שֹפטים

חסד: אהבת השופטים

לכאורה, משפט ה"שֹפטים ושֹטרים" שייך לקו הדין - או על כל פנים לקו התפארת עליו נאמר "משפט רחמי" - אך בעומק מלמד "ראשון" שיש להטות את קו הדין (של השוטרים) והרחמים (של השופטים) לכיוון החסד והאהבה. לכן נאמר "צדק צדק תרדֹף" - רדיפת הצדק, ההעמקה בדין והזהירות מפסיקה שטחית נובעת מאהבת ישראל של השופט. כשהשופט מעמיק באהבת ישראל הוא גם חושף את הצדק שעם כל אחד מבעלי הדין - הוא מוצא שיש כאן "צדק צדק", צדק עם צד זה וצדק עם צד זה - ומתוך כך גם כאשר הוא מכריע לטובת אחד הצדדים חשים שני בעלי הדין כי נעשה כאן משפט צדק, וגם מי שנתחייב יוצא שמח מבית הדין (אהבת ישראל כזו חושפת ממד פשרה גם בתוך הדין).

גם איסור שוחד מובן מתוך הקשר זה כאיסור על השופט לעורר בעצמו אהבה זרה במודע, ולפגום בכך באהבת ישראל העצמית, הפשוטה והשוה לכל שצריכה להיות בו - "כי השחד יעור עיני חכמים" לא קאי רק על עיני השכל, אלא גם על העין הטובה והאוהבת לישראל (עליה נאמר "טוב עין הוא יברך").

איסור הקמת מצבה מבטא גם הוא יחס בין אהבה ראשונה וטבעית לבין קלקול האהבה מאוחר יותר על ידי אהבות זרות פסולות - במצבה נאמר "אשר שנא הוי' א-להיך", ופרש רש"י "מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא, כי חק היתה לכנענים, ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת כוכבים".

פרשת המשפט בסיום "ראשון" מדגישה עוד יותר את מקיף החסד שצריך להיות על המשפט, כשמפורש שהשופטים הם הכהנים, אנשי החסד (בפרטות, ב"אל הכהנים הלוים ואל השֹפט" מתכללים כל החג"ת - כהן-חסד, לוי-גבורה, שופט-תפארת - אך הכל כלול בכהנים, כפירוש רש"י ש"הכהנים הלוים" הם "הכהנים שיצאו משבט לוי", אנשי החסד שיצאו משבט הגבורה, נקודת החסד הפנימית העולה מהדין ומהמשפט). שופט הדור הוא "השֹפט אשר יהיה בימים ההם". בחיצוניות, יש לשמוע לשופט "אשר יהיה בימים ההם" - "אפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו" - מחוסר ברירה, "אתה צריך לשמוע לו [כי] אין לך אלא שופט שבימיך". אכן, בפנימיות, יש לשמוע לשופט שחי היום ומחובר לעם ישראל היום מתוך אהבה לעם ישראל בהווה - מי שמסוגל להתקשר רק לדורות הקודמים פועל מתוך יראה, מתוך חשש מכל מה שמתחדש ומתוך עין בוחנת ומבקרת על בני דורו. לעומת זאת, על ידי אהבת ישראל זוכים להסתכל גם על האנשים הקטנים של הדור ולראות אותם - בעינים של תורה - כגדולים ויקרים בעיני ה'. ענין זה מודגש בחותם "ראשון" בדין זקן ממרא - זקן ממרא בטל לפני דעת התורה של השופטים הראשונים, אך הוא מזלזל בשופטי דורו וחש כשריד לדור הקודם וכיחיד שיודע לפרש כראוי את שופטי העבר הגדולים.

גבורה: "למען ילמד ליראה את הוי'"

כל "שני" הוא פרשת המלך, בסוד "בנין המלכות מן הגבורות". הגבורות הבונות את המלכות הן מצוות המלך, שעיקרן שלילה - "לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". גם מצות העשה של המלך - "וכתב לו את משנה התורה הזאת... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" - היא מתוך מניע של גבורה-יראה - "למען ילמד ליראה את הוי' א-להיו" (בספר התורה של המלך יש לרמוז כי תורה עולה יראת, סוד כינוי המלכות "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"). תכלית כל ה"אתכפיא" שבמצוות המלך היא "לבלתי רום לבבו מאחיו" - בנין השפלות שבפנימיות המלכות (בהמשך - "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול" - כתוב "שמאול" מלא, בנין המלך הוא מקו שמאל, אך תכלית מלכותו היא למלא ולהמתיק את הגבורות ב"חסדי דוד הנאמנים").

