שמות

הבאים מצרימה

חומש שמות פותח בביאת בני ישראל למצרים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים... איש וביתו באו". ההפטרה (כמנהג אשכנז) - "הבאים ישרש יעקב" - מלמדת שעיקר הפסוק במלה "הבאים". ה"ביאה" בפסוק היא ראשית גולת מצרים (שתכליתה גאולת מצרים - פתיחת כל גאולות ישראל), כמאמר חז"ל: "וכי היום באים? והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים! אלא כל זמן שיוסף היה קיים - לא היה להם משוי של מצרים, מת יוסף - נתנו עליהם משוי, לפיכך כתיב 'הבאים מצרימה' - כאילו אותו היום נכנסו למצרים".

השוואה לתיאור עצם הירידה למצרים (המקביל לראש פרשתנו), מגלה שה"ביאה" היא החידוש בכניסה לגלות מצרים: על "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה..." שבפרשת "ויגש" נוסף בפרשתנו "איש וביתו באו". שני שינויים נוספים רומזים גם הם ל"ביאה": ב"ויגש" נאמר "עם יעקב" ובפרשתנו "את יעקב" - "את" רומז ל"אתא", שפירושו "בא"; בנוסף לביאת האנשים למצרים, מודגש אצלנו כי "איש וביתו באו" - לפי דקדוק בית נגזר משרש בא.

מתיאור עם ישראל כ"הבאים" בראשית התגבשותו נראה שזו תכונת יסוד יהודית: כשיהודי מוזמן - הוא בא; עושים משהו, קורה משהו - הוא בא להיות ב'ענינים'. לכל אירוע היסטורי באו היהודים - כמצטרפים ("באו בני ישראל בתוך הבאים") או כיוזמים. זוהי ביאה לטוב ולמוטב, לגלות ולגאולה.

הליכה וביאה

נעמיק בתכונת ה"ביאה" היהודית: מה ההבדל בין הליכה לביאה? עיקר ההליכה בהסתלקות מהמקום הקודם תוך חתירה מרחוק ליעד מבוקש, והביאה היא ההתקרבות ליעד והכניסה אליו. בהליכה היעד אינו מוחשי עדיין - ההולך חש עקור ממקומו, ומניע ההליכה הוא בריחה מהרע או 'זכרון' קלוש של היעד הטוב והרצוי. בביאה - הצעדים האחרונים לקראת היעד - מתעצמת חוית השמחה והגעגועים ליעד ומגיעה לשיא, עד שבביאה ממש - כניסת האדם כולו ליעד - חש האדם 'בבית' (ולכן שרש בית הוא בא, כנ"ל).

מדברים אלו מתעצמת השאלה - כיצד יתכן שבני ישראל הם "הבאים" גם כשמדובר בירידה לגלות? נקל לצייר את העם כ'יהודי נודד' ההולך ממקומו לגלות - כשפניו לגאולה, אליה הוא צועד בעקשנות גם אם הדרך ארוכה ועקלקלה - שהרי, היא הצווי האלקי "לך לך" שנאמר ליהודי הראשון. אך כיצד ניתן לצייר את העם בא לגלות - נכנס אליה מרצון, כיעד, וחש 'בבית'?

לבֹא עם ה'

קיים עוד הבדל בין הליכה לביאה: הזהר שואל מדוע נאמר למשה "בא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה", ומשיב שמשה פחד מהכניסה לפרעה - "התנין הגדול", שיא הקליפות - ועל כן אמר לו ה' "בא" - אין אני שולח אותך, אלא קורא לך להתלוות אלי, לבא עמי. זה המפתח להבנת תכונת "הבאים" היהודית.

מהאמונה ש"מלא כל הארץ כבודו" ו"לית אתר פנוי מיניה" באה ההכרה שכשהיהודי נשלח - גם לגלות - אין זה שילוח מה' באמירה "לך", אלא קריאה לה' המסתתר במקום היעד ואומר: "בא". בתודעת "עמו אנכי בצרה" מבין היהודי שה' בא אתו לגלות, ובעל-המודע אף מבין ש"עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" - שמתוך הצרה עצמה ("ממנה") תצמח ישועה, כשימצא בה את ה' המסתתר. מתוך כך מרגיש היהודי 'בבית' גם בגלות - שהרי היעד הנוכחי, מקום המפגש הנוכחי עם ה', הוא כאן (ושכקובעים פגישה - באים).

