מטות-מסעי

"מלחמת הוי' במדין"

מלחמת מדין, הנושא השני בפרשת מטות, היא מלחמתו של משה רבינו. במלחמה זו תלויה הסתלקות משה (כמפורש בפסוק: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים - אחר תאסף אל עמך"), וממילא מובן שהיא מהוה שיא ותמצית של כל חיי משה בעולם. מהו היחוד במלחמה במדין, ומהו תפקיד משה בה?

לפי הפסוק "לתת נקמת הוי' במדין" מוסבר שקליפת מדין היא ניגוד לשם הוי' ב"ה יותר מהקליפה של כל אומה אחרת. בעוד האומות העיקריות בהן נאלץ עם ישראל להילחם, ז העממין, מכוונות כנגד קליפות של תכונות נפשיות רעות פרטיות (ז מדות לב רעות), הרי מדין מכוון כנגד כח החכמה שבנפש - בו מאירה אחדות ה' בכלל, ושם הוי' בפרט (- "הוי' בחכמה"). קליפה שכנגד כח החכמה ושם הוי' היא התנגדות לכללות הגילוי האלקי בעולם. ונסביר:

שם הוי' מבטא את זרימת האלקות המגלה את ה' בעולם. אליבא דאמת, העולם כולו נברא במאמר ה' וכולו הוא אור אלקי. יחודם של שמות ה' - ובראשם שם הוי' - הוא בכך שהאור האלקי גלוי בהם. בעוד המציאות כולה נתפסת כנפרדת מה' - כאוסף כחות פרטיים ונפרדים - בשם ה' מתייחדים כל כחות המציאות, המתבטאים בארבע אותיות שם הוי', ומתגלים כזרימה אחת אחדותית מאור אין סוף ב"ה (ומבט המחפש את גילוי האלקות בעולם, מגלה שגם מכלול הכחות הפועלים בעולם בנוי באופן מקביל לשם הוי' ב"ה, וד"ל).

התגלות האור כאלקי - ולא ככח נפרד ועצמאי - תלויה בבטול לה'. כחות הבטלים לה' ומכירים במקורם בו מגלים את נוכחות ה', אך בהעדר בטול נתפס כל כח כנפרד ועצמאי - וכבר איננו מגלה את האלקות. כח הבטול הוא הכח הפנימי של ספירת החכמה - כרמוז בכך שחכמה אותיות כח מה, היינו הכח להרגיש כ"מה" ובטל לה'. את הכח הזה מנחיל משה רבינו, הענו מכל האדם - המבטא את בטולו בבטוי "ונחנו מה" - לעם ישראל. מול כח הבטול שמחדיר משה לעם ישראל - כחם של ישראל לגלות את ה' ואת שמו הגדול בעולם - נלחמים מדין, ולכן מלחמתם בכח החכמה והבטול היא מלחמה נגד הוי' ממש.

קליפת מדין - שנאת חנם

כפי שהוסבר, העדר הבטול לאלקות, לו מנסה לגרום מדין, גורם לנפרדות. נפרדות זו מתבטאת בשנים: זו גם נפרדות מה', המהוה את הכח שאינו בטל, אך זו גם נפרדות מהכחות האחרים, המסוגלים להתאחד רק תוך בטול למקורם המשותף. בעצמאות הנפרדת של כל הכחות הם הפוכים זה מזה, ואף 'נלחמים' זה בזה מתוך רצון להדגיש את נפרדותם וישותם העצמאית. את הפגם הזה, לו גורם מדין, ניתן למצוא כפוגם בשם הוי' וגם כמשתקף במציאות כולה:

בשם הוי' ב"ה יגרום העדר בטול לפירוד בין הכחות השונים - פירוד וקיצוץ ביחודים הקדושים שבין אותיות שם הוי' ב"ה, כפי שיוסבר לקמן. במציאות כולה גורם העדר הבטול לשנאת חנם - שנאה בלתי מוצדקת הנובעת ממאבקים על כח ו'שטח מחיה' בו רוצה כל אדם להתפשט ולנפח את ישותו. מלחמת מדין היא מלחמה במריבה והמדון המתעוררים בשל הישות והגאוה.

"יעשה שלום לי שלום יעשה לי"

עד כה הוסבר כי קליפת מדין גורמת לשתי רעות חולות: האחת - תחושת ישות ונפרדות מה', והשניה - תחושות שנאה ופירוד בתוך העולם. והנה, כשנתבונן בתיקון הפירוד והקיצוץ באותיות שם הוי' - בו נלחם מדין - יתברר שהשכנת השלום והאחדות בשם הוי' מהוה פתרון לשתי הבעיות המדוברות:

הפרדה וקיצוץ בין אותיות שם הוי' פוגעת בעיקר בשני היחודים שבתוך שם זה. בשם הוי' קיימים שני יחודים עיקריים: יחוד עליון ("יחודא עילאה") בין האותיות י ל-ה הראשונה, ויחוד תחתון ("יחודא תתאה") בין האותיות ו ל-ה השניה. כנגד מגמת מדין להבליט כל אות כנפרדת ועצמאית, יש לעשות "שלום" חדש בין האותיות. ה"שלום" הכפול, העליון והתחתון, שיש להשכין באמצעות הבטול רמוזות בפסוק "או יחזק במעֻזי [עז "תורת משה", "אוריתא מחכמה נפקת", שמנחיל משה לישראל] יעשה שלום לי שלום יעשה לי".