תפארת: "הוי' הוא נחלתו"

"שלישי" פותח בכלילת הכהנים אנשי החסד והלוים אנשי הגבורה - "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי [חלק ונחלה עם ישראל]" - ב"כל שבט לוי" יש איזון בין החסד והגבורה, כראוי ללוי, השלישי שבשבטים (והמכוון, אם כן, כנגד התפארת). בהיות הכהנים והלוים "מארי תורה" - נשמות השייכות למדת התפארת - אין להם חלק ונחלה עם ישראל אלא "הוי' הוא נחלתו כאשר דבר לו" (שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד"). נחלת "כל שבט לוי" היא "אשי הוי'" ו"הוי' הוא נחלתו" - הכל "כי בו בחר הוי' א-להיך... לעמֹד לשרת בשם הוי'" - בהדגשה רבה של שם הוי' המאיר בתפארת. מתנות הכהונה מכונות "משפט הכהנים מאת העם" - כינוי המגלה כי ה"משפט" הוא רחמי העם על הכהנים, "משפט - רחמי" (כשישראל, שכנגד התפארת, מזדהים עם הכהנים ומרחמים עליהם לתת להם את מתנותיהם הם מכונים "ממלכת כהנים"). לראשית המתנות - זרוע לחיים וקיבה - זוכים ישראל בזכות פינחס שעשה מעשה גבורה מתוך אהבת ישראל, באיזון של תפארת. "דגנך תירֹשך ויצהרך" רומזים לקו האמצעי שעיקרו התפארת - דעת תפארת יסוד. "וראשית גז צאנך" רומז לשלמות הארת ג ספירות המוחין ב-ז מדות הלב, ועיקר הארה זו היא הארת הדעת בתפארת.

נצח: החיים בעתיד

בכל הפרשה יש 'משחק' בין אזכרות הכהנים והלוים - ב"ראשון" נכתב "הכהנים הלוים" כשהכוונה לכהנים בלבד, ב"שלישי" נזכרו יחד "הכהנים הלוים כל שבט לוי" (כשההמשך עסק במתנות כהונה בלבד) ו"רביעי" פותח ב"הלוי" כשהדין עוסק בכהן לבדו - דבר זה רומז למצב העתידי בו הלוים יהיו לכהנים כמבואר בקבלה. תכלית עלית הלוי שייכת לנצח, שהרי הלוי העיקרי בתורה הוא משה רבינו שמדתו נצח (ואכן, משה הוא הלוי היחיד אשר שמש גם ככהן גדול לזמן קצר). סיום דין זה - "[חלק כחלק יאכלו] לבד ממכריו על האבות" - מתיחס לחלוקת המשמרות בימי דוד ושמואל. רק מצד תודעת הנצח - הנצחיות שלמעלה מהזמן - אפשר לציין בדיני התורה חלוקה שתערך בעוד מאות שנים (ועוד, "ממכריו על האבות" מגלה קשר נצחי בין אבות לבנים).

כמו בפרשת ראה, בה הופיעו ב"רביעי" איסורים משום דרכי האמורי (דרך דקליפה הפוגמת בנצח), גם כאן חוזרים איסורים הנובעים מכך, וביניהם "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" - פגם זה בקשר הנצחי של הורים וילדים הוא פגם הנצח, חינוך אסור לעבודה זרה (בחינוך המודרני זהו החופש והפתיחות המוחלטים, המאפשרת לבנים ולבנות גם לעבור באש ולהכוות בה ר"ל בטרם יחליטו על דרכם בחיים). הפסוק האחרון של "רביעי" - "תמים תהיה עם הוי' א-להיך" - מהוה בפשטות מעבר לתמימות (פנימיות ההוד) של "חמישי", בהיות הנצח וההוד "תרין פלגי גופא". בעומק מגלה הדבר כי שרש תמימות ההוד הוא בנצח (ורמז לעלית התמימות לשרש יש במסורה הקדומה לפיה כותבים "תמים" ב-ת רבתי) - דבר המובן לפי פירוש רש"י כי עיקר התמימות היא שלא לחקור אחר העתידות. מתוך מודעת הנצח שלמעלה מהזמן אין צורך לחקור אחר העתיד לו מצפים.

הוד: אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא

כבפרשות רבות "חמישי" ממשיך את "רביעי" - מצוין כי הגוים שומעים לקוסמים ומעוננים "ואתה לא כן נתן לך הוי' א-להיך". על האזהרה ממצב של "הודי נהפך עלי למשחית" נוספת הבטחת "נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך הוי' א-להיך" - נביא הזוכה להמשכת שער הנון של הבינה (כרמוז בראש וסוף הפסוק - "נביא... אליו תשמעון"), כמבואר באריכות במ"א, בסוד "בינה עד הוד אתפשטת". נביא זה - שמשה אומר עליו "כמֹני" - הוא ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". משה עצמו שייך לנצח, והתפשטותו - הנביא המקבל ממנו - שייכת לסוד ההוד (אכן, התפשטות משה שבהוד זוכה גם בשער הנון לו לא זכה משה בחייו - היא מקבלת גם ממשה הגלוי בנצח וגם ממשה הנסתר ש"זכה לבינה"). כל הפסוק "נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך הוי' א-להיך אליו תשמעון" עולה כשמות ז הנביאות שעמדו לישראל - שרה מרים חנה אביגיל חֻלדה אסתר - בסוד "איהי בהוד".

הניגוד לנביא נעלה זה הוא נביא השקר, עליו נאמר "הודי נהפך עלי למשחית" (ויש להשחיתו-להמיתו). בשל תמימות ההוד יש חשש להפוך ל"פתי יאמין לכל דבר" ללא הבחנה בין נביא שקר לנביא אמת, ויש צורך ללמוד איך להבחין ביניהם - הבחנה של "אזן מלין תבחן" הנמשכת משמיעת הבינה להוד - וללמד את מערכת החיסון של הגוף (המכוונת כנגד ההוד) כיצד להבחין בין התאים הבריאים למזיקים התוקפים את הגוף. תשובת התורה מותירה את האדם בחשך מסוים - עליו לחכות לעתיד כדי להבחין באמיתת דברי הנביא (ורמז: "ולא יהיה הדבר ולא יבֹא" עולה חשך), וכשמנסים את הנביא יש להזהר מהאיסור שלא לנסותו יותר מדי - ונראה שבעומק יש בתורה נתינת כח ממשה רבינו לטפח בעם ההולך בתמימות עם ה' גם חוש פנימי של "נכרים דברי אמת" המלמד מראש על איזו נבואה יש לשער כי "לא יהיה הדבר ולא יבֹא" ולהתנהג בהתאם (על כל פנים בהכנת הנפש ליחס נכון אל הנביא כשיוכח שקרו). מצות "לא תגור ממנו" היא ענף הגבורה (ותיקון היראה הפסולה) בהוד.

"חמישי" חותם בדיני רוצח בשגגה (- הנעשית ללא טעם ודעת, וקשורה להוד), כשעיקר הדגש הוא על הכנת הדרך לבורחים לעיר מקלט - חוש ההילוך מונהג על ידי ההוד (והמושג דרך בכלל שייך לנצח ולהוד). בכל הדינים - כולל גם דיני הוספת ערי מקלט בהרחבת הארץ ודיני גואל הדם - חוזר שוב ושוב הדם, המשקה המכוון (ב-ז המשקין) כנגד ההוד (ו"הודי נהפך עלי למשחית" מתיחס לדם נדה, הפיכת ההוד ל"כל היום דוה", כנודע).

יסוד: תיקון הברית

דין "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשֹנים" רומז לנקיון היסוד מכל שמץ של גזל (שהרי גזל ואונאה פוגמים בברית על פי הקבלה) - גזל בכלל שייך פעמים רבות לתפארת (משום ששרשו בגניבת הלב, ובהיות ה"גנב דקדושה" העיקרי יעקב אבינו), והאיסור הנוסף ביחס לקרקע ארץ ישראל הוא בסוד היסוד הנעוץ בקרקע-במלכות. הסגת גבול היא "לשון 'נסוגו אחור', שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חבירו למען הרחיב את שלו" - צד האחור בקבלה הוא צד היסוד. בעבודת הנפש "הסגת גבול" היא השגת השכל את מגבלות הזולת והתמקדות בהן, הגורמת להגבלת הזולת יותר ויותר והסגת גבולו-מגבלותיו אחורנית. כח ה"צדיק יסוד עולם" הוא להמשיך את כח הבלי גבול בגבול (כח הפוריות האין סופי ב"אבר קטן"), ופגם הברית היא מבט רק מגבלותיו של יהודי, ללא ראית הבלי גבול שבו (הגלויה לבעלי אהבת ישראל). הקטנת דמותו של הזולת גורמת לאדם (או לחבריו) להסיג גם את גבולו בפועל.