ובעומק יותר, ביחס לחיי היום יום: לא רק בתהליכים הגדולים נראית יד ה' - אנו מאמינים שכל המזדמן לנו הוא בהשגחה פרטית מכוונת. ממילא, לכל הנקרה בדרכו של היהודי הוא "בא" ונכנס - כדי למצוא את ה' הקורא לו מתוך הדברים - וכשהוא מוצא את ה' הוא מרגיש 'בבית'. תכונת היהודי לבֹא לכל מקום ולהצטרף לכל אירוע משקפת אמונה עזה שה' נמצא בכל מקום.

מכיון שכך, תמיד יש תופעת "ביאה אחר ביאה" - כשם שהירידה למצרים מתוארת פעמים (ודווקא בפעם השניה מודגשת הביאה) כך כל ביאה נכפלת: לאן שהיהודי בא - הוא בא. כלומר, הביאה הראשונה היא פרי גלגולי ההשגחה המובילה את היהודי, וכשהוא מגלה שנזדמן למקום מסוים הוא בא לעומק הדברים מרצונו, בתחושה שה' הביא את הדברים לפניו כדי שיבוא לתוכם ו'יטעם' אותם. מבחינה נפשית, בביאה הראשונה יש חויה ראשונית וחיצונית - הכרות גרידא - ורק בביאה השניה מופנמת החויה ו'נקנית' בנפש . בתחושת ה'בית' שבביאה השניה תלויה ההצלחה במציאת ה': כשהיהודי בא וביתו עמו ("איש וביתו באו") - בונה בית מדרש - הוא מגלה את ה' שזימן את ביאתו לשם, וחש בבית. כשתחושת ה'בית' היא לגבי המקום עצמו - זו התבוללות.

הבאים ישרש יעקב - יציץ ופרח ישראל

לסיכום, נעמוד על הנקודה הפנימית של הביאה - הובן שהיהודי חש כי בא אל ה'בית' בכל מקום, משום שה' נמצא בכל מקום, אך מדוע מזמן ה' את הדברים? מה הרווח מכך שהיהודים "באים" למקומות קשים ורעים, כבגלות? הדבר נלמד מההפטרה: מ"הבאים" מתגלה "ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל". ביאה למקום היא זריעה ונטיעה ב'קרקע המציאות' שבו - היהודי נזרע במקום אליו הוא נופל, מתחבר לכחות האלקיים הטמונים במקום, ומכוחם צומח וגדל.

הדברים מובנים כש"הבאים ישרש יעקב" מתפרשים (כבתרגום ובפירוש הרד"ק) על ביאה למציאות טובה - לתכלית עם ישראל: "ביאת המשיח" "העולם הבא" ו"לעתיד לבא". כיצד ניתן להבין שביאה למציאות קשה - כפירוש רש"י ל"הבאים ישרש יעקב", וכפשט "הבאים מצרימה" בפרשתנו - יש בה יעד של צמיחה גדולה? אנו מוצאים שדווקא כשמתעצמת הגלות מתגלה צמיחה אדירה, כנאמר בסיום תאור הירידה למצרים בפרשתנו: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", הכיצד?

בפנימיות, הצמיחה מהגרעין מתאפשרת רק לאחר שהוא נרקב בקרקע - רק כשכל קליפות הגרעין מוסרות שרש הצמיחה שבו בא במגע עם כח הצומח שבארץ, ואזי הוא מצמיח תבואה בכמות שאין להעריכה ביחס לגרעין האחד הנזרע. רקבון ובטול ראשוני קורים בצורה הטובה ביותר דווקא במצבים קשים - כשהיהודי בגלות הקשה תחושת המרירות ולחצי החיים מסירים ממנו את כל הקליפות המונעות את הקשר לה', ומתוך הרקבון הזה מתחברות נשמות ישראל לכח הצומח האלקי המסתתר במציאות - ופרות ורבות בצמיחה אדירה. מתוך רקבון הגלות עתיד לצמוח המשיח - "צמח שמו מתחתיו יצמח" - ועם ישראל עתיד להתגלות בגדולתו - "יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה".