ויגש

יחוד יהודה ויוסף

לפי הקבלה, העימות והמפגש בין יהודה ויוסף בראשית פרשתנו הוא יחוד וזווג בין שני עולמות - שני אבי-טיפוס של דמויות - החוזר שוב ושוב בצורות שונות בכל תולדות עם ישראל. ובעומק, זהו היחוד העיקרי בכל העולם - יחוד בין ספירת היסוד (אותה מיצגת דמותו של יוסף ה"צדיק יסוד עולם") וספירת המלכות (אותה מיצגת דמותו של יהודה, שזכה למלכות נצחית) - יחוד בין מקור השפע האלקי העליון והכח האלקי הטמון במציאות עצמה ומכוון אותה.

למרות שבפרשה עצמה נראית פרשנות זו רחוקה מהפשט - שהרי אין זה יחוד אלא עימות, ויהודה כלל אינו יודע שהוא עומד לפני יוסף - באה ההפטרה ומלמדת כי יחוד יהודה ויוסף הוא עיקר תורף הפרשה. ההפטרה כולה עוסקת ביחוד בין "עץ יהודה" ל"עץ אפרים" - בין מלכות דוד למלכות ישראל (שהיא המיצגת את כחו של יוסף). אמנם, בעוד שבפרשה יוסף הוא השליט והעליון, בהפטרה מיחדים יהודה ואפרים תחת מלכות אחת בלבד - מלכות דוד (ובדרך רמז: בהפטרה כולה דוד פסוקים, המתחלקים ענינית ל-ד פסוקי מעשה של הנביא לשם המחשה, ו פסוקי הסבר להמחשה זו, ו-ד פסוקים שהם נבואת הנצח לעם ישראל - מה שנותר אחר כל התהליכים המתוארים בהפטרה).

הוה ועתיד - הגילוי והשרש

לכאורה, אליבא דאמת ספירת היסוד עליונה מספירת המלכות, וכיצד יתכן יחוד בו נמצא יהודה מעל יוסף, כמשפיע ושליט ביחוד זה? יש להבין שלמרות שבגילוי היסוד הוא מעל המלכות, הרי שלמלכות שרש עליון משרש היסוד - ובעליה לשרש מתגלה שהמלכות יכולה להנהיג ולשלוט בקשר שלה עם היסוד.

ונסביר: יוסף ויהודה הם דמויות של צדיק ומלך - הצדיק עוסק באור אלקי הגלוי והטוב ואילו המלך עוסק במציאות עצמה, מציאות שאיננה אלקית בגלוי. לכן, בפשטות, הצדיק עליון ועדיף מהמלך וראוי שהוא יהיה המנהיג העליון - ראוי שהמלך השקוע במציאות יאזין להוראות הנביא-הצדיק המגלה לו את האור האלקי. אמנם, אם מתבוננים בשרש גישותיהם של המלך והצדיק מתברר שבעוד הצדיק מתמקד רק בטוב גלוי - באור אלקי גלוי ומוחשי, עליו ניתן להתענג באופן מידי - המלך עוסק בכל חלקי המציאות תוך אמונה שבכל דבר יש אור אלקי, גם אם אינו גלוי עדיין ולא ניתן לחוש בטובו המענג כרגע.

כלומר, שרש הצדיק הוא כח ה"תענוג" האלקי אותו הוא מגשים במציאות המידית (לכן מכונה אבר היסוד, בו טמון כח לידה, גילוי וצמיחה - כדלקמן - "אבר התענוג", ובפעולת ההגשמה שביסוד יש תענוג מידי), ואילו שרש המלך הוא כח ה"אמונה" המנחה לעסוק בעצם המציאות הדוממת (ללא כח צמיחה והפריה גלוי), תוך אמון שעתיד להתגלות גם בה התענוג הנעלם ממנה כעת. בתוך העל-מודע של הנפש כח ה"אמונה" נעלה מכח ה"תענוג" - תענוג מוחשי וגלוי נמוך מתענוג בלתי-נתפס (שיתגלה בעתיד, אך בהוה נתפס רק באמונה). בהוה אמנם שולט ומנחה התענוג המידי - הצדיק העוסק באור האלקי הגלוי מנחה את המלך, ממנו נעלמת האלקות - אך בעתיד, כשהאמונה תהפוך לאור גלוי, ישלוט המלך, המאמין במציאות וחש בעוצמת האור האלקי הטמון בה.

עץ יהודה ועץ אפרים

בעצם, רק מכח היחוד הראשוני בין הצדיק למלך - בין היסוד והמלכות - מסוגל המלך להפיק מעצמו את אמונתו. רק מכח ההתבטלות בפני האור הגלוי של הצדיק מצליח המלך להוציא לפועל את האור הנעלם הטמון במציאות. דבר זה רמוז בהפטרה בכינויי מלכות יהודה וישראל (מלכות ירבעם - צאצא יוסף) "עץ יהודה" ו"עץ אפרים". לפי הסוד, ה"צומח" מקביל ליסוד (שתכונתו פריה ורביה, צמיחה ותוספת על הקיים) ואילו המלכות היא ממד ה"דומם" במציאות.

