בהעלֹתך

"שלא שינה"

אחר הצווי על העלאת הנרות נאמר "ויעש כן אהרן", ופרשו חז"ל "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". חז"ל תרצו מדוע נאמר שאהרן עשה מה שנצטוה, דבר הנראה מובן מאליו, אך על דבריהם שלהם יש להקשות אותה קושיא - מהו השבח הגדול בכך שאהרן לא שינה מדבר ה', הרי זה פשוט ומובן מאליו! תשובות רבות וידועות נאמרו על תמיהה זו ואנו נתבונן בדברים מפן נוסף:

המושג 'שינוי' קשור לאהרן באופן מובהק - חז"ל אמרו ש"מותר [ומצוה] לשנות מפני השלום", וזו הנהגת אהרן ה"אוהב שלום ורודף שלום", שעל מנת להשכין שלום בין אנשים היה הולך ומספר לכל אחד מהם שרעהו חש אשם, מיצר על הפירוד ומבקש מחילה, וכך הביא להשלמתם. והסביר הבעש"ט:

... כי אהרן על ידי שקר שאמר, כמה חבירך מתחרט ושלחני אצלך כו' כמו שכתוב במדרש, על ידי זה עשה שלום. כי רופא מומחה על ידי סמים ממיתים רשאי להשתמש בהם כדי להחיות הנפשות.

לפי דברי הבעש"ט, אהרן השתמש בשקר על מנת להביא שלום - מכיון שהשקר הוא סם ממית והשימוש בו מסוכן מאד, רק רופא מומחה רשאי לעשות זאת לצורך הצלת נפשות. בתורה מסור כח הרפואה לכהנים (שרק הם רואים את הצרעת, ובראיתם טמון כח ריפוי), והרופא המומחה מכולם הוא הכהן הגדול.

לאידך, בחסידות דייקו ש"לשנות מפני השלום" אין פירושו לשקר - 'שינוי' אינו שקר מוחלט אלא תיאור השונה מהמצב כפי שהוא נראה על פניו, בחיצוניותו, אך קולע לתיאור המצב מהבחינה הפנימית - זהו שינוי החיצוניות מפני הכרת הפנימיות. כשאהרן ספר לכל אחד מהידידים שרבו שחברו מצטער על המריבה וחש אשם בה, בוודאי שבפנימיות יש בדבריו אמת - אלמלי היו חשים החברים צער פנימי ואשמה על המריבה דברי אהרן לא היו פועלים עליהם ולא היו מביאים אותם להתחבק ברחוב ולהתנצל זה בפני זה. השינוי החיצוני שעשה אהרן פשוט חשף את הרגש הפנימי של שני החברים.

מזיהוי דרגות שונות בהשכנת השלום של אהרן - החל מראיתה כשקר, דרך ההבחנה בין חיצוניות ופנימיות - נבין שעבודת אהרן הפנימית, במשכן, היא דרגה שלישית - "שלא שינה". כאן פועל אהרן השכנת שלום ללא שקר וללא כל שינוי - הוא מגלה שגם בחיצוניות אין כל פרוד ומריבה. כיצד? לאחר מצות העלאת הנרות מתוארת המנורה "וזה מעשה המנֹרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא". המנורה מיצגת יותר מכל כלי המשכן את כנסת ישראל (כשהנשמות השונות באופין זו מזו מקבילות ל-ז קני המנורה), ובתורה מודגש שוב ושוב שהמנורה כולה - למרות היותה מורכבת ורבת פרטים יותר מכל כלי המשכן - היא "מקשה אחת". עם ישראל כולו, מ"פרחה" - נשמות הצדיקים ותלמידי החכמים, ה'פרחים' שבעם - עד "ירכה" - נשמות היהודים הפשוטים, ה'רגלים' של העם - הוא "מקשה אחת", לא רק בפנימיות אלא גם בחיצוניות.

שלש דרכים לתיקון

נכוון את שלשת אופני עבודת אהרן לשלשת סדרי העולם - השתלשלות (תיקון העולמות), התלבשות (תיקון הנשמות), השראה (גילוי האלקות):

סדר השתלשלות הוא הנחה שכל דבר נפחת ומתדרדר בירידתו למטה - השקר משתלשל מהאמת והרע משתלשל מהטוב. כשהעולמות יורדים בסדר השתלשלות למצב נמוך וחולני, יש להשתמש בסמים שמקורם באותה רמת קיום - לקיום השלום ב"עלמא דשקרא" דרוש שקר (כל קיום העולם מבוסס על שקר, שהרי "אמת אמרה אל יברא") במינון שקובע אהרן הכהן כרופא מומחה.

השכנת השלום תוך שינוי החיצוניות והתאמה לאמת הפנימית של העולם נובעת מראית הנשמות שבפנימיות המציאות - אהרן יודע שהנשמות מתאימות זו לזו ורוצות בקשר ובחיבור, והוא מלביש את האמת הפנימית הזו בתוך תיאור חיצוני של המציאות, בסיפור בדוי לכאורה. מכח התלבשות פנימית של חוית הנשמות האמיתית במציאות החיצונית משנה אהרן את עצם המציאות שבחוץ.

