בהעלֹתך

חסד: העלאת הנרות

פרשת בהעלֹתך פותחת בצו לאהרן הכהן, איש החסד והאהבה. אהרן הוא ה"שושבינא דמטרוניתא" שתפקידו להביא את הכלה אל החתן - עליו לעורר את אהבת ישראל לאביהם שבשמים. בחסידות מתפרשת מצות העלאת הנרות בהקשר זה - המנורה בת שבעת הקנים מסמלת את נשמות כל ישראל, ותפקידו של אהרן הוא להעלות את אש האהבה הרבה לה' בכל נשמות ישראל (והמנורה עצמה עומדת בדרום, צד הימין-החסד). שבעת קני המנורה מסמלים סוגים שונים של נשמות, והיות המנורה "מקשה אחת" מסמלת את האחדות בין סוגי הנשמות (החל מהנשמות הפשוטות ועד לנשמות המיוחדות והמצטיינות בתורה ועבודה, בסוד "עד ירכה עד פרחה") - אחדות המשתקפת באהבת ישראל אמיתית (וכידוע שאחד עולה אהבה), הנובעת מתוך אהבת ה' בשלמות. גם "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" מעיד על ההתכללות של אהבת ה' ואהבת ישראל - אילו היו הנרות-הנשמות דולקים באהבת ה' בלבד היתה השלהבת עולה כלפי מעלה, ונטית השלהבת אל מול פני המנורה מבטאת אהבה גם אל שאר הנרות - ובפרט יש בה אהבה והתקשרות אל הנר האמצעי, צדיק הדור, המעלה את אהבת ה' של כל ישראל כלפי מעלה. העלאת הנרות של אהרן היא סיום הקרבת קרבנות הנשיאים - כפי שקוראים בימי החנוכה - בסוד "נעוץ תחילתן בסופן", חיבור החסד של פרשתנו למלכות בפרשת נשא. רש"י מסביר כי מצות "בהעלתך את הנרות" היא המשך לנשיאים, כשחלשה דעתו של אהרן שלא השתתף בקרבנות הנשיאים אמר לו משה "שלך גדולה משלהם" - סוד מדת החסד בה אמור "לך הוי' הגדולה", העולה על קרבנות כל הנשיאים.

המשך "ראשון" עוסק בטהרת הלוים, המכשירה אותם להיות נלוים לכהנים ומשרתים אותם באמונה - תכלית כל הטהרה היא "לאכללא שמאלא בימינא", לכלול את גבורת הלוים בחסד הכהנים תוך הגברת החסד על הגבורה. כך, תגלחת הלוים הופך את בשרם לחלק וגלוי - הורדת השערות היא הורדת כחות הצמצום והדין המאפיינים את הגבורה, המכשירה את הגבורה להתכלל בחסד. גם תנופת הלוים היא חסד והתעלות רוחנית שאהרן הכהן פועל בהם, כשכל טהרתם עושה אותם 'קלים' יותר ומוכנים לתנופת הימין-החסד.

גבורה: עבודת הלוים

שלש תנופות נזכרו בלוים - "והניף אהרן את הלוים תנופה לפני הוי'... והיו לעבֹד את עבֹדת הוי'" "והנפת אֹתם תנופה להוי'" "והנפת אֹתם תנופה" - ודרשו כי שלש התנופות הן כנגד קהת גרשון ומררי: "שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם 'והיו לעבֹד את עבֹדת הוי'' לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו', השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם 'תנופה להוי'' שאף עליהם היתה עבודת הקדש יריעות וקרסים הנראות בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי". נזכר כבר כמה פעמים כי גרשון מררי וקהת מכוונים (בסדר זה) כנגד חסד-גבורה-תפארת, ו"שני" פותח בתנופה השלישית האמורה על בני מררי שמדתם גבורה.

