חיי שרה

סוד השדה

הפסוק הפותח את פרשתנו הוא היחידי בתורה המסכם חיי אשה. על כך דורש הזהר שדרגת שנות האדם משקפת את מהות האדם ועבודתו לה', ושרה זכתה בעבודתה לכך ששנותיה יהיו בדרגה עליונה הראויה להיזכר בתורה. לשם הבנת הדבר מקדים הזהר ודן בהבנת העולם הזה כשדה - שדה שניתן לעשות בו דברים טובים ורצויים, ושדה שעלולים לקרות בו דברים רעים - ומסביר שמכיון ששרה ירדה לשדה העולם ועלתה ממנו ללא חטא היא זכתה להמשיך "חיים עליונים", ולכן ראוי למנות את שנות חייה, שנים של חיים עליונים. חיים עליונים הם חיי גן עדן, ובכחה של שרה לזכות לעצמה בחיים אלו ולהמשיכם לתוך העולם הזה התחתון.

דברי הזהר, שיורחבו לקמן, יקבלו ממד חדש אם יובן שהדיון במושג שדה דווקא כאן אינו מקרי: פרשה בתורה בה מופיעה מלה ברכוז גבוה מהרגיל קוראת לעיון במשמעות המלה ובהקשרה לנושא הפרשה. כך, חזרת המלה שדה יב פעמים בפרשתנו מביאה את הזהר לברור מהותה ולפירוש הפרשה לאורה.

"מלך לשדה נעבד"

כמובן, חזרת המושג שדה פעמים רבות לא דורשת רק ברור פרשני-חיצוני (כבדרך אגב) של המושג - אלא מלמדת שתוכן הפרשה מברר לנו מהו שדה. לאור זאת נתמצת את דברי הזהר ונעיין בקשרם לתוכן פרשתנו:
הזהר מלמד כי ישנם שני סוגים של שדה, ישנו השדה של הקדושה - שדה בו יש עבודה פנימית ההופכת אותו מכון להשראת שכינה, ומגלה בו את השדה העליון, את גן העדן הנקרא "שדה אשר ברכו הוי'" - ובלשון הזהר: "חקל תפוחין קדישין" - ולעומתו יש שדה שלילי, שבהעדר עבודה פנימית של תיקון הוא מזומן לכל דבר גרוע וטמא. ארץ ישראל היא 'שדה קרב' בו מתמודדים שני 'שדות אנרגיה' אלו על שליטה:

העדר עבודה פנימית מושך לארץ ישראל "נחשים ועקרבים" - ללא ישוב יהודי מתוקן מושכת הארץ התישבות שלילית ופראית - השדה נהפך ל"שדה טרפה" הטורף את המזדמן בתוכו ומאנה לו רע, ומתחוללים בו רצח ("ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו") ואונס ("בשדה מצאה צעקה הנערה... ואין מושיע לה"). ומנגד, עבודה פנימית מגלה בארץ ישראל (ובפרט במקדש) את שדה גן העדן העליון [וכך נדרוש "ציון שדה תחרש" למעליותא - בעבודה פנימית וחרישית מרפים את קשיחות ארץ ישראל ('ארץ' היא חיצוניות המלכות) והופכים אותה לשדה חרושה ונכונה לגילוי עליון ('שדה' הוא פנימיות המלכות)]. המשכת חיי גן עדן עליונים לארץ ישראל נעשית על ידי שרה, ולכן בסיכום שנות חייה בא הקנין היהודי הראשון בארץ ישראל - "שדה המכפלה".

על שדות אלו נדרש בזהר הפסוק "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד" - "יתרון" ה"ארץ" (המלכות) הוא "ב[המשכת ה]כל" לתוכה [ובלשון הקבלה: המשכת נ (= כל) שערי בינה למלכות דרך היסוד, בו נאמר "כי כל בשמים ובארץ" משום שהוא מחבר את השמים והארץ, ז"א ומלכות]. אכן, כשה"שדה נעבד" - כשבשדה נעשית חרישה פנימית והוא מוכן להשראה עליונה, אזי נמשך המלך (ז"א, המסתיים בספירת היסוד) "לשדה נעבד" ומאיר בו. לעומת זאת, ב"שדה טרפה" אין פתיחות למלך אלא ניצולו, והמלך נטרף ומשתעבד ("נעבד") לשדה בעל כרחו.

בשתי הדרשות האלו של הזהר - המתארות את המצב הראוי והטוב ואת המצב השלילי שלעומתו - ניתן להעמיק מתוך גילוי מהות השדה בפרשה:

שרה-שדה

בחיפוש אחר סוד השדה בפרשה, מתגלה במבט ראשון קשר לשוני-חזותי בין שרה, על שמה קרויה הפרשה, לשדה. הוזכר ש"חיי שרה" מגיעים לשיאם בקנין "שדה המכפלה" והפיכת ארץ ישראל ל"שדה אשר ברכו הוי'" - שרה בתמצית חייה הופכת לשדה ונטמנת בו. חילוף האותיות ר ו-ד רומז לדרשה הראשונה והחיובית שבזהר, לפיה מכח עבודת השדה נמשך בו ה"כל", המלך, באופן ראוי:

