קדשים

חסד: התכללות היראה באהבה

"ראשון" פותח בנושא הפרשה - ציווי ה' "קדֹשים תהיו". בכל מצוה יש גם נתינת כח למימושה, ושרש הכח להיות קדושים הוא הקדש העליון, ספירת החכמה שהיא שרש ומקור החסד. כח ישראל להיות קדושים מגלה עד כמה התורה היא "תורת חסד", בכך שהיא מאפשרת לישראל לפרוץ את גבולות האנושי ולהיות לקדושים (ועד לקדושתו יתברך ממש, כדרשת החסידות את דברי חז"ל במדרש - "יכול כמוני" - כנאמרים בניחותא, שכל ישראל יכולים להיות קדושים כמו ה' יתברך ממש; יכולת זו רומזת למעלת האבות - "האבות הן הן המרכבה" - שהראשון להם, ולכל עם ישראל, הוא אברהם איש החסד).

מפתיחת הפרשה - "דבר אל כל עדת בני ישראל" - לומדים כי פרשה זו נקראה במעמד הקהל "מפני שרוב גופי תורה תלויים בה". כפי שהוסבר ב"ראשון" של פרשת ויקהל, הקהלת ישראל ברבים לשם לימוד תורה היא שיא של אהבת ואחדות ישראל - אהבה שהיא התשתית לכל גופי התורה בפרשה (והיא באה לשיא ביטויה ב"כלל גדול בתורה" בפרשה: "ואהבת לרעך כמוך").

המדרש כותב שכל עשרת הדברות כלולות בתחלת פרשתנו, והמצוה המובהקת הראשונה היא "איש אמו ואביו תיראו", המכוונת כנגד "כבד את אביך ואת אמך". בהקבלת עשרת הדברות לעשר הספירות מכוונת מצות כיבוד הורים לספירת החסד (הפתיחה במצוה זו כאן רומזת למאמר חז"ל שרק כאשר צוה ה' על כיבוד הורים הודו לו מלכי האומות, בהכירם שאין הוא דורש לכבוד עצמו - חסד ואהבה אמיתית הם יציאה של האדם מעצמו ומנגיעותיו, וכאן מתברר גם ביחס לקב"ה עצמו כביכול שתורתו ניתנה "לשמה", מתוך אהבה וחסד, ולא מתוך נגיעות לכבודו). חז"ל דורשים מההבדל בין לשון מצות כיבוד הורים ללשון מצות מורא הורים - שבכיבוד הקדימה התורה אב לאם ובמורא הקדימה אם לאב - כי באופן טבעי הבן מכבד ואוהב יותר את עמו וירא יותר מאביו, ויש לכלול את שתי הנטיות הטבעיות הללו. כלומר, הציווי על "אמו ואביו" מתיחס ליחידה של אהבה ("אהבה רבה" של פרצוף אמא) ומצוה לכלול בה גם יראה, והציווי על "אביך ו... אמך" מתיחס ליחידה של יראה ("יראה עילאה" של פרצוף אבא) ומצוה לכלול בה גם אהבה - המצוה בפרשתנו יוצאת מנקודת מבט של אהבה וחסד, שיש לכלול בה גם יראה לשם איזון ותיקון.

מצוות לקט ופאה בהמשך "ראשון" הן מצוות מובהקות של צדקה וחסד. גם כל איסורי הגזל וכיוצא בו הן ציוויים להיות הגון כלפי הזולת מתוך אהבת ישראל, ומעבר לחובות אלו שגם השכל מחייב נאסר על האדם - מתוך הזדהות עם הפועל ואהבה אליו (ומתוך מודעות לחסד, הרמוז במלה "בקר", וד"ל) - להלין שכר שכיר. "ראשון" חותם במצוות "לא תקלל חרש" ו"לפני עור לא תתן מכשֹל" - מצוות של אהבה השומרות מקללה או נזק לזולת, כשלשון הפסוק מדגישה את ההתחשבות המיוחדת שצריכה להיות בחלשים ובמסכנים שבעם ישראל. כל מצוות הלא-תעשה שבין אדם לחברו נחתמות באמירת "ויראת מא-להיך אני הוי'" - דבר המדגיש כיצד כל "ראשון" עוסק בהתכללות היראה-הגבורה באהבה ותיקונה על ידי כך. ככל שהאהבה מתגברת והולכת, כך היא דורשת איזון של הכנף השניה - של מדת היראה (ההפסקה במלים "ויראת מא-להיך" 'טבעית' ומכוונת - כטבע הגבורה לתחום ולעצור את ההתפשטות).