כן ה' מסביר בפירוט מדוע הלוים נתונים לו מתוך בני ישראל, תחת בכוריהם השייכים לו על פי דין - "'כי לי כל בכור' שלי היו הבכורות בקו הדין...". קנין הבכורות לה' נעשה במדת הגבורה, על ידי הכאת בכורות מצרים, ובכלל, כל פעולת קנין ומכירה - כהמרת הבכורות בלוים - שייכת למדת הגבורה (כך נזכרו קניני אדם מרעהו החל מ"שני" של פרשת בהר). קנין הלוים הוא קנין תקיף, בו חוזר ה' כמה פעמים על המלה לי - "נתנים נתנים המה לי" "לקחתי אתם לי" "כי לי בכל בכור" "הקדשתי אתם לי" - ו"כל מקום בו נאמר לי אינו זז לעולם" (וכן לי רומז ללוי).

תופעה יחידאית ב"שני" היא חזרת המלים "בני ישראל" ה פעמים בפסוק אחד - יותר ממספר ההופעות של שם הוי' ב"ה בפסוק אחד בתורה כולה - כדי "להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין ה חומשי תורה". יש כאן התגברות עצומה של חבת ישראל, שהיא הגורמת ממילא לכך ש"לא יהיה בבני ישראל נגף". מעבר להתגברות החסד - שפועלת הגבורה - ה הוא שלמות של פירוט והבעה הנעשות בכח הגבורה, וכן רומז ה ל-ה הגבורות הנמתקות מכח הלוים ב-ה החסדים של חבת ישראל, המתקת הדינים שוללת כל נגף וצרה.

כבפרשות רבות, בעוד ב"ראשון" הופיע הרקע והצווי הרי שב"שני" ישנו הביצוע בפועל - גם כאן ב"שני" מתבצע בפועל כל צווי ה' ביחס ללוים.

"שני" חותם בשנות עבודת הלוים - ימי גבורתם - המגבילות את עבודתם במשכן. אכן, גם בתום ימי גבורת הלוי הוא ממשיך לשרת במקדש בפועל, כדי לתקן את השמאל-הגבורה (מדת הלוי) בעבודת הקדש. הבטוי "צבא העבֹדה" - המופיע כאן בפעם היחידה בתורה - גם הוא בטוי גבורה מובהק.

תפארת: "תאמין שאפשר לתקן"

הנושא של "שלישי" הוא דיני פסח ופסח שני. לכאורה, כפי שכותב רש"י, ראוי היה להקדים פרשה זו לתחלת ספר במדבר (שהרי היא נאמרה בחדש הראשון בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים, והספר פותח בפרשה שנאמר בחדש השני בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים), אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. החויה הפנימית של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" היא חוית הנפש של בעל תשובה - כמבואר באריכות במאמר "אין מוקדם ומאוחר בתורה" בספר תשובת השנה - שעבודתו שייכת לפסח שני (המתקן - כעבודת התשובה - את אי הקרבת הפסח הראשון). עבודת התשובה שייכת לבינה, והיא מאירה כאן בסוד יסוד אמא המאיר בתפארת ז"א. הסיבה לכך שפרשה זו נזכרה מאוחר היא "מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". בעומק, מופיע כאן איזון התפארת בין ימין ושמאל, בין שבח לגנאי - רואים כי ישראל עשו פסח, אך פסח אחד בלבד.

