בשלח

חסד: "זריזותיה דאברהם"

כבפרשות רבות, "ראשון" הוא רקע לכל המשך הפרשה - ובפרשתנו זהו אף רקע לכל דרך ישראל במדבר. התיאור "והוי' הֹלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחֹתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" הוא הכנה לכל דרך ישראל במדבר. גם לקיחת משה את עצמות יוסף עמו - מלבד היותה "חסד של אמת" עם המת (כפי שמצאנו ב"ראשון" של פרשת חיי שרה וב"ראשון" של פרשת "ויחי", עיי"ש באריכות) - היא הכנה לעתיד הקרוב והרחוק של עם ישראל (כשעיני משה נשואות כבר לכניסה לארץ ישראל, בה רוצה יוסף להיקבר).

האוירה האופפת את תיאור היציאה היא אוירה של זריזות ("וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", תרגם אונקלוס "ומזרזין סליקו בני ישראל מארעא דמצרים") ובריחה ("כי ברח העם") - בסוד "זריזותיה דאברהם", אוירת זריזות ומהירות שייכת לחסד, המתפשט והנמרץ. אכן, עם כל המהירות והבהילות יש ב"ראשון" אוירה של רוממות וגילוי חסד אלקי ביציאת מצרים (אוירה שהיא חלק מה'תפאורה' של יציאת מצרים כולה, הקדמה ורקע לכל ההרפתקאות שיעברו ישראל בפרשה בפרט ובנדודיהם במדבר בכלל) - "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". אונקלוס תרגם "ביד רמה" כ"בריש גלי" - לפי הקבלה "ריש גלי", 'הראש הגלוי', הוא "רישא דלא ידע ולא אתידע" (הגלוי משום שאיננו מתלבש בשום כח מכחות הנפש, ועל כן אין הוא נודע כלל), שבנפש הוא כח האמונה. לפי זה, גם היציאה "בריש גלי" שייכת לאברהם אבינו איש החסד, "ראש כל המאמינים" ("ראש אמנה", כדרשת חז"ל), שהוא שרש ומקור אמונת ישראל.

[בין ה-ג ידות הנזכרות בתורה - "היד הגדולה" "יד רמה" ו"היד החזקה" - שייכת "יד רמה" לקו האמצעי (כש"היד הגדולה" היא החסד ו"היד החזקה" היא הגבורה), ולכאורה שייכים הדברים ליעקב. אכן, עלית הקו האמצעי עד לפנימיות הכתר היא שרש יעקב באמונה הפשוטה, באמונתו של אברהם. ורמז: יד רמה עולה ראובן, בכור יעקב, שהוא בחינת החסד של יעקב, ה"אברהם" בין בני יעקב, ועליו נאמר "פחז כמים" - היינו ש"זריזותיה דאברהם" הופיעה אצלו, אך לא בתכלית התיקון).]

גבורה: גיבורי חיל

ב"שני" מתחלפת רוממות היציאה ב"יד רמה" בפחד מפני פרעה הרודף את ישראל ומשיג אותם, וישראל מתייראים מפניו: "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל הוי'" (יראה היא פנימיות הגבורה). כשצועקים בני ישראל משה עונה להם "אל תיראו", משום שה' איש מלחמה ילחם לכם ויושיע אתכם - משה מסביר לישראל שהגבורה האמיתית שייכת לה' (ולכן אין לפחד משום דבר, אלא ממנו יתברך). בעומק, "הוי' ילחם לכם" הוא תוצאה של "אל תיראו" ושל "ואתם תחרִשון" - כאשר ישראל מחרישים ומשתיקים את מחשבות הפחד שלהם (לא כהחרשה סבילה, חסרת מעש, אלא בהתגברות של "גבור הכובש את יצרו" ופחדיו) הם מעניקים בכך כח כביכול לה' יתברך להלחם למענם.

השתקת הפחד היא חלק מהגבורה הנדרשת מחיל בקרב - "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם'..." - ועל ידי השתקת הפחד זוכה החיל לגבורה להלחם ולתשועת ה'. לפני קריעת ים סוף יש מעין "פלגינן דיבורא" (- סברא השייכת לגבורה, המחלקת ומפצלת) בצווי הגבורה לחיל - ישראל מצטווים בהסחת הדעת מכל פחד והישענות על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ומכח כך מתגבר ה' במלחמה נגד מצרים.

[ובסגנון נוסף: "ראשון" חותם באמונה - "ריש גלי", כנ"ל - וב"שני" מגיעים ישראל לתפלה. התפלה היא בטויה של האמונה, אך יש לחוש היטב כי התפלה נועדה לשמש את האמונה החזקה ולבטא אותה, ולא להפך - האמונה איננה הגורם המדרבן את האדם המפחד לפנות לתפלה, אלא שמתוך האמונה החזקה אין באדם כל פחד, והוא מתפלל לה' מתוך בטחון שיענה. כאשר האדם פוחד מוטל עליו להיות "גבור הכובש את יצרו" ולבטל פחד זה - גם כשהפחד גורם לאדם שיתפלל (ורמז: שרש פלל הוא נוטריקון "פחד לילה"), טוב יותר שלא יתפלל ו"העיקר שלא לפחד כלל" (- "אל תירא מפחד לילה").]

תפארת: "אז יבקע כשחר אורך"

ב"שלישי" מצטוה משה "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" - משה נדרש 'להתפאר' על הים. מושג הבקיעה ("ובקעהו" "ויבקעו המים") רומז ליעקב שמדתו תפארת (והמטה בו בוקע משה את הים הוא הוא מקלו של יעקב, כמבואר בחז"ל, הכל בסוד "משה מלגאו ויעקב מלבר"). הרמת יד משה על הים מחזירה את ישראל ל"יד רמה" של "ראשון", ממנה התדרדרו לפחד של "שני" - החזרת כח החסד (שב"ראשון") על ידי התפארת (שב"שלישי") היא בסוד "ליעקב [שמדתו תפארת] אשר פדה את אברהם [שמדתו חסד ואמונה]" (וכנ"ל ש"יד רמה" היא שרש יעקב באמונתו של אברהם).

התפארת היא המדה האמצעית בין חסד וגבורה, והיא כוללת אותן בתוכה. בשלשת הפסוקים "ויסע" "ויבא" "ויט" רמוז שם עב - שם בן עב (= חסד) תיבות ו-ריו (= גבורה) אותיות (בזהר מכונים עב התיבות "עב גשרים", רמז לכח הגישור-קישור - בחילוף ג-ק באותיות גיכק - שבדעת, פנימיות התפארת; וכן, על יעקב שמדתו תפארת דרשו חז"ל שעשה עצמו כגשר). סדר השמות בפסוקים, בהרכב ישר-הפוך-ישר (כל שם מ-עב השמות מורכב מאות מכל פסוק, כשהאותיות נלקחות בפסוקים "ויסע" ו"ויט" מההתחלה לסוף, וב"ויבא" מהסוף להתחלה), רומז לשלשת הקוים קו הימין-החסד (הנמשך ישר, מלמעלה למטה) קו השמאל-הגבורה (העולה הפוך, מלמטה למעלה) קו האמצע-תפארת (הנמשך ישר, מלמעלה למטה) - והפסוק "ויט משה את ידו על הים וגו'" מכוון בפרטות כנגד התפארת (זהו מימוש הציווי "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך" השייך לתפארת כנ"ל, ובעומק הוא מרמז לכח ההטיה של הדעת, נשמת התפארת). סוד הקו האמצעי בולט בחצית ים סוף: כש"המים להם חומה מימינם ומשמאלם" וישראל ההולכים באמצע, "בתוך הים ביבשה", הם הקו האמצעי, "תפארת ישראל".

נצח: שירת הנצחון

ב"רביעי" מתחולל הנצחון הסופי של ה' וישראל על מצרים - נצחון שאין אחריו מאבק נוסף. אז שרים בני ישראל את שירת הים על הנצחון - "'עזי וזמרת י-ה הוי'' - ...תוקפי ותושבחתי... עזו ונקמתו של א-להינו היה לנו לישועה". שירה על נס שייכת פעמים רבות לספירת ההוד - שירה הבאה לבטא תודה לה' על נצחונו ונסיו, שבני האדם לא היו מעורבים בהם בפעולתם (דוגמה לכך היא השירה שה' רצה שישיר חזקיה על מפלת סנחריב; התנהגות חזקיה לפני מפלת סנחריב היא הדוגמה המובהקת לבטחון הסביל ששייך להוד, בטחון חזקיה שאמר לה' "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה", אלא שחזקיה לא 'התעורר' משנתו לומר שירה ולהודות לה' גם אחרי הנס שנעשה לו) - והחידוש כאן הוא שהשירה על נס קריעת ים סוף היא שירת נצחון, כשישראל חשים שותפים באופן פעיל לנצחון ה' (דבר הנובע מכך שבטחון ישראל בה' לפני השירה היה בטחון פעיל, בטחון שיש בו משום גבורת אנשי החיל, כנ"ל בביאור "שני"; כל האוירה בה שרויים ישראל היא אוירת פעילות - הם נמצאים בזירת הקרב, ולא ספונים בביתם וישנים במטתם כחזקיה).

פתיחת השירה וסיומה מבטאים עוד שני ממדים של מדת הנצח - בפסוק "כי גאה גאה" (שפירושו-תרגומו "ארי אתגאי על גותניא וגאותא דילה היא") יש משמעות של התנצחות דווקנית של ה' עם הגאוותנים, והפסוק "הוי' ימלוך לעולם ועד" מדגיש את נצחיות מלכות ה' לעולם ועד (ובדרך רמז: "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד" עולה לנצח נצחים). בעומק, האמונה וההכרה בנצחיות מלכות ה' תלויה באמונה ב"משה עבדו", כנדרש על הפסוק "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" (ש"ויאמינו בהוי'" הוא על ידי "ובמשה עבדו") הקודם לכל השירה - על האמונה במשה, שמדתו נצח, עומדת גם האמונה הנצחית בבורא עולם. ורמז: "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" עולה ירושלים, ואמרו חז"ל "'והנצח' זו ירושלים" (ועל כן נקראת ירושלים "עיר הנצח").

[בפרשת שמות נאמר "ויאמן העם וישמעו כי פקד הוי' את בני ישראל" ב"ששי", כאן נאמר "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" ב"רביעי", ובפרשת יתרו נאמר למשה "וגם בך יאמינו לעולם" ב"חמישי". יש כאן שלש אמונות שנתגלו בנשמות ישראל בתהליך יציאת מצרים, בספירות נצח-הוד-יסוד: האמונה ביציאת מצרים אינה מתיחסת למשה - אלא לעצם תחושת הפקידה, מדת היסוד בה פוקד הבעל את אשתו - והוא עצמו אינו אלא צינור להעברת דבר ה', סיסמת "פקד פקדתי" שהפקיד יוסף בידי ישראל (חוית ישראל כאן היא שה' מאמת את הבטחתו, בכח האמת שביסוד, ובא לפקוד אותם; לשם כך גם לקח משה את עצמות יוסף עמו ביציאת מצרים, על מנת לשמר כל הזמן את ה"פקד פקדתי" האלקי). בפרשתנו האמונה מתיחסת ישירות למשה, שמדתו העצמית היא נצח. בפרשת יתרו מרבה אמירת "וגם בך יאמינו לעולם" את האמונה ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" - כשבאופן גלוי מתבטאת האמונה במשה לעולם באמונה בשאר הנביאים, עליהם נאמר ב"חמישי" של שופטים "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך", וכהסבר רש"י "'וגם בך' גם בנביאים הבאים אחריך" - ספירת ההוד היא ההתפשטות וההארה מעצמות משה (כנודע שפעמים רבות נצח והוד הם בסוד "עצם והתפשטות").]

אחרי קריעת ים סוף ושירת הים צריך משה לנצח את בני ישראל ולהוציאם לדרך בכח (בסוד ה"יציאה לבר" של הנצח) - "'ויסע משה [את ישראל מים סוף]' הסיען בעל כרחן, שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים... לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחן" (והדבר דומה להוצאת נח את החיות מהתבה בעל כרחן ב"רביעי" של נח). אחר כך ממתיק משה, שמדתו נצח, את מי מרה.

"רביעי" חותם בהבטחת "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רֹפאך". כאשר ה' מרפא חולה שייך הריפוי להוד, אך רפואה מונעת - "לא אשים עליך" מלכתחילה - שייכת לנצח (כשעצם כח הרפואה, המלאך רפאל, שייך לספירת התפארת, וממנה מתחלקות הרפואות לנצח ולהוד; בפרט "כי אני הוי' רֹפאך" הוא המשכה מפרצוף "אריך אנפין" לתפארת, ומהתפארת נמשכים הדברים בעיקר לנצח שבקו הימין, הקו המכונה "חד אריך", וד"ל). ההבדל בין הרפואה בהוד לרפואה בנצח הוא כהבדל המבואר בחסידות ביחס לסדר של אמונה ורפואה (בנוגע לבחינות ה"מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא" שבמצות הנאכלות פסח) - על ידי רפואה אלקית של האדם ממחלותיו הוא מגיע לאמונה, אך מי שמאמין מלכתחילה לא נזקק כלל לרפואה כי אין הוא חולה (ו"אני הוי' רֹפאך" היינו הרפואה המונעת הנצחית של הנצח, ולא התמודדות עם מחלה, עם מצב שלילי "הודי נהפך עלי למשחית"). סדר זה, השני, הוא ראוי שיהיה בחג הפסח (ראה לוח "היום יום" טו ניסן), העולה נצח.

הוד: "לחם מן השמים"

"חמישי" פותח ב"שתים עשרה עינֹת מים ושבעים תמרים" שנזדמנו לישראל, כנגד יב השבטים ו-ע הזקנים (שבסנהדרין). קבלה נכונה של סמלים וסימנים אמתיים להם זוכה האדם מהמציאות תלויה בתמימותו הכנה (פנימיות מדת ההוד) - יהודי פשוט ותמים יכול לקבל את סימני השגחתו הפרטית של ה' באופן נכון, מתוך אמונה כנה וללא בלבול. בהמשך מופיעות לראשונה תלונות בלתי מוצדקות של ישראל (שהרי מים ולחם שאלו כהוגן, אך שאלת בשר איננה כהוגן) - זהו פגם ההוד, כאשר במקום להודות בצדקת ה' ולהודות לו על טובו, "הודי נהפך עלי למשחית" ובני ישראל פונים לדרך של תלונה. בעקבות תלונות ישראל הם זוכים ל"לחם מן השמים" - הם בטוחים בטחון סביל (השייך להוד) בהמשכת שפע פרנסה ללא כל מאמץ מצדם, כשעליהם רק לקבל זאת בתמימות ולפי הוראות ה'. ה' אומר כי ירידת ה"לחם מן השמים" היא "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" - זו בחינת תמימותם והחזקתם של ישראל באמונה הפשוטה. משה ואהרן מגיבים על תביעת ישראל בבטול עצמי וכניעה שאופייניות להוד - "ונחנו מה כי תלינו עלינו" - כאומרים שאינם אלא יהודים פשוטים ותמימים. "חמישי" חותם בגילוי הודו והדרו של ה' - "והנה כבוד הוי' נראה בענן".

יסוד: "זרע גד לבן"

ב"ששי" יורד ה"לחם מן השמים", המן, כאמירת ישראל "מן הוא [כי לא ידעו מה הוא]". "מן הוא" אותיות אמונה, כנודע (וכנזכר כמה פעמים שסוד צירופי אותיות שייך ליסוד) - בכל הפרשה חוזרת האמונה בבחינותיה השונות, כסימן שנתנו בעלי המסורה למנין פסוקי הפרשה: "יד אמונה" (- הסימן קשור לבטוי "ויהי ידיו אמונה" ב"שביעי", אך "נעוץ סופן בתחילתן" והוא רומז גם ל"יד רמה" שב"ראשון", ל"ריש גלי" שהוא כח האמונה בנפש, כנ"ל). גילוי מיוחד וממשי של אמונה זו יש ביסוד, המממש את האמונה כ"לחם מן השמים" (זה כח הברית לממש את עצמות האדם בטפת הזרע הלבנה הנמשכת מה"גיד", סוד "זרע גד לבן" האמור כאן במן). על אף גילוי האמונה ביסוד (גילוי כיצד ה' פוקד את ישראל, ומקיים כלפיהם את מצות "שארה... לא יגרע" בה מחויב האיש כלפי אשתו), הרי "לא ידעו מה הוא" - תכלית כל מכות מצרים ויציאת מצרים היא תיקון הדעת של "דור דעה" (שבשרשו הוא תיקון שבירת הכלים, שהחל בספירת הדעת, וד"ל), ומודגש כי דעת ישראל איננה שלמה עדיין.

ב"ששי" מופיעה לראשונה הנבואה המיוחדת למשה מכל הנביאים, "מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר'", בפסוק "זה הדבר אשר צוה הוי' לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם איש לאשר באהלו תקחו". פסוק זה הוא הפסוק הראשון בתורה הכולל את כל אותיות הא-ב - המכונות "כב אותיות יסוד" בספר יצירה (וכן בתניא מבואר כי שרש כב האותיות הוא ב"רקיע" - המכוון מבין ז הרקיעים כנגד היסוד). גם השרש לקט - המופיע כאן לראשונה בתורה - שייך ליסוד, ל"צדיק יסוד עולם" שתפקידו ללקט את רפח הניצוצות ולברר אותם. עובדת "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו" היא בסוד "מועט המחזיק את המרובה" שבספירת היסוד (ה"אבר קטן" המחזיק ומרכז את כל החיות שבגוף), וכן "אחד המרבה ואחד הממעיט [ובלבד שיכון לבו]" ר"ת אהוה, שם החבור והקשר ששרשו בדעת ובמדות הלב הוא שייך ליסוד (היסוד נקרא "כי כל בשמים ובארץ" על שם חיבורו "את השמים ואת הארץ"). ההותרה האסורה מהמן עד בקר היא פגם הברית - וכשמותירים מן עודף עד בקר הוא מסריח, בסוד "סרח העודף", הפגם השייך בפרט לברית. "סרח העודף" היא פגם ה'בליטות' החיצוניות (והמסריחות) בעבודת ה', הפגם ביסוד המכונה "חותם בולט" - כאשר יסוד ז"א בולט יותר מהארת יסוד אבא (מהארת הבטול) שבתוכו ועודף עליה, הרי זהו פגם "סרח העודף" (ועוד, בעשרת המבצעים של הרבי מכוון מבצע צדקה כנגד היסוד - ה"צדיק יסוד עולם" המשפיע ל"צדק מלכותא קדישא" - הצדיק מבין שעליו 'להחזיר לקב"ה את העודף' מהשפע הדרוש לו, ואת ה"תוספת מרובה על העיקר" שמעבר ל"מעט המחזיק את המרובה" לו הוא זקוק לעצמו הוא מחזיר לה' בנתינת הצדקה; מי ש'שומר לעצמו את העודף' פוגם בסוד "סרח העודף"). הותרת המן עד בקר היא פגם באמונה - בבטחון בה' שיוריד מן גם למחרת - ולכן היא גורמת לפגם ה"יד רמה" (סוד האמונה, כנ"ל ב"ראשון") ב"ויֻרם תולעים" (תיקון פגם זה הוא קיום "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות [= תולעת] אנוש רימה", וכמאמר דוד המלך "ואנכי תולעת ולא איש"). גם אזהרת השבת המופיעה במן קשורה ליסוד, שהרי בספרי הקבלה הראשונים מכוונת השבת ליסוד (ובפרט השבת האמורה במן, בה נאמר הציווי "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקֹמו" - הציווי לחווית השפלות, שהאדם ירגיש שפל ותחתון וכביכול 'יקבור עצמו' תחתיו, חויה המתקנת את "וירם תולעים" ב"תקות אנוש רימה" - שייכת ליסוד, כיסודות הבנין הקבורים תחתיו). לפני אזהרת שבת כאן נאמר כי "ביום הששי לקטו לחם משנה" - לחם משנה שייך ליוסף הצדיק (העולה ב פעמים לחם), ה"משנה למלך" (שבנו בכורו הוא מנשה).

אהרן מצטוה לאסוף עֹמר מן לצנצנת למשמרת לדורות. הצנצנת היא ה"אבר קטן", צינור הברית המסדר את יציאת ה'גולות' מתוכו, כמבואר במ"א. "עמר" - כמות המן שאסף כל יהודי, שהיא כמות המן שנצטוה אהרן לשמור לדורות - עולה יש (צירוף היסוד בצרופי אלב"ם, וד"ל) והיינו רמז לגילוי היש האמיתי, העצמות, ש'יורש' היסוד מהבינה, בסוד "שאול מרחובות הנהר" (וכן הוא רמז ל"שי עולמות" שעתיד לנחול כל "צדיק יסוד עולם").

מלכות: מלחמת עמלק

"שביעי" פותח במריבת ישראל עם משה - מרידה במלכות משה - ומשה חושש שהעם ידונו אותו למות וחושד בהם כי יסקלו אותו (אך ה' אומר לו כי אין לו לחשוש מהם ולחשוד בו, והוא מצטווה לעבור לפני העם). צמאון העם שייך למלכות, שבקדושה מתקיים בה "צמאה לך נפשי" (שהרי המלכות היא היורדת לעולמות התחתונים, ל"ארץ ציה ועיף בלי מים", ומשם משתוקקת תמיד - "קארי תדיר ולא שכיך" - לאור ה'). משה מצטווה להכות בצור, כינוי מובהק למלכות. אחרי מעשה מסה ומריבה בא עמלק להלחם בישראל - עמלק הוא המתנשא בחוצפה אל מול הקדושה, בסוד "מלכותא בלא תגא" (מלכות בלי כתר, בלי מקור סמכות אמיתי) כמבואר בזהר. עמלק פוגם בשם ה' ובכסאו - כנדרש מהפסוק החותם את "שביעי", "כי יד על כס י-ה מלחמה להוי' בעמלק מדֹר דֹר", ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק" - זהו פגם המלכות (המכונה "שם" ו"כסא"), פגם בגילוי ה' בעולם. עיקר התנגדות עמלק היא למלכות ישראל, לפעולתם בתוך העולם - עמלק הוא נכדו של עשו, והוא מקנא לכך שיעקב ויתר ברחם על העולם הזה (כאשר חלק עם עשו את העולם הזה והעולם הבא) ואיננו סובל את ממשלת ישראל בעולם. על דבר זה, בניגוד למלחמה עם מצרים, מצווים ישראל להגיב ולמחות - תגובת "ואתם תחרִשון" איננה מספקת כשהמלחמה היא על נוכחות פעילה של ישראל בעולם, כאן לא מספיקה תגובה שמימית (שהרי לשמימיות ישראל אין עמלק מתנגד) ועל ישראל להוכיח את עצמם כפעילים ושולטים בעולם ולמחות ממנו את זכר עמלק.

משה שולח את יהושע תלמידו להלחם (יהושע שפניו כ"פני לבנה", בסוד המלכות), והוא עצמו עולה לראש הגבעה לחזק את ישראל (ואזי נאמר "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" - עד שקיעת שמשו שלו וביאת המנהיג החדש, יהושע). "והיה כאשר ירים משה ידו [בסוד 'יד רמה', ה'יד אמונה' כנ"ל] וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" הן תנודות המלכות - המחזוריות שבמלחמת ישראל-עמלק (מחזוריות הנמשכת "מדור דור" עד מחית זרע עמלק; עד ביאת גואל צדק מאופיינת המלכות במחזוריות, כמחזור האשה). אכן, מכיון שמשה נתעצל במלחמה ומסר אותה ליהושע ידיו כבדות ואין הוא מסוגל להחזיקן למעלה לאורך זמן - משה נכנס תחת שלטון הזמן, שלטון המלכות (המושג זמן מתחדש במלכות, שעל כן היא מופיעה בעבר הווה ועתיד - "הוי' מֶלֶך הוי' מָלָך הוי' ימלֹך"). בסוף נאמר למשה "כתֹב זאת זכרון בספר", ולפי חז"ל זהו רמז למגילת אסתר, מגילת המלחמה בעמלק - מגילת אסתר היא מגילת המלכות המובהקת (מגילה הסובבת סביב אשה-מלכה, סביב אסתר שהיא המלכות שבמלכות - בסוד "ואנכי הסתר אסתיר פני" - וה', שלא נזכר בה בפירוש, רמוז בה בכינוי "המלך", כנודע).