כך, במשכן היו רכיבים מה"צומח", אך המקדש - שנבנה במלכות דוד - התיחד בהיותו מאבנים דוממות (כשגם הארזים שבו חופו באבן, לבל יראו). עם זאת, בהפטרה מכונה גם מלכות דוד "עץ", ויותר, במלך האחרון והנצחי מבית יהודה - במשיח עצמו - נאמר "צמח שמו ומתחתיו יצמח". מתברר שביחוד בו יוסף ה"צומח" הוא העליון, הוא מעניק את כח הצמיחה ליהודה ה"דומם", ואזי מסוגל יהודה לחשוף צמיחה פנימית גם בדומם. כלומר, עיסוק הצדיק באור האלקי הבא מלמעלה מגלה על האפשרות של אור אלקי גלוי ופעיל, ואז מסוגל המלך ליישם אפשרות זו גם ביחס לעצם המציאות התחתונה, ולהפוך את האור האלקי הנעלם בתוך ה"דומם" לאור אלקי "צומח" מלמטה - "מתחתיו יצמח".

צדיק ובעל-תשובה

טרם נתבונן בדרך תיקון המציאות של המלך, נעמיק מעט ב'מציאותיות' הצדיק מול 'מציאותיות' המלך. כשם שיוסף ויהודה הם צדיק ומלך, כך הם גם צדיק ובעל-תשובה: יוסף הוא צדיק שלא נכשל (כבמעשה אשת פוטיפר) ויהודה הוא בעל-תשובה הנכשל (במכירת יוסף ובמעשה תמר) ויודע להודות בטעות ולשוב בתשובה. בפשטות, צדיק משפיע מלמעלה למציאות התחתונה, ואילו בעל-תשובה נמצא בתנועה של הסתלקות מלמטה למעלה - מהמציאות הפגומה אל אור ה' העליון שמחוצה לה. כיצד ניתן אם כן לטעון שדווקא בעל תשובה עוסק במציאות גופא ואילו הצדיק עוסק באור אלקי שמחוץ למציאות?

יש להבין כי כל ירידת הצדיק למציאות היא "ירידה צורך עליה" - הוא משפיע טוב למציאות תוך 'חוסר אמון' בה, במגמה להעלותה עמו למעלה, לגרום לה 'לצאת מעצמה' ולעלות לאור האלקי שמחוצה לה. לעומת זאת, בעל תשובה יוצא מהמציאות כדי לקבל כח לרדת אליה שוב, ולתקנה מתוך עצמה.

[אכן, דווקא משום כך יוסף הוא היחיד העוסק בהויות העולם, בעוד אחיו - כולל יהודה - רועים צאן, תוך התבודדות במדבר ופרישה מהמציאות. יוסף 'לא מאמין' במציאות וכך עוסק בה בלי להילכד בה, ואילו יהודה ה'מאמין' במציאות לא עוסק בה בפועל עד שיצבור די כח לרדת אליה ולהפכה מתוכה.]

מלך, רועה, נשיא

בהפטרה מכונה המלך הנצחי של כל ישראל בשלשה שמות: "ועבדי דוד מלך עליהם" "ורועה אחד יהיה לכֻלם" "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". שלשת השמות מבטאים תהליך התפתחות של המלך עצמו - שלבים שונים בדרכו של המלך לתקן את המציאות התחתונה ולחשוף בה את האור האלקי - כש"נשיא" הוא תכלית המהלך, התכונה והשם שנשארים "לעולם". מהם שלבים אלו?

מורנו הבעש"ט לימד שבכל תהליך של תיקון יש שלשה שלבים: הכנעה, הבדלה, המתקה. שלשת שלבי התיקון מתחוללים במקביל בתוך נפש המתקן וביחס למציאות המתוקנת. כשאדם רוצה להפיק מתוך עצמו אור מתוק וטוב לעולם עליו להקדים לכך עבודה של הכנעה אישית (בה הוא חש כ"דומם", האופי הראשוני של המלך החש שפלות פנימית של "ונפשי כעפר לכל תהיה") והבדלה בין טוב לרע בתוך עצמו (כאשר מתוכו נבדל ו"צומח" אט אט אור טוב וחיובי) - רק בסוף התהליך הופך האדם ל"מדבר" המפיק אור טוב ומתוקן. וביחס למציאות: כדי לגלות את המתיקות והטוב במציאות יש להכניע אותה בתחלה (להתיחס אליה כ"דומם" אותו מפעילים מהחוץ), לברר ולהבדיל בין הטוב והרע שבה תוך השואה לקנה מדה נבדל ממנה (ובכך 'להצמיח' בתוכה את שביבי האור הקבורים בה), ורק בסוף ניתן להמתיק את עצם המציאות ולגלות את האור האלקי המאיר מתוכה - לתת למציאות עצמה לומר את דברה.

שלשת השלבים מתבטאים בשלשת שמות המלך: ה"מלך" מושל בכפיה תוך הכנעת המציאות והנהגתה 'מלמעלה' (כ"מלך עליהם"). רק מי שהוא שפל וכנוע לגמרי בעצמו יכול להפעיל כח בהנהגה בלי להפוך לעריץ רשע. למלך המתוקן שפלות והכנעה אמיתיות לה' - זהו "ועבדי... מלך"; ה"רועה" משגיח על כל נשמות ישראל ברחמים והזדהות ("כי מרחמם ינהגם") ומודגשת אצלו ההבדלה - מי שברחמיו מזדהה לגמרי עם המרוחם אינו מסוגל להועיל לו, הוא 'תקוע' עמו בבעיה. "רועה" טוב נבדל מהעם ומצוקתיו ולכן מסוגל להועיל לו; המלך כ"נשיא" מתפקד כמלמד ומשפיע רוחניות - הוא מלמד תורה חדשה ומעורר את הנביעה הפנימית בכל אחד. כשהמלך נמתק והופך ל"נשיא" נושא הפכים (בין הנמיכות הדוממת לאור העליון) הוא ממתיק גם את עצם המציאות.