בחסידות מוסבר שהאותיות ר ו-ד מתחלפות הן במשמעותן הדומה - ריש במובן של רש ודלת במובן של דל - והן בציור הדומה. ההבדל בציור האותיות מלמד על ההבדל בין הרש לדל - הנקודה הנוספת ל-ד מאחוריה היא נקודת הבטול של הדל אל המשפיע לו, נקודה של הכרת תודה (וכרמז ששמה של האות דלת הוא ראשי התיבות "דע לומר תודה"); נקודה זו חסרה ל-ר - הרש 'בולע' את ההשפעה ומשעבד אותה לעצמו בלי להתבטל אל המשפיע לו. נקודת בטול זו נקראת נקודת ה"כל", ועל חסרונה ב-ר נאמר "ולרש אין כל". בכחה של שרה לתקן בעבודתה הפנימית את הארץ ולהמשיך בה את ה"כל" - "ויתרון ארץ בכל היא" - לגלות בשדה הנעבד נקודת פתיחות למלך העליון.

[ראוי להדגיש שגילוי ה"כל" הוא יתרון ארץ ישראל דווקא, שהיא ה"ארץ אשר לא תחסר כל בה" - רק בארץ מורגש שהשפע בא מהמלך העליון לבדו (בחו"ל מסתתר מקור השפע, המלך משתעבד וגולה, ונדמה שהפרנסה נמשכת ממקורות זרים, ולכן נאמר "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה", ורק בארץ ישראל, כשמקפידים - בזמן הזה, טרם קיום היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", שאזי יקוים "ועמדו זרים ורעו צאנכם" - על עבודה עברית הטהורה מכל גורם זר וחיצוני, ניתן להשתחרר מה"עבודה זרה בטהרה" ולראות כיצד הפרנסה באה ישירות מה'). אכן, תודעת החסרון, ההזדקקות והתלות הפנימית בה' לבדו נותנת כח להתנשאות חיצונית - כח כיבוש הארץ תלוי בתודעה הדורשת את ה"כל" ומקפידה על שלמות העם, התורה והארץ.]

"ויצא יצחק לשוח בשדה"

עיון במוקד עיקרי שני של סוד השדה בפרשה מבהיר את הדרשה השניה והשלילית בזהר ומגלה את כוונתה הפנימית. עיקר הפרשה מתארת את חיי יצחק, השייך יותר מכל האבות לסוד השדה ולהבנה כי המכון להשראת השכינה בארץ ישראל - המקדש - הוא הוא השדה המתוקן. כך דרשו חז"ל כי "יצחק קראו [למקום המקדש] שדה" (בעוד "אברהם קראו הר" ו"יעקב קראו בית") - דרשה המבוססת על הפסוק המופיע בפרשתנו: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

לכאורה, יש בדרשה השניה והשלילית בזהר קושי גדול: מדוע המלך "נעבד" ל"שדה טרפה" - מדוע מוכן ה' (וכך האדם בעבודת ה') להמשיך שפע לשדה שאינו ראוי לקדושה זו, ולשעבד את השפע לשדה שלילי זה? מדוע יש מקום להורדה של אור עליון ול'טריפת' יהודי בשדה זה?! רק ההבנה כי "שדה טרפה" הוא הוא הזירה בה מוטל על עם ישראל לפעול ולהפכו ל"שדה אשר ברכו הוי'" מסבירה מדוע ה' 'מפיל' כח של קדושה - מפיל יהודי - לתוך השדה הזה. את ה'חוש' בהפיכת השדה מרע לטוב מנחיל יצחק אבינו (ולפיכך חש יצחק חיבה גם לעשו, ה"איש שדה" , ומנסה לצוד מתוך פיו את הנשמות הקדושות והניצוצות הנעלים שנטרפו בתוכו):

בחסידות נדרש שיציאת יצחק לשדה "לִפְנוֹת ערב" היא בשביל לפַנוֹת את הערב , לגרש מהשדה את החשך והבלבול השוררים בו כדי להפכו לשדה טהור וראוי לתפלה והשראת שכינה (בפנוי הערב מביא יצחק את הבֹקר, את רבקה). תהליך הפיכת השדה כרוך תחלה בשעבוד לשדה, בנכונות להיכנס לסכנות השדה ולהשקיע כח (הנראה כמזין את הרע), אך מתוך כך נתקן השדה.

תהליך זה, ככל תהליך תיקון והפיכה פנימי, נעשה בסדר של הכנעה ("חש" של שתיקה והכנעה) הבדלה ("מל" במשמעות של ברית מילה, המבדילה בין הקדושה לערלה) המתקה ("מל" במשמעות של דיבור ומילול - המגלה אור מתוק בסוד "פתח פיך ויאירו דבריך"): ה"לשוח בשדה" מתחיל בהשתוחחות כפופה וכנועה - בהכנעה והשפלה עצמית של האדם לשדה. אחר כך ישנה שֹחיה בשדה - התקדמות מכח תנועות המבדילות בין הרע (הנדחה לאחור) והטוב (אליו מתקדמים) שבשדה. בשיא התהליך מגיעים לשיחה מתוקה עם ה', כשהחשך הופך לפניה אל ה' והשדה למקום תפלה והתבודדות.