היכולת לגלות שגם על פני השטח אין כל נתק ושוני בין נשמות ישראל - ובכלל, שהמציאות חיובית ורצויה - תלויה בהשראה אלקית. רק גילוי תמונת המציאות כפי שהיא נראית בעיני האלקות מסוגל לחשוף שמלכתחילה לא היה כל חסרון ושבר. אף משה רבינו נתקשה בעשית המנורה "מקשה אחת" - היאך יתכן שכל הפרטים השונים מאוחדים ממש (לא רק בהתאמה פנימית נשמתית, המאפשרת הרכבה, אלא בחיצוניות, ביצירתם הראשונה) - והצליח לעשותה רק בהשראה אלקית - "כמראה אשר הראה הוי' את משה כן עשה את המנֹרה".

"לא כן עבדי משה"

על מנת לעמוד בעומק יותר על עבודת אהרן בקדש פנימה נתבונן בדברים לאור האמור בסיום פרשתנו על משה רבינו - ה' משוה בין אהרן ומרים למשה ואומר להם "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". בחסידות הוסבר שביטוי ההבדלה בין אהרן (ומרים) למשה - הבטוי "לא כן" - צופן בתוכו סוד וקישור בין ה"לא" ל"כן". מבואר כי משה רבינו מסוגל לקחת את ה"לא" ולהפוך אותו ל"כן" - אחר שמשה פוסק "לא", אוסר משהו ומרחיקו מתחום הקדושה, הוא הופך את הפסק מ"לא" ל"כן", מקרב את הדבר ומגלה שהוא שייך לקדש. כחו של משה נובע בעומק ממדת ההשתוות שלו - אצל משה ה"לא" וה"כן" שוים, אין הוא חש בהבדל ושוני מהותי ביניהם כי הוא רואה את הכל בראיה אלקית.

והנה, למרות איפיון משה לבדו (בניגוד לאהרן) בתכונה זו, נאמר בפרשה "כן עשה אהרן" - ופירוש הדבר שאהרן עשה "כן". את ה"כן" עושים מה"לא" עצמו (שהרי עשיה מובנה שינוי ותיקון המציאות, כתכלית בריאת העולם "אשר ברא א-להים לעשות" - ה' ברא את המציאות כדי שהאדם יתקנה ויהפכה). מהו אם כן השוני בין משה ואהרן? לשם הבנת דבר זה נזדקק ל'ווארט' חסידי נוסף:

המגיד ממעזריטש אמר לאדמו"ר הזקן (י פעמים, כדי להחדיר זאת ב-י כחות נפשו): "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" - כדי לכבות את ה"לא" זקוקים ל"אש תמיד תוקד על המזבח". אתה תכבה את ה"לא" (את ההתנגדות לחסידות) בעזרת "אש תמיד", וה' יהפוך את ה"לא" ל"כן". לעניננו, מתברר כי יש לאהרן שתי עבודות במשכן - במזבח החיצון הוא מכבה את ה"לא" על ידי "אש תמיד", ואחר כך הוא נכנס פנימה ועושה מה"לא" "כן" בהדלקת הנרות. בעוד שאצל משה נעשה הכל בפעולה אחת, הוא עצמו הופך את ה"לא" ל"כן", אהרן זקוק לשתי פעולות - חיצונית ופנימית. כאן מחדשים חז"ל ששבח אהרן ש"לא שינה" - בעבודת הדלקת הנרות בקדש פנימה לא היתה נוכחות מורגשת של אהרן, ולא הוא פעל את השינוי. בעוד שכיבוי ה"לא" הוא עבודת אהרן עצמו, הרי שכל עשית ה"כן" היא בהשראה אלקית. אהרן "משנה מפני השלום" ומכבה את ה"לא" בחיצוניות העולם. אחר כך, בקדש, בטל אהרן לאור האלקי החושף שגם ה"לא" החיצוני הוא בעצם "כן" ומעולם לא היה כל פירוד וצער.

"שבחו של אהרן"

נעמיק עוד בהבדל בין משה לאהרן: בחסידות מוסבר שאצל משה "לא" ו"כן" שוים באמת, אין הוא חש הבדל בין חיוב ושלילה, כי הרי הכל מה'. משה רואה את הטוב גם בגזרות ה', ולכן ממשיך ה' "בכל ביתי נאמן הוא" - למשה, שאינו רואה בגזירות דבר רע, מגלה ה' כל מה שיקרה בעולם כי משה נאמן עליו שלא 'יזהיר' את האדם. לעומתו, אהרן חש הבדל בין "לא" ל"כן" - ברור לו שיש במציאות טוב ורע - אלא שהוא בטוח שמכיון שהכל מה' ניתן לבטל כל רע ולהפכו לטוב. ביאת המשיח תלויה בדרך אהרן, החש בקשיי המציאות ועמל לשנותם. המשיח, "משה שבדור", גואל את המציאות החיצונית רק אם הוא חש, כאהרן, את ה"לא" הקשה שבמציאות - כל עוד "לא כן" אחד הם בעיניו, הרי שבעיניו הגאולה כבר כאן ואין טעם לעמול על המציאות ולשנותה.