בעומק, מתגלה בפרשתנו העקרון החשוב שתיקון היראה הוא העלאתה כלפי מעלה, אל ה' (כצוואת אבי מורנו הבעש"ט לבנו - "אל תפחד מאף אחד, רק מהקב"ה"), ותיקון האהבה הוא המשכתה כלפי מטה, אל ישראל (כהמשך צוואת אבי מורנו הבעש"ט לבנו - "ותאהב כל יהודי"). היראה בפרשה מופנית כלפי מעלה, אל ה' - "ויראת מא-להיך" - ואילו האהבה הולכת ונמשכת כלפי מטה, להיות תשתית כל היחסים שבין אדם לחברו.

גבורה: התגברות החסדים

"שני" פותח במצוות מיוחדות לדיינים - אנשי הדין והגבורה (רש"י מביא את דברי חז"ל - "מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה" - ה לשונות גינוי כנגד ה הגבורות, וד"ל). בפרט מצווים הדיינים על איפוק ביחס האהבה, ברחמים על העני - "לא תשא פני דל" - או בכבוד אל העשיר - "ולא תהדר פני גדול". רק מתוך ריסון האהבה מתקיים "בצדק תשפֹט עמיתך" - בנין המלכות, "צדק מלכותא קדישא", נעשה מהגבורות. אכן, מתוך איפוק האהבה היא פורצת בתוקף רב עוד יותר - כהתגברות החסדים - והמפנה מתחיל מפסוק זה, ממנו נלמד שיש לדון כל אדם לכף זכות (בפנימיות, גם ה"משפט" בפסוק זה נמתק והופך מגבורה ל"משפט - רחמי", כש"צדק - מלכותא קדישא" נזכרת בפסוק עם המושג משפט ברור כי המשפט שייך למדת התפארת המזדווגת עם המלכות, ואין מובנו הדין השייך לגבורה).

הציווי "בצדק תשפֹט עמיתך", המכוון לדיינים אך נלמד גם לגבי חובת כל אדם לדון את חברו לכף זכות, מעביר אותנו למצוות בין אדם לחברו האמורות בכל אדם ואדם - איסורי רכילות, עמידה על הדם ושנאה. מצוות אלו הן ביטוי מובהק להתגברות החסדים דווקא מתוך היושר והצדק של הגבורה. גם מצות "הוכח תוכיח" מתפרשת בחסידות כבאה מתוך אהבה רבה לזולת - וכפשוטם של דברים, מתוך רצון שלא לשאת עליו חטא וזהירות מהלבנת פניו ברבים - עד שהמלה תוכחה נדרשת בדרך רמז כ"[מ]תוך אהבה". שיא התגברות האהבה היא כמובן באיסורי "לא תקֹם ולא תטֹר את בני עמך" ובמצות "ואהבת לרעך כמוך", כשהופעת מצות "ואהבת" דווקא אחרי "לא תקֹם ולא תטֹר" (ולא בהמשך ישיר ל"לא תשנא את אחיך בלבבך") מדגישה שיש להגביר את האהבה (בכח הגבורה) גם במקרים בהם יש נטיה טבעית ליקום וליטור לחבר.

מובהק מאד, שב"ראשון" (המכוון לחסד) מופיעה המלה יראה (פנימיות הגבורה) ואילו ב"שני" (המכוון לגבורה) מופיעה המלה אהבה (פנימיות החסד) - זו דוגמה מובהקת להתכללות ואיזון המדות, כשהיראה שומרת על החסד מפגם והגבורה מגבירה את רגש האהבה, כפי שנתפרש. התכללות זו קיימת בפרשת קדֹשים דווקא, משום שכל מושג הקדושה - הנמצא לכשעצמו מעל כל ההתחלקות בין קוי הימין והשמאל ("קדש מלה בגרמיה") שייך לתופעות של נשיאת הפכים והתכללותם זה בזה. ההתכללות היא סימן הקדושה והנבדלות של עם ישראל, שרק אצלו משתלבים בשלמות רגשות האהבה והיראה.

תפארת: שמירת תפארת ישראל

"שלישי" פותח באופן מובהק מצות "שלש שנים יהיה לכם ערלים". העץ הוא אחד מכינויי התפארת (המכונה "עץ החיים" או מתחלקת ל"עץ החיים" ו"עץ הדעת"), וגם "את פריו" (הגדל על פארות העץ) רומז לתפארת. בשנה הרביעית פרי העץ הוא "קדש [המשכת קדושת "קדֹשים" גם לפירות ישראל] הלולים להוי'" - קