לחשוב שיחסי פנים-אחור אלו הם יחסי חסד-גבורה), הרי כאן בחינת האחור הלא-מודע של האפוד משקף את חסד ה' בו נבנה העולם, ובמודע היא מבטאת את הנכונות לפנות לצד אחור על מנת לקרב את הרחוקים מאור פני ה' (ועוד, אחור-פנים מקבילים גם למושגים תהו-תיקון - עולם התהו נקרא "שמיטת החסד" ואילו עולם התיקון נקרא "שמיטת הפחד" - היחס האוהב גם לבריות בעלמא שייך לתקופות של תהו, ל-כו הדורות עליהם אמרו חז"ל שנתקיימו בחסד חנם, ועליהם נאמר כו פעמים "כי לעולם חסדו" בתהלים). כפי שהוזכר, האפוד מכפר על עבודה זרה - על המצב הכללי של הפנית גב לקב"ה והתעלמות ממנו. אכן, אדם היוצא מהפנית האחור אל ה' מסוגל להפוך לשליח המפרסם אלקות גם במחוזות הריחוק וההתעלמות - כך, הראשון שיצא מעולם של עבודה זרה, מה"אלפים שנה תהו", הוא אברהם אבינו שכל ענינו היה פרסום אלקות אהבה וקרוב רחוקים.

"שני" חותם "והיו על לב אהרן בבאו לפני הוי' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני הוי' תמיד" - פסוק המבטא את עמידת ה' מכסא דין לכסא רחמים בכל עת שהוא שופט את ישראל על מנת לרחם עליהם בדין.

תפארת: "לכבוד ולתפארת"

ב"שלישי" מופיעים שאר בגדי הכהן - רוב הבגדים העשויים "לכבוד ולתפארת" נזכרים כאן (וכנ"ל ב"ראשון", ששם מודגש ה"לכבוד" וכאן הדגש הוא על ה"ולתפארת"). בכלל, כל בגדי הכהונה מופיעים בשלשת הקרואים הראשונים של הפרשה, שכנגד מדות הלב העיקריות (מדות ה"מורגש" - החויה שאיננה מעשית עדיין) - חסד גבורה ותפארת - משום שתכליתם תפיסת הלב והתעוררות התרגשות. "שלישי" אף חותם באזהרת "והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ולא ישאו עון ומתו" - כאשר אין שלמות של כל הבגדים יחד אין הכבוד והתפארת שלמים, ואזי אין לכך כל ערך. שלמות והתכללות הבגדים השונים היא היא הכבוד והתפארת.

"שלישי" פותח במעיל, העשוי "כליל תכלת". ניתן היה לצפות מבגדי תפארת (שהמעיל הוא העיקרי בהם שאיננו תכשיט אלא בגד ממש) לססגוניות רבה, אך בפנימיות "כליל תכלת" הוא שרש התכללות כל הגוונים שבתפארת - דווקא הצבע האחיד, "כליל תכלת", הוא "כליל תפארת" המשקף את הגוונים כולם (ובלשון הקבלה, זהו שרש התפארת בפשיטות העצמות; עלית התפארת לשרשה מתאימה לאוירה הכללית של הפרשה, בה משה - נשמת התפארת - עולה לשרשו העצמי, ואיננו נזכר כלל בשמו, החיצוני לו יחסית). בתחתית המעיל - ירידתו מהשרש העליון - מתבטא הפאר ב"רמני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב [המגלה שגם בצד הגבורה ישנה "תפארת ישראל", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון] ופעמני זהב בתוכם סביב [מצד החסד, שהוא המעוררת את פעימת האהבה בלב, ע"ד 'זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי']" (בנוסף לפאר החיצוני המגוון, שולי המעיל משמיעים קול - "ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני הוי' ובצאתו ולא ימות" - בסוד "הקל קול יעקב" המאפיין את מדת התפארת).

כשם שהמעיל רומז להתכללות הגוונים כולם בשרש האחיד, כך הציץ המונח על מצח הכהן רומז להתכללות כל הקוים - הימין, השמאל והאמצע - בשרש העליון. המצח הוא הבטוי בפנים של פשיטות העצמות, שלמעלה מהתחלקות האברים הפרטיים לקוים שונים (קוי ימין ושמאל באברים הזוגיים וקו האמצע באברים הבודדים) בהמשך הפנים (וכנ"ל שדווקא בפרשתנו מתגלה עלית התפארת לשרשה הפשוט בעצמות). כפרת הציץ היא בסוד היות תפארת אמא כתר לז"א וגילוי יסוד אמא בתפארת ז"א (שרש מושג הכפרה הוא באמא).

ב"שלישי" מופיע הציווי להלביש בפועל את אהרן ובניו בבגדי הכהונה - היציאה לפועל מתוך כללות מדות הרגש היא בסוד שני השלישים התחתונים של התפארת, שני השלישים שאינם 'מכוסים' בהארת המוחין (העוסקים בהתויה ותיאור כלליים, ולא בביצוע המעשי).

נצח: קרבנות ימי המילואים

מ"רביעי", הפותח את ספירות ה"מוטבע" המעשיות, מתחיל תיאור מעשי של ימי המלואים. ראשית נזכרים קרבנות השייכים לענין, וכפי שנתבאר בכמה וכמה פרשיות סוד הקרבן עולה ל"עומק רום" (השייך לספירת הנצח) ומעורר את בחינת "נצח ישראל", בסוד "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". בפרט מודגש כאן קרבן העולה - שיא העליה של הקרבנות - כשהפסוק החותם את "רביעי" הוא "עלה הוא להוי' ריח ניחוח אשה להוי' הוא". כאן נזכר הציווי המפורט איך לקדש את הכהנים (בבחינת "קדש ישראל" - "נצח ישראל") ולכהנם (ומודגש שהנצח הוא ענף החסד המוציא לפועל את חסדי הכהונה) - "לקדש אתם לכהן לי". חלק מהתהליך הוא רחיצת הכהנים - המושג רחיצה מופיע בתנ"ך פעמים רבות בהקשר של הרגלים דווקא, והוא שייך לנצח ולהוד.

הוד: יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות

שני האילים על לקיחתם נצטוה משה בתחלת "רביעי" מתחלקים בין "רביעי" ל"חמישי" - בין הנצח וההוד שהם "תרין פלגי גופא". ביחס לאיל השני מתחדש כאן דין תנופה - "לשון הולכה" - השייך לחוש ההילוך שמונהג על ידי ספירת ההוד (היחס בין התרומה למעלה לבין ההנפה לצדדים הוא היחס שבין הנצח וההוד).

בימי המילואים ישנו דין חד פעמי - הקטרת שוק הימין - ואילו לדורות נלמד כאן (מ"וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם...") על הקדשת החזה והשוק שנאכלים לכהנים. הקטרת שוק הימין היא הוראת שעה שנאמרה למשה, ומשה (שמדתו נצח) מקטיר את השוק יחד עם שאר העולות שהוא מעלה ("עד רזא דאין סוף"). לעומת זאת, אכילת אהרן (שמדתו הוד) היא שנקבעת לדורות, ועליה בעיקר מדובר ב"חמישי" (שהרי על הקרבנות שמקריב משה כבר מדובר ב"רביעי"). מתברר כי הוראות התורה הקבועות והנצחיות שייכות להוד, ואילו דווקא הוראת שעה הזמנית שייכת לספירת הנצח - הא כיצד? דווקא מכיון שהנצח הוא למעלה מהזמן מאירה בו הוראת שעה, כזו שהיא נצחית בעצם אין שאין צורך שתממש נצחיות זו גם בתוך מושגי הזמן, לאורך הדורות (דווקא בפרשתנו, בה עולה משה לשרשו שלמעלה מטבעו הרגיל, הוא מגלה את נצחיותו שבשרש מעל הזמן).

מושג מילוי הידים המופיע בהמשך "חמישי" - לשון מינוי - הוא בסוד "תמורת ממשלה עבדות" שבהוד (מושג זה הופיע לראשונה בתפארת, שבסוד הצירוף ההוד הוא ההד המהופך שלה, וד"ל

תופעת הדהוד וחרזנות יפה מופיע בפסוק עצמו - "ועשית לאהרן ולבניו ככה [מלת הודאה, התובעת עשיה 'ככה ולא אחרת' בהודאה שלמעלה מטעם ודעת] כאשר ככל אשר צויתי אתכה"). בפנימיות, היד היא התפארת (ה"יד רמה") אותה יש למלא בהארת הבינה - ראשית קו שמאל המתפשט עד ספירת ההוד. ההדגשה כאן שמילוי הידים נעשה על ידי בגדי הכהונה (לדורות) מדגישה לכהן הגדול כי "לית ליה מגרמיה" כלום ורק בגדיו מקדשים אותו.

מהפסוק "הכהן תחתיו [סוד 'עמק תחת' של ההוד] מבניו" לומדים כי להבדיל מתפיסת ההמשכיות של הנצח, בה מורגש כי "ברא כרעא דאבוה" והבן נתפס כמנציח את אביו וכממשיך דרכו אחריו, הרי שבהוד מובן כי היורש הוא "ממלא מקום אבותיו" לגמרי. דין זה לפיו הבן ממלא מקום אבותיו נוהג בכל מינוי שיש בו משום מלכות - קדימת הבן לבעלי כשרונות עדיפים במילוי מקום אביו מבטאת את כח ההוד התמים של החברה, זו המשכיות שיש בה מעין עקשנות שלמעלה מטעם ודעת. התנאי היחיד להמשכיות הבן היא היותו ירא שמים - מהבן נדרשת תמימות (פנימיות ההוד), ואם זו ישנה בו הרי הוא באופן טבעי נכנס תחת אביו. רש"י כותב על "הכהן תחתיו מבניו" - "מכאן ראיה, כל לשון כהן, לשון פועל עובד ממש" - כשם שהמינוי ומילוי הידים שייך ל"תמורת עבדות ממשלה" שבהוד כך גם העבודה (אלא שזו עבדות רצויה וחיובית, עבודת ה').

"חמישי" מסיים בדין "כל הנוגע במזבח יקדש", המלמד שאפילו קרבן פסול שעלה על המזבח (ו'אחז בקרנות המזבח') נקלט, נתקדש והוכשר ושוב אין להורידו. זהו דין של הוד שפנימיותו תלויה בכך שיהודי פשוט קשור בפשיטות העצמות (כפי שלמד מורנו הבעל שם טוב) - ש"כל אשר בשם ישראל יכונה" (והיינו שיש בו נקודת מסירות נפש - נקודה של נגיעה במזבח - השייכת לעצם נפשו של כל יהודי, ומאירה בגילוי דווקא ביהודי הפשוט ביותר, אצלו מתגלה מסירות הנפש של חייל פשוט מן השורה) על אף כל פסוליו דבוק בעצמות ה' וקדוש בקדושתה.

יסוד: הזיווג הנצחי

"ששי" פותח בתשובה לשאלה סמויה למה דרוש המזבח - "וזה אשר תעשה על המזבח" - כשהוא מתחיל לפרט את הקרבנות הקבועים המוקרבים על המזבח. כפי שעשית מזבח העולה נזכרה ב"ששי" בתרומה (בהיות המזבח "יסוד נוקבא" כמבואר שם), כך יעודו הנצחי מתבאר ב"ששי" בתצוה. אחרי קרבנות ימי המלואים מפורט כאן מהו הצורך התמידי של המזבח - קרבנות היום יום מבטאים את קשר האהבה הנצחי ואת הזיווג התדירי בין ה' לישראל בבית המקדש. לכן חותם ציווי קרבנות התמיד ב"עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד... אשר אועד לכם שמה..." וב"ונעדתי שמה לבני ישראל", בהדגשת יעוד אהל מועד לועד ולזווג בתוכו את ה' עם ישראל תמיד.