לכאורה, מכיון שחג הפסח הוא חג החסד בין שלשת הרגלים (ורמז: פסח עולה חסד באחוריים - ח חס חסד), ראוי היה שהוא יופיע ב"ראשון". אכן, עיקר החידוש בפרשה זו הוא דין פסח שני שהתודעה הפנימית שלו שייכת לתפארת: בספר התניא (אגרת הקדש כז) מבואר כי רוחו של הצדיק כוללת את אהבתו יראתו ואמונתו - מכיון שממד הרוח של האדם (אחד מחמשת הממדים נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה) מכוון כנגד מדות הלב אהבה-יראה-אמונה הן כנגד חסד-גבורה-תפארת (כפי שמבואר בלקוטי לוי יצחק על אגרת הקדש). האמונה המכוונת כנגד התפארת מוארת היטב מתוך התבוננות בפסח שני. פסח שני מלמד ש"אין דבר אבוד" (כפתגמו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש, שענינו "תפארת שבתפארת") וכל מה שקלקל האדם הוא מסוגל גם לתקן - זו האמונה עליה אמר רבי נחמן מברסלב "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". זו האמונה העצמית בכך שגוף ישראל - סוד "תפארת גופא" - שלם תמיד, וכל פגמיו הם חיצוניים ונתנים לתקן (על דרך "בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן" - העוני בדעת, נשמת התפארת, מנוול את גוף ישראל, אך תמיד ניתן לתקן ולגלות מחדש את תפארת הגוף היהודי).

אמונה זו נובעת גם מההכרה וההתבוננות ב"תפארת ישראל" - בכך שכל ישראל ערבים זה לזה ויש התכללות בין גווני התפארת המרובים. גם אם אדם פגם בגוון מסוים והחסיר משהו בעבודתו, הוא יכול להשתלב מחדש ב"תפארת ישראל" באחד הגוונים האחרים, ובסופו של דבר לשחזר דרך כך את התפארת הכללית על כל גווניה ולתקן את כל הפגמים (באמונה זו מאירה ההתבוננות - יסוד אמא המאיר בתפארת ז"א - ונשמתה היא הדעת הפנימית של עם ישראל). הוודאות העצמית של "תפארת ישראל" כי "אין דבר אבוד" מאירה לתודעה הכללית של כנסת ישראל בכל מצב שהיא - בסוד הדבקות התמידית של כתר המלכות באחורי התפארת דז"א.

כל דין פסח שני התעורר ועלה משאלת-תביעת "למה נגרע" של האנשים הטמאים לנפש אדם - תביעת "למה נגרע" היא גם תביעתו של כל יהודי החש נמוך וחסר. מחד, על כל יהודי לחוש הכנעה ושפלות ולדעת שלא מגיע לו כלום - כולל גם בתחומים של רוחניות ועבודת ה' - אך לאידך, מתוך תחושת "תפארת ישראל" והכרה ברוממותו כיהודי (ללא קשר למצבו האישי השפל), הוא מסוגל להתפאר בכך שהוא יהודי ומתוך כך לתבוע בתוקף "למה נגרע".

נצח: מסעות ישראל

ב"רביעי" מתחיל תיאור מסעות בני ישראל - אחרי הקמת המשכן בפועל על ידי משה רבינו, שמדתו נצח - זו היציאה לבר של הנצח. כהקדמה למסעות מתוארים הענן ומראה האש השורים על המשכן ונאמר בהם "כן יהיה תמיד" - למרות שינויי הזמנים בין יום ולילה ולמרות המסעות השונים שעוברים ישראל, השראת וגילוי השכינה על המשכן הוא נצחי. היחס בין עמוד הענן ועמוד האש הוא כבין הספירות נצח והוד (ועל דרך היחס בין שני עמודי המקדש, יכין ובעז) - לכן נושא המסעות משותף כאן ל"רביעי" ו"חמישי".