אכן, קודם שנסביר את שתי בחינות השלום המדוברות, נבהיר מעט את מושג השלום: היום מקובל בטעות לתפוס שלום כהכרה הדדית בשויון - כשאיש אינו נלחם בשני. תפיסת שלום זו מבוססת על הנחת יסוד של שנאת חנם: זהו מצב בו אין האנשים השונים מביטים זה בפני זה תוך זיהוי יחודיות הזולת - מבט שיאפשר שיתוף פעולה פורה וחיובי - אלא כשני כחות 'עוורים' המתנגשים זה בזה על אותו מישור, ויש להביאם להסדר אי-לוחמה. שלום זה אינו מונע 'נפרדות' - הוא רק מונע את גילויה המעשי של השנאה כמאבק.

מנגד, שלום תורני נובע ממבט של "פנים בפנים", בו מזהים האנשים השונים זה את שונותו של זה, מבינים שאינם מתחרים על אותו מישור, וממילא אין מקום לשנאה. אכן, הפרדת המישורים אינה האחדות עדיין - שלום מלא מגיע עם ההכרה מיהו המשפיע ומיהו המקבל ביחסי הכחות, הכרה המולידה שיתוף פעולה פורה ואמיתי. השלום אינו שויון מלאכותי, אלא השלמה הדדית בה משפיע העליון לתחתון ומנחה אותו בדרך אמת. רק שלום זה - בו יש בטול אמיתי - מגלה שבשרשם חותרים הכחות השונים לאותו יעד (כמובן, זיהוי המקבל ככזה אינו מעיד על פחיתות מהותית - כמתבטא במושג "שלום בית", המבוסס על שיתוף פעולה פורה בין משפיע ומקבל, ללא התנשאות זה על זה).

שלום בין ה"אין" וה"יש" ובין ה"ימין" וה"שמאל"

השלום העליון הוא יחוד האותיות י-ה שבשם. החויה הבסיסית ב-י - המקבילה לחכמה - היא הבטול, חויה של "אין". החויה הבסיסית ב-ה היא ישות והתפשטות, חויה של "יש" ומציאות. באדם מתבטאים שני הכחות במח ובלב - המח מתבטל כדי לקלוט את התוכן ה'מוחלט', והאדם השקוע כולו בתוכן חש עצמו כ"אין". לעומתו, הלב המתלהב מודד כל דבר באופן 'יחסי' - עד כמה 'אני' מתפעל מהדבר, ותחושת ה"יש" של האדם מתגברת מאד.

שלום בין המח והלב הוא תפיסה שהיחס הנכון ביניהם הוא "מח שליט על הלב". שליטה זו אין משמעה דיכוי רגש הלב החם תחת המח הקר והמחושב. להיפך, התלהבות הלב חשובה בעבודת ה', וחוית ה"יש" קודמת במובן מסוים לחוית ה"אין" - ה' אינו מעונין ש"אין" יעבוד אותו; הוא ברא את עולמו כדי שה"יש" יכנע לו, ודווקא בתוכו תתגלה מלכותו. שלטון המח על הלב מנחה את התלהבות הלב וחוית ה"יש" לבל ישכיחו את המושא - בורא העולם עצמו.

השלום התחתון, יחוד האותיות ו-ה, נוגע במדות: ה-ו מבטאת תנועת חסד וטוב, וה-ה מבטאת גבורה ומלכותיות. כאן השלום הוא התכללות הגבורה (השמאל) בתוך החסד (הימין). שלום זה הוא טוב מוחלט בנפש - מצב בו גם פעילות הכרחית בכח דין וגבורה - עונש על רע - אינה נקמה, אלא הטבה ותיקון פנימי בזולת. כאן הימין - הקו העיקרי וה'טוב' בנפש - כופף את כל כח השמאל (לבל יופיע כ'רע' עצמאי בנפש) ומשתמש בו להטבה ותיקון בעולם.

שני סוגי שלום אלו מתקנים את שתי הרעות שהוזכרו: הבטול שמחדיר המח ללב מציל מנפרדות מה', וגורם לכך שהכח האלקי המתגלה בעולם אכן ישקף את הבורא ולא יתימר להיות נפרד ועצמאי. הטוב שמחדיר הימין בשמאל מבטל את הנפרדות והשנאה הנקמנית - שנאת החנם - בין הכחות במציאות.