את הבטוי "ונקדש בכבדי" דרשו "אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדי', במכובדים שלי" - והיינו שה' מתקדש במכובדיו, במי שהוא "צדיק יסוד עולם". הפסוק "ושכנתי בתוך בני ישראל" סוגר את המעגל שנפתח ב"ראשון" של פרשת תרומה בצווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (במעגל זה, מ"ראשון" בתרומה עד "ששי" בתצוה, כלולים יג קרואים - כמנין הדברים שנדרשו לתרומת המשכן)

מלכות: חצר המשכן

אחרי סגירת המעגל והדיון בכל כלי המקדש ובגדי הכהונה מופיע כלי חדש - מזבח הקטרת. בפשטות מזבח הקטרת (ביחס למזבח העולה) הריהו בסוד התפארת של כלי המשכן (שעל כן הוא ממוקם במרכז ההיכל, בין המנורה מימין והשלחן משמאל), אך כאן הוא בא להדגיש כי שרש הנוקבא הוא באחורי התפארת דז"א (בשרשם שייכים השמן והקטרת לחכמה והבינה, אך "כאמא בתה" והמלכות מתקשרת בבעלה בכח הקטרת). קטרת הוא מלשון התקשרות (כלשון רשב"י בזהר "בחד קטירא אתקטרנא"), והיא מגלה את עצם דבקות והתקשות הנשמה בה' - דבקות הנוקבא בזכר (שהרי ההתקשרות איננה יחס הזכר המשפיע לנקבה אלא יחס הנקבה כלפי הזכר). קיום "ושכנתי בתוכם" מגלה את תפארת הזכר בו דבוקה הנקבה - תכלית כל התהליך היא דבקות כנסת ישראל בה'.

זר הזהב של מזבח הקטרת מכוון כנגד כתר כהונה (שבהשגתו פתחה פרשת תרומה). הפסוק תולה את הקטרת בהטבת הנרות ("בהיטיבו את הנרֹת יקטירנה") - המנורה שייכת לתפארת אך היא מגלה את שרש הנוקבא בזכר בכך שהיא את נשמות כנסת ישראל, ומזבח הקטרת הוא עצם הכתר של הנוקבא הדבוק באחורי התפארת. כשמדקדקים בענין מיקומי הכלים בהיכל - מנורה בדרום שולחן בצפון ומזבח במרכז - מתברר כי רק השולחן הופיע ב"שני", בספירת הגבורה, ומובן שהתורה אינה מתיחסת לכלים על פי מקומם אלא על פי ענינם הפנימי (אלא שפנימיות מזבח הקטרת היא דבקות כנסת ישראל בה' בנקודה הכי עצמית ופנימית, ענין נעלה שלפי מיקומו שייך לספירת התפארת).

סיום כל הפרשה הוא "לא תעלו עליו קטרת זרה... וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה" - ענין זה, השייך ליום הכפורים, רומז גם לפסוק "אחת שאלתי מאת הוי'". ה"אחת" בפסוקים היא שרש המלכות כפי שהוא קשורה ודבוקה בז"א, כש"אחת בשנה" עולה המלכות לשרשה האמיתי - לפנימיות הכתר, לרישא דלא ידע ולא אתידע (ולא רק לתפארת ז"א). עליה פלאית זו לעצם שרש המלכות שייכת גם היא לתכונת העליה לשרש העליון והעצמי ביותר הקיים בפרשה זו - הפרשה ה-כ בתורה, שבסוד הכתר (בו יש כ ספירות, וכן עשרים עולה כתר) כנודע. תהליך העליה לשרש בכתר של כל ז הקרואים-הספירות נדרש בקבלה על הפסוק "לך הוי' הגדולה [תכונת הגדולה היא כינוי נכון עוד יותר מתכונת החסד למדות הכהן, ובפרט הכהן הגדול] והגבורה והתפארת וכו'" המבטא את עלית כל הספירות "לך הוי'", לשרשם העליון והפשוט בכתר.