[כשם שב"שני" היה פסוק בו נזכרו ה פעמים "בני ישראל", כך ב"רביעי" מופיע הפסוק עם הכי הרבה שמות הוי' בתורה - ד פעמים הוי' (אכן, במלכים ישנו פסוק בו נזכר שם הוי' ה פעמים). בפשטות, ה פעמים בני ישראל הם כנגד ה אותיות השם ישראל (והזכרתן ב"חמישי" היא כנגד חמש הגבורות שיש להמתיקן בחמשה חסדים, כנ"ל) ו-ד פעמים הוי' הם כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה (שהזכרתן ב"רביעי" מתבקשת - בסוד שם בן ארבע אותיות). יש לרמוז כי האזכרות בצמד "על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו" הן כנגד אותיות י-ה, אזכרת "את משמרת הוי' שמרו" היא כנגד ו שבשם ואזכרת "על פי הוי' ביד משה" היא כנגד ה תתאה שבשם. בנוסף ל-ד אזכרות שם הוי' בפסוק יש בו עוד יג מלים - הכל בסוד "הוי' אחד". אחדות זו רמוזה גם בחלוקה הסימטרית של יג המלים הנוספות - לפני שם הוי' הראשון יש שתי מלים ואחרי שם הוי' האחרון יש שתי מלים, ובין כל שם הוי' בפסוק לשם הוי' שאחריו יש שלש מלים. מבנה זה, בו יש ג פעמים ג מלים באמצע הפסוק ו-ב פעמים ב מלים בקצותיו רומז למלה אחד - אח עולה ג פעמים ג ו-ד עולה ב פעמים ב.]

נושא נוסף ב"רביעי" הוא עשית החצוצרות ויעודן. חצוצרות הכסף, אותן עושה משה מכספו שלו, מיוחדות למשה רבינו שמדתו נצח, כדרשת חז"ל: "כל הכלים שעשה משה כשרים לו וכשרים לדורות, חצוצרות כשרות לו ופסולות לדורות, מאי טעמא? דאמר קרא 'עשה לך', 'לך' ולא לדורות" (מסיבה זו אף לא קרא משה לעם בחצוצרות ביום הסתלקותו, כי זה יום הסתלקות החצוצרות, אלא שבפנימיות נתינת החצוצרות למשה רומזת לחייו הנצחיים). הנצח הוא ענף החסד, והחצוצרות עשויות כסף - מתכת החסד. גם עשית החצוצרות "מקשה" היא ענף והמשך של עשית המנורה "מקשה" הנזכרת ב"ראשון" (אלא שהמנורה עשויה זהב ולא כסף, משום שב"ראשון" מודגשת האהבה שמנחיל אהרן לישראל, אהבה רבה המאירה מחסדי אמא עילאה שהיא "כמעלת הזהב על הכסף" ביחס לחסד סתם שבמדות הלב).

תפקיד החצוצרות הוא לכנס את העם ואף להוציאם למסעות (ענין היציאה לבר של הנצח, כנ"ל), ותכלית הכינוס והמסע היא התקיעה כשיוצאים למלחמה - יעוד החצוצרות הוא הנצחון במלחמה (וכן כל מושג התשועה - "ונושעתם מאֹיביכם" - שייך לספירת הנצח). גם התקיעה "ביום שמחתכם" - שרש כל "מועדיכם" ו"ראשי חדשכם" - היא משום שמחת הנצחון, כנודע שעיקר השמחה היא על נצחון (ואם כן אף במועדי ישראל יש ממד של זכרון הנצחונות). [בעומק, כל נצחונות ישראל נובעים מכח ה' - "נצח ישראל" - המאיר ומתגלה בהם. כך פרש המגיד ממעזריטש נ"ע ששתי חצוצרות הן שתי חצאי צורות המשלימות זו את זו ל"מקשה" של צורה אחת שלמה, חיבור ושיקוף "נצח ישראל" העליון בתכונות הנצח של עם ישראל התחתון. חיבור שני החציים נעשה בנצח - אותיות חצי - העולה חצים].

