כי תשא

חסד: נתינת ישראל

"ראשון" בפרשתנו פותח בנשיאת ראש בני ישראל, כמו "ראשון" של פרשת במדבר ו"ראשון" של פרשת נשא. בפרשות האחרות מפורש כי נשיאת הראש היא "לגלגלתם" - לגלגלת בה מתלבשת מדת החסד העליונה (ובלשון הקבלה: בגלגלתא דאריך מתלבש חסד דעתיק). נשיאת הראש אל הגלגלת היא גילוי שהקב"ה "חפץ חסד הוא" בעצם - שאף על פי שבמבט ראשון "איני יודע באיזה מהן חפץ" (לא ידוע אם ה' חפץ במעשי הצדיקים או במעשי הרשעים), הרי באמת בוחר ה' במעשי הצדיקים בהיותו "חפץ חסד" (זו גם סיבת הבחירה העצמית בישראל, בהיותם "משפיעים בעצם" במדת החסד שלהם).

גם בפשטות, ראשית "ראשון" עוסקת בנתינה (כ"ראשון" בפרשת תרומה) - בגילוי מדת החסד היהודית הנכונה לתת ולנדב תמיד. ויותר, בפרשת תרומה נאמר הכל בלשון לקיחה - בהגדשת האתערותא דלעילא המעוררת את האתערותא דלתתא של הנותן (ובלשון חז"ל, בהדגשת "גדול המעשה יותר מן העושה") - ואילו בפרשתנו נאמרה הכל בלשון נתינה. נשיאת הראש של הפרשה היא העלאת ישראל עד למדרגה בו הם רוצים לתת מעצמם, בזרימה עצמית שאיננה דורשת עידוד מלמעלה, מצד הלוקח. הראש החדש לו זוכים בנשיאת הראש הוא גם התודעה שניתן לכפר על הנפש מעוונותיה בצדקה - "וחטאך בצדקה פרוק" - תודעה שבעשית החסד זוכים לחסד ולכפרה אלקיים.

חידוש עיקרי ביחס לנדבה כאן הוא "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" - יש שוויון בין העשיר לעני. בדרך כלל מתבטא השוויון בין העני לעשיר במדת החסד כאשר הם מקבלים חסד - "צדקה לעניים, וגמילות חסד בין לעניים ובין לעשירים" - אך כאן מתבטא השויון גם כאשר העני והעשיר גומלים חסד בנתינת מחצית השקל (והיינו תודעת "הרוצה שיתן ויתנו אחרים - חסיד"). אכן, החסד הוא מקיף (יחסית לספירת גבורה), ועל כן הוא "שוה ומשוה קטן וגדול" בתודעתו.

כ"ק אדמו"ר הצמח צדק זי"ע דרש במלה מחצית כי מי שקרוב לצדיק (ל-צ, האות האמצעית במלה) הריהו חי (ח ו-י הן האותיות הפנימיות, הקרובות ל-צ) ואילו מי שרחוק ממנו הריהו מת (מ ו-ת הן האותיות החיצוניות, הרחוקות מן ה-צ). הצדיק הוא המשפיע, הנותן צדקה, ובכל יהודי ישנה "נקודת צדיק" - נקודת המשפיע שלו. בעבודת הפנימית תלויה החיות בקרבה נפשית לנקודת המשפיע שבכל יהודי - זו חיות מאהבת ישראל וגמילות חסד עם כל אחד ואחד (הזדהות כל יהודי עם נקודת המשפיע שבו היא ההזדהות שלו עם עצמיותו - כנ"ל שהקב"ה בוחר בישראל בחירה עצמית על שום היותם משפיעים בעצם; כך, חז"ל דרשו כי מצות שקלים שבפרשת כי תשא - הנקראת בשנה פשוטה בסמיכות לחג הפורים - הריהי הקדמת שקלי ישראל לעשרת אלפי שקלי הכסף ששקל המן לגנזי אחשורוש; בפנימיות ה'הקדמה' הזו היא גילוי שיהודים הם משפיעים בעצם בעוד הגוי, גם כאשר הוא משפיע, עושה זאת מתוך אינטרס אישי ורצון לקבל, המאפין את היותו מקבל בעצם; גילוי זה חושף את בחג הפורים את בחירת עצמות ה' בישראל).

ב"ראשון" מפורשת עשית עוד כלי - הכיור וכנו. מצד מיקומם במקדש ועל פי סדר הספירות בכלי המקדש מכוונים הכיור וכנו כנגד הנצח וההוד, אך מצד שמושם וענינם הפנימי הם נזכרים כאן ב"ראשון" - תכלית הכיור וכנו היא לרחוץ את ידי ורגלי הכהנים כדי להכשירם לעבודתם בקדש. הרחיצה במי החסדים (- ששימתם בכיור מודגשת כאן) נועדה 'לחסד' את הכהנים ולהאיר בהם את מדתם העצמית, מדת החסד, הדרושה לעבודת הכהונה.