היסוד - שפנימיותו מדת האמת - מכונה גם "עד אמת", ולכן שייכים לו דיני "לא יקום עד אחד באיש" ודיני עדים זוממים. מזימת העדים היא גם מלשון זימה - פגם הברית (וכן, דין "'כאשר זמם' ולא כאשר עשה" מבוסס על העיקרון של "הרהורי עבירה קשים מעבירה" האמור בפגם הברית, והדין המיוחד של "'כאשר זמם לעשות לאחיו'... למד על זוממי בת כהן נשואה שאינן בשריפה אלא כמיתת הבועל שהיא בחנק" עוסק גם הוא בזנות) - ונראה כי העדים הזוממים נמשכים בעיקר להוציא שם רע בעניני עריות (ו"כל הפוסל במומו הוא פוסל", שעל כן "ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו").

דיני "כי תצא למלחמה" הם הכנה למלחמה, סוד "תמורת שלום מלחמה" שביסוד. הכהן פותח "שמע ישראל" וכך רומז לישראל ש"אפילו אין בכם זכות אלא קרית שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם" - רמז לקריאת שמע ב"ששי" של פרשת ואתחנן. הדמות העיקרית בשלשת החוזרים מן המלחמה היא "האיש אשר ארש אשה ולא לקחה", שיש לו התקשרות (ברית היסוד) לענין אחר - ודומים לו בכך בונה הבית ונוטע הכרם - ולבו איננו פנוי למלחמה. הסחת הדעת מהמלחמה היא פגם בברית ההתקשרות לעם ישראל, והעסוק בהתקשרות אחרת חוזר מעורכי המלחמה. כך גם שרש היראה ומורך הלב במלחמה הוא התקשרות הנפש לדברים אחרים - כנודע מדברי הרמב"ם שבעת המלחמה אסור לחשוב על שום דבר בעולם - ועל כן עלול אדם כזה להמס את לבב אחיו (ולגרום שפגם ברית ההתקשרות יביא למעין הוצאת שכבת זרע לבטלה - להמסת כח הלב ואיבודו).

מלכות: נמוסי המלך

אחרי הכנת המלחמה ב"ששי" - ההכרעה שיש לעבור מ"עת שלום" ל"עת מלחמה" - ב"שביעי" מתבצעת המלחמה בפועל. מתוארת הנהגת המלך, שהוא הלוחם והוא העושה שלום, החל מקריאה לשלום לפני המלחמה (שבה יש לשעבד למס ועבדות את כל אנשי העיר) וכלה בנמוסי המלכות אם אין העיר משלימה. במלחמת הרשות, בה מדובר כאן, מחיים את הנשים (בחינת המלכות) ואחריהן נגררים הטף והבהמה. מצות "לא תשחית את עצה" מבטאת את הקשר בין האדם לבין צמחי הארץ - "כי האדם עץ השדה" - והתחשבות בצמחית הארץ גם היא מנמוסי המלך.

סיום הפרשה הוא בדיני עגלה ערופה (ו"נעוץ סופן בתחלתן" כששוב חוזרים אל השופטים - "ויצאו זקניך ושֹפטיך" - ואל "הכהנים הלוים" - "ונגשו הכהנים בני לוי"). ה"חלל באדמה... נֹפל בשדה" שייך ל"רגליה יורדות מות" של המלכות (המכונה "אדמה" ו"שדה"), ומצב הספק ואי-הידיעה ביחס לחלל הוא בסוד שרש המלכות ברישא-דלא-ידע-ולא-אתידע (חז"ל דרשו כי יוסף נלקח מיעקב כאשר עסקו בפרשת עגלה ערופה, ומתוך אי-הידיעה לא נודע ליעקב היכן יוסף). כל כללי ההסתברות - חזקה, רוב וקרוב - הם כללי ההגיון של המלכות, השכל המנחה את התורה שבעל פה (והיינו כללי הפסיקה בספיקות ששרשם ברדל"א, כנ"ל). לקיחת האשמה והאחריות על ידי זקני העיר היא מיסודות עבודת השפלות - פנימיות המלכות - הזקנים מתנהגים כאשמים ברצח, אך אומרים שידיהם לא שפכו את הדם. זו הכרזה שגם אם אנו אחראים ואשמים לא עשינו זאת במודע (ובכתיב "ידינו לא שפכה" - בלשון נקבה השייכת למלכות - רומזים הזקנים שהיד האחת, המודעת, לא שפכה את הדם, אך יתכן שהיד השניה שייכת לכך). הרגשת האשמה במקום ספק צריכה להיות עמוקה ופנימית יותר בנפש, שעל כן אשם ספק יקר מאשם וודאי, כנודע. כל דיני עגלה ערופה מדגישים את הפגם במניעת פריה ורביה מן הנרצח - "אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות" - כח הלידה רמוז בשם הקדוש אלד שגם שרשו ברדל"א, וד"ל. גם ב"שביעי", בדומה ל"חמישי", חוזרת כמה פעמים המלה דם, בסוד "איהי בהוד".