הוד: חוש ההילוך

כמו היחס בין הרקע והצווי ב"ראשון" לביצוע המעשי ב"שני", גם ב"רביעי" (ענף החסד) מתואר סדר מסעות ישראל וב"חמישי" (ענף הגבורה) מתחיל הסיפור המעשי של המסעות. ההוד מעיד שתכנון הנצח פועל בשטח (ואף מתעד את זמן התרחשות המאורע). הנצח וההוד הן שתי הרגלים - ההכנה למסע בנצח היא הפתיחה הרצויה ברגל ימין ('לקום על רגל ימין') אך ההילוך בפועל מונהג על ידי רגל שמאל, כמבואר בספר יצירה. הקימה על רגל ימין היא ההכנה להליכה, הרקע הנצחי שלה - השרש הרוחני להליכה בו טמונה כולה בכח - אך רגל שמאל היא המהלכת בפועל. גם הפירוט המרובה של סדר הילוך השבטים - "מי ומי ההֹלכים" - אופייני לקו שמאל לו שייך "חמישי" (בדומה לראשית פירוט הנשיאים וקרבנותיהם ב"חמישי" של פרשת נשא). רק בפירוט ההולכים מתגלה ההוד וההדר של מחנה ישראל (ועד שיש נוהגים לקרוא תיאור זה בניגון מיוחד, בדומה לקריאת שירת הים). המסע בפועל הוא בסוד "הולך תמים", וכהולכים בתמימות מלווה המסע בשירה ובהודיה לה'.

"חמישי" חותם בהפצרת משה בחובב בן רעואל, הגר המדיני, להלוות לישראל - אחיזת הגרים היא בספירת ההוד (ועל כן במ"א כתב רש"י כי יתרו שב למדין על מנת לגייר אחרים). טענת משה "כי נאה לך לעשות זאת על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו" מסבירה לו שלא יהיה כפוי טובה אלא יודה לה' על טובתו, וככל שהאדם מרבה להודות לה' כך הוא זוכה ממנו לטוב רב יותר ויותר - "לכה אתנו והטבנו לך כי הוי' דבר טוב על ישראל" (הטבת ישראל לגר מהטוב שנותן להם היא כמסירת הטוב בו זוכה הזכר לנקבה, בסוד "איהו בנצח" ו"איהי בהוד"). נסיעת "דרך שלשת ימים" מהר ה' (בקפיצת הדרך) היא נסיעת ג הספירות הוד-יסוד-מלכות על מנת להגיע בזריזות לארץ ישראל (סוד המלכות) ולזכות בה מיד.

יסוד: הברית, פגמה ותיקונה

"ששי" פותח עם פסוקי "ויהי בנסֹע הארֹן" שהם ספר בפני עצמו. במדות הלב המושג "ספר" שייך ליסוד, שהוא ספר הזכרון וספר הברית. ספר קטן זה הוא בסוד היות היסוד "אבר קטן" הכולל את כל האברים - מהספר הקטן הזה, בו יש פה אותיות (סוד המילה, תיקון היסוד), לומדים לגבי כל ספרי התורה כי ספר תורה שנשתיירו בו פה אותיות יש להצילו מפני הדליקה בשבת. פסוקי "ויהי בנסֹע" נמצאים בין שתי סימניות - בסוד "אנא סימנא בעלמא" האמור ב"צדיק יסוד עולם". תוכן הפסוקים הוא נסיעת ארון הברית ("הארֹן" הוא אותיות אהרן - החסדים של "ראשון" מתגלים כולם ב"ששי", ביסוד, ואזי אהרן הופך להארֹן, ארון הברית שביסוד) והיחס בין שני הפסוקים - "קומה הוי'" (למלחמה) לבין "שובה הוי'" (למנוחת מרגוע) - הוא היחס בין קימת הברית למנוחתה (ממוצע אותיות המלים "קומה" ו"שובה" הוא חן, סוד "ונח מצא חן" הרמוז במלה "ובנחה"). מ"שובה הוי' רבבות אלפי ישראל" לומדים חז"ל כי אין השכינה שורה על פחות מ-כב אלף (ב רבבות ו-ב אלפים) מישראל - סוד כב אותיות (המכונות אותיות היסוד) היוצאות מסוד הרקיע, המכוון בין שבעת הרקיעים לספירת היסוד (כב אלף הוא מנין הלוים ב"חמישי" של פרשת במדבר - אצל הלוים שמדתם גבורה מופיע מנין זה בהוד, ענף הגבורה, ואצל כל ישראל שמדתם תפארת מופיע מנין זה ביסוד, המשך וגילוי התפארת).

חטא "ויהיו כמתאֹננים רע באזני הוי'" הוא פגם הברית, כמפורש בזהר ש"רע" הוא תמיד פגם הברית (על דרך האמור בער ואונן שהיו רעים בעיני ה') - בפשטות התאוננו המתאוננים על עינוי הדרך, אך חז"ל לומדים כי הכל היה מתוך חיפוש תואנה כיצד להפר את הברית עם ה' ולפנות מאחרי המקום. גם האש שיצאה מלפני ה' ובערה בעם היא אש הברית המבטאת מחד את שלמות קדושת הברית ולאידך היא ה"אש אוכלתן" כשנפגמת קדושת הברית. בעירת ושקיעת האש גם הן בסוד קימת הברית ונפילתה. האש אכלה "בקצה המחנה", על דרך קצה הגוף - "יסוד סיומא דגופא".

חטא התאוה של האספסוף פוגם במדתו של יוסף (בו אמור "אסף הוי' את חרפתי", וכן כל סוד האסיף שייך ליוסף). ה"התאוו תאוה" של האספסוף הוא ההיפוך הגמור של "תאות צדיק לחיים" ואמירת "מי יאכלנו בשר" פוגמת בבשר ברית הקדש של "בריתך אשר חתמת בבשרנו". זהו פגם הברית מובהק, כדרשת חז"ל שהעם בכה "למשפחֹתיו [איש לפתח אהלו]" - "על עסקי משפחותיו, על עריות הנאסרות להם". גם כאן מופיע ה"רע" הרומז לפגם הברית - "ובעיני משה רע". גם בפשטות, תלונת העם היתה שאין להם מאכלים מגושמים - כח הברית הוא כח של אימות והגשמה, ופגם הברית היא הגשמה שלילית (כהגשמת האלקות) כרצון לאוכל מגושם במקום המן הרוחני (בשבחי המן יש בטויי יסוד מובהקים: המן הוא "כזרע גד" - זרע הגיד, אבר הברית; "ועינו כעין הבדֹלח" - סמל לטהרת הברית; "טעמו כטעם לשד השמן" רומז לשדים - כדרשת חז"ל - וגם זרע האיש נקרא "שדים" במקרא; ועוד, המן יורד "ברדת הטל" - בסוד "טפה לבנה", טפת הזרע, כדרשת רבי אברהם אבולעפיא זצ"ל). חז"ל דורשים כי הדברים אליהם התאוו בני ישראל קשים לאשה הרה (ולכן המן לא השתנה לטעמיהם), ותאוה אליהם פוגמת בכח הפריון של היסוד. דברי העם "ועתה נפשנו יבשה אין כל" רומזת לפגם היסוד, הנקרא "כל". גם בתגובת משה לדברי העם ישנם דימויי פריון רבים השייכים ליסוד - דימויי הריון, לידה וגידול ילדים. גם העובדה שכחו של משה תשש כנקבה - כדרשת חז"ל - נובעת מפגם הברית, הפוגם בזכריות והופך את האדם לנשי.