צווי שמן המשחה דומה לצווי "שמן למאור" ב"ראשון" של תצוה - שמן שייך לספירת החכמה, אך בטבע ההמשכה של קו הימין הוא נמשך לספירת החסד (חז"ל דרשו רמז למרדכי בתורה מפרשת שמן המשחה - מדת מרדכי. היא "רב חסד", וד"ל). משיחת כל כלי המקדש בשמן היא חנוכם לעבודה - המשכת החסדים עליהם (משיחת אהרן ובניו באה אחר רחיצתם במי החסדים - השמן הקדוש הוא "פנימיות המעין" ממנו נמשכים מי החסדים). המשיחה בשמן היא הגורמת "לכהן לי" - ו"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם" - זו כריתת ברית חסד שלא תופר לעולם.

היחס בין השמן לקטרת הסמים הוא היחס בין העלאת מ"נ מצד הנקבה (בעלית הקטרת) להמשכת מ"ד מצד הזכר (בהמשכת ה"שמן משחת קדש", על דרך ה"זרע קדש", שאף מודגש עד כמו יש לשמרו ש"על בשר אדם לא ייסך" ולא יפגם בנתינה לזר) - זו עצם המחשת האהבה והחסד שבין האיש לאשתו (שעל כן המדה העיקרית בבשמי שמן המשחה היא 500, העולה כמנין "פרו ורבו" - ומודגשת הרכבתו מ-ב חלקים של 250, המסמלים ה"נר הוי' נשמת אדם" של האיש והאשה). בשרש יחוד שמן הקדש והקטרת הטהורה הוא היחוד הנעלה שבין פרצופי אבא (שענינו קדושה) ואמא (שענינה טהרה).

בהמשך נבחר בצלאל (שעל פי חז"ל היה בן יג שנה, כמנין אהבה) שה' ממלא אותו חכמה - בספר יצירה ניתנת מתנת החכמה לספירת החסד. צירוף אהליהב לבצלאל הוא בטוי לאהבת ישראל מובהקת המחברת כאחד את המלך בשבטים, יהודה, עם דן, הפחות שבשבטים. הכנת בצלאל ואליהב בחכמת הלב 'חוזרת' ל"ראשון" של פרשת בראשית -בנין המשכן מכוון למעשה בראשית וחז"ל דרשו כי בצלאל ידע לצרף אותיות בהם נבראו שמים וארץ. כפי שמעשה בראשית מששת ימי עשיה וחותם בשבת, כך תאור עבודת המשכן כאן חותמת בצווי שבת - ב"כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".

גבורה: חטא העגל

"שני" פותח "ויתן אל משה ככלֹתו לדבר אתו בהר סיני שני לֻחֹת העדֻת", ודרשו חז"ל "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" - הכנת כלה לחופה היא בסוד "בנין המלכות מן הגבורות" על דרך הכנת חוה לאדם ב"שני" של פרשת בראשית (בעוד ב"ראשון" נתגלו תשוקת החתן והכלה בהעלאת מ"נ והמשכת מ"ד - בקטרת ובשמן - ב"שני" נבנים הכלים לכך, כפירכוס וקישוט הכלה). הלוחות "כתבים באצבע [שבין אצבעות היד היא כנגד הגבורה] א-להים [שם הגבורה]", כשתכונת הכתיבה (ביחס לחסד והגילוי בדיבור) היא צמצום וריכוז הגבורה.

כמובן, עיקר הגבורה, הצמצום והמשבר כאן הם באירוע העיקרי - חטא העגל על כל פרטיו ותוצאותיו. ב"היכל הזכות" - היכל הגבורה - מאבדים ישראל את זכותם ונידונים על כך. שבירת הלוחות ופריחת אותיותיהם הם בסוד שבירת הכלים הכלים והסתלקות האורות - שני תהליכי גבורה מובהקים - ואף העונש ניתן לישראל במדת הדין (על ידי בני לוי ששרשם בגבורה). ה' אומר למשה כי ישראל הם "עם קשה ערף" - זו תכונת קושי וגבורה (שיש בה גם מן החיוב, כדלקמן) הגורמת לשבירות ולנפילות (שעל כן "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז").

כל תוצאות החטא הן הסתלקות והעלמת האור האלקי - תכונת הגבורה: ה' אומר כי השכינה לא תלך בקרב ישראל ("פן אכלך בדרך") אלא מלאכו ילך בקרבם, ישראל מאבדים את המדרגות להן זכו בסיני ("ולא שתו איש עדיו עליו" "ויתנצלו... את עדים מהר חורב"), ומשה יוצא עם אהלו (בו שורה ה' ומדבר עמו) אל מחוץ למחנה. חותם "שני" הוא בתיאור לימוד התורה השקדני של יהושע (השייך לקו היראה והגבורה בעבודת ה', כמבואר במ"א).

תפארת: "פני ילכו"

"שלישי" כולו הוא בקשת רחמים (- פנימיות התפארת) של משה והסכמת ה' לדבריו. משה לא מסכים עם מדת הגבורה שנתגלתה ב"שני" וטוען להכרח קשר פנימי של ישראל עם ה' - קשר שבמדרגת הדעת (מדתו של משה), נשמת התפארת ושרש הרחמים, כמודגש בריבוי לשונות הידיעה בדבריו כאן. אחרי הגבורה ב"שני" מתחולל מהפך וה' מסכים עם משה, עד להבטחת "פני ילכו" - הבטחה על ליווי פנימיות האלקות את ישראל (מושג הפנימיות שייך בפרט לספירת התפארת, בה מובחן היטב בין השליש העליון הפנימי לבין שני השלישים התחתונים המגולים והחיצוניים, ודוק) - ומשה מודיע אף הוא כי העיקר הוא גילוי פנימיות האלקות, ולכן "אם אין פניך הֹלכים אל תעלנו מזה". בסוף דבריו מבקש משה כי תוודע (בדעת פנימית) מעלת ישראל והפלאתם כעם ה' - "ישראל אשר בך אתפאר" - בבחינת "תפארת ישראל".

נצח: "וראית את אחֹרי"

בעקבות הצלחת משה לעורר את רחמי ה' ב"שלישי" הוא מבקש 'לנצח' את ה' גם בראית פניו, אך בעולם הזה אין לכך אפשרות - "כי לא יראני האדם וחי" (היינו שבחיי הנצח בעוה"ז אין לראות את ה', אך במעבר לנצחיות פנימית יותר - לאחר המות החיצוני - זוכים לכך, כזכית משה בהסתלקותו, שדווקא מכחה "משה רבינו לא מת"). ראית אחורי ה' שייכת לנצח היוצא "לבר מגופא" - אין זהו עצמיות ה' אלא התגלותו כלפי חוץ (וכן הנה"י הם אחור ביחס לפני התפארת).

הוד: זקן אהרן

"חמישי" פותח ב"פסל לך שני לֻחת אבנים" ודרשו חז"ל שמפסולת מחצב הסנפרינון העשיר משה (בסוד הכלכלה השייכת להוד, כנ"ל בכמה פרשיות). ה' מזכיר למשה את שבירת הלוחות, ובכך מודגש שההוד הוא ענף הגבורה, בה נשברו הלוחות. עיקר "חמישי" הוא יג מדות הרחמים, שבקבלה מפורש שהרי הן יג תקוני דיקנא המכונים בכתוב "זקן אהרן [שמדתו הוד]". משה נופל ומשתחוה לנוכח גילוי יג מדות מתוך בטול והודאה שלמעלה מטעם ודעת, וחז"ל דרשו ש"אמת ראה ונפל על פניו" (ונפילתו היא הודאה על האמת). מדת ההוד ממשיכה ומגלה את מה שקיים רק באמונה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת (שעל כן על פי טעם ודעת התגובה אליו הוא הודאה, ולא הבנה פנימית) - וזהו תפקידן של יג מדות הרחמים, הנקראות גם יג תקוני דמהימנותא. בזכות יג המדות ניתן לבטא את האמונה שלמעלה מטעם ודעת כ-יג עיקרי אמונה, ואזי נדרש מהאדם להודות באמיתת עיקרים אלו. כשם שב"שני" נזכר היות ישראל "עם קשה עֹרף" כך גם ב"חמישי" (ענף הגבורה, כנ"ל), אלא שכאן כבר ניתן לפרש את הדבר גם למעליותא, כדרשת החסידות שקשיות העורף היהודית יכולה להיות תכונה טובה - עקשנות על האמונה בה' - שבה משכנע משה את ה' לסלוח לישראל. אכן, תכלית יג מדות הרחמים להפוך את קשיות העורף היהודית לסיבת סליחתו של ה'.

יסוד: כריתת הברית

"ששי" פותח בבטוי מובהק של יסוד - "ויאמר הנה אנכי כרת ברית". ברית זו היא הגבוהה והנעלית ביותר בתורה - הברית על נפלאות המשיח (שהרי בפשטות "נגד כל עמך אעשה נפלאות" יתקיים לעתיד לבא, שהרי פסוק זה נאמר לאחר כל הפלאות העיקריות של יציאת מצרים).

אחרי כריתת הברית ישנן אזהרות מפני פגם הברית בכריתת ברית זרה ("השמר לך פן תכרֹת ברית ליושב הארץ" "פן תכרֹת ברית ליושב הארץ") - ברית ליושב הארץ ואליליו - ואזהרות רבות מפני תהליכי זנות (שרש המופיע כאן בריכוז גבוה מאד!) אחרי אלילי יושב הארץ ובנותיו. האזהרה כולה היא "כי הוי' קנא שמו א-ל קנא הוא" - זו הקנאות לשמירת הברית והאהבה (כרוח קנאת איש לאשתו בפרשת סוטה, שחז"ל הכריעו כי היא רוח טהרה, והרמז: קנאה עולה יוסף, שמו של שומר הברית, העולה כ-יב צרופי המלה אהבה). ראשית הפסוק, "כי לא תשתחוה לאל אחר" היא הלעומת זאת של "הוי' אחד" (כשבין אותיות בגדכפרת מכוון ה-ר כנגד היסוד - זהו פגם הברית הגדול ביותר; היחס בין ה-ר ל-ד הוא בין האחור לפנים, בין היסוד לתפארת, וד"ל).

מכריתת הברית והשמירה מפני עבודה זרה עובר "ששי" לצווי שלשת הרגלים (שלשת הרגלים מכוונים, כפי שנתבאר כמה פעמים, גם כנגד ספירות הרגליים - נצח הוד יסוד - וכולם מתרכזים כאן ביסוד, הנקרא "כל" על שם היותו כולל את אורות המדות כולן). על הפסוק "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן הוי' א-להי ישראל" דורש הזהר "מאן 'פני האדֹן הוי''? דא רשב"י" (ובדרך רמז: רשב"י הוא גלגולו העיקרי של משה רבינו, הצדיק הראשון עליו נאמר כי "שכינה מדברת מתוך גרונו", ו"הוי' א-להי ישראל" עולה משה רבינו) - זהו שיא הגילוי בנוגע ל"צדיק יסוד עולם", בתוכו מתגלה עצמות ומהות ה' (כתכונת היסוד, המרכז את כח האין סוף, כח ההולדה, ל"אבר קטן" ומוגבל). שמירת שלשת הרגלים נותנת כח לאמינות הברית עם ה' ולאי כריתת הברית עם הגויים - ראית ה' שלש פעמים בשנה היא הבטוי המובהק ביותר לשמירת הברית עם ה' ולכך שישראל אינם זונים אחרי העמים.

מלכות: חצר המשכן

תחלת "שביעי" חוזרת במדה מסוימת על "שביעי" של משפטים (אלא שמה שנזכר כאן בתחלה מופיע שם בסוף). עיקר "שביעי" הוא קירון עור פני משה - העור מכוון במבנה הגוף (עצמות-גידים-בשר-עור) כנגד המלכות (אצל משה הופך ה"עור" ל"אור" - ככתוב בספר התורה של רבי מאיר "כתנות אור" - והיינו גילוי פנימיות המלכות, הנקראת בפרט "כלת משה"). אי ידיעת משה על קירון עור פניו היא בסוד שרש המלכות ברישא-דלא-ידע-ולא-אתידע - אי ידיעת המלך על היותו ראוי למלכות עד התמנותו (כפי שהוזכר, הפרשה נקראת בסמוך לפורים, ואי ידיעה זו היא גם שרש ה"עד דלא ידע" של פורים, וד"ל). תגובת העם לקירון עור פני משה - "ויראו מגשת אליו" - היא בסוד יראת המלכות (שבה כלולה גם יראת הרוממות העליונה, היראה והבושה מפני החכם). והנה, כשדבר משה עם ה' או עם ישראל היו פניו המאירות גלויות, ורק בזמני שתיקה הוא שם על פניו מסוה. היחס של "עת לחשות ועת לדבר" הוא עיקר האיזון הדרוש בספירת המלכות (שפנימיותה הוא כח הדיבור). השתיקה והסוואת הפנים מול הדיבור וגילוי הפנים הם בסוד ה"חשמל" - כדרשת חז"ל, "עתים חשות עתים ממללות" - ורמז: חשמל עולה א אלף אלף למד פא (אות, מילוי האות, מילוי המילוי של האות - כנגד בחינות חש-מל-מל של האות, כמבואר במ"א); א אלף עולה מסוה ואלף למד פא עולה צמצום.