תיקון פגם האספסוף הוא "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". שבעים הזקנים הם שבעים צדיקים, כשכאשר נאצלת עליהם רוחו של משה הם הופכים לצדיקים בעלי נשמות של עולם האצילות, כיוסף הצדיק המאיר לאחיו מהיסוד של עולם האצילות. צמצום נבואת ה' אל הזקנים הללו - כך שיוכלו לקבל אותה לפי ערכם - איננו צמצום של העלמת אור, אלא צמצום של ריכוז ומיקוד, ככח הצמצום של ספירת היסוד. אלדד ומידד שהתנבאו במחנה מעוררים קנאה למשה אצל יהושע - הקנאה היא מדתו של יוסף הצדיק שומר הברית (ומדת הקנאה - האלקית - חוזרת כאן גם בשאלת ה' "היד הוי' תקצר") - והוא מציע למשה לכלוא אותם (הדמות המובהקת של הצדיק הנכלא בתורה היא יוסף). משה מגיב בבקשת "ומי יתן כל עם הוי' נביאים" - השואפת לגילוי בפועל כי "ועמך כֻלם צדיקים", גילוי של מדת היסוד ("וצדיק יסוד עולם"). "מי יתן כל" הוא סוד ההמשכה מהבינה ("מי") ליסוד ("כל"), סוד שאול מרחובות הנהר.

מלכות: שכר וענש

המלכות עומדת על שכר ועונש - שהם ה"דינא דמלכותא" - וב"שביעי" יש דוגמה מובהקת לכך שהשכר עצמו הופך להיות עונש, כשמימוש הבטחת ה' לעם שיאכלו בשר גורם ל"מכה רבה מאד" (בטוי נדיר השייך למכת המלכות). המקום בו נענשו ישראל קבל שם מובהק - כשתמיד מושג השם שייך למלכות - "קברות התאוה". עצם תאות העם היתה ב"ששי" - ביסוד הנפגם בתאוות הזרות - וקבורת התאוה היא במלכות, ש"רגליה יורדות מות". בפרטות, "קבר" בחז"ל הוא כינוי לרחם האשה - יסוד נוקבא. גם לשונות האסיפה החוזרות כמה פעמים ב"שביעי" רומזות לכל מה שמקבלת ואוספת הנוקבא ביסודה (מה שהיא מקבלת מהאסיף של יסוד הדכורא, יוסף, כנ"ל). מקברות התאוה נסעו ישראל לחצרות - לכאורה, מהמלכות לא ניתן להתדרדר יותר, ויש כאן את ראשית העליה ל"חצרות בית הוי'", אך את העליה הזו (שגם בה התחולל פגם של מלכות, ב"ותדבר מרים", כדלקמן) מלוה רושם מהשאול תחתית אליה ירדו רגלי המלכות, ו"חצרות" רומז בתורה גם ל"חצרמות".

הפרשה חותמת בדבור מרים ואהרן על משה - "ותדבר מרים" הוא פגם המלכות המובהק ביותר, פגם של דבור (כח המלכות) הנעשה על ידי אשה. גם נושא הדבור היה אשת משה, המסמלת גם היא את ספירת המלכות. בתגובה לדברי מרים משבחת התורה את ענוותנותו של משה - בפשטות הענוה הזו היא השפלות (כפירוש רש"י: "'ענו' שפל וסבלן") שבפנימיות ספירת המלכות, בשלה ראוי משה למנהיגות-מלכות. על מנת להציל את מרים מעונשה - מדין המלכות - מתפלל משה תפלה קצרה. בחסידות מוסבר כי תפלה קצרה היא תפלה העולה ופוגעת בעצמות ממש - זו עליה מעצם ה"ואני תפלה" של המלכות עד לשרשה בעצמות ממש (בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"). תפלת משה פותחת בשם "א-ל" הרומז כאן לסוד "וא-ל זעם בכל יום", מדת המלכות (כפי שמפרש האריז"ל בכמה מקומות). כתשובה לתפלת משה דן ה' קל וחומר לפיו צריכה מרים להסגר מחוץ למחנה שבעת ימים - מדת קל וחומר, המכונה "דין", היא המדה של "דינא דמלכותא דינא" (בקל וחומר רמוז כתר מלכות - במלים "ואביה ירק ירק בפניה" - וכן "ואביה" רומז לסוד "אבא יסד ברתא"). המתקת עונש מרים היה בסגירתה מחוץ למחנה ובכך שהעם המתין לה עד שתאסף אל המחנה. בסיום הפרשה עולים ישראל מחצרות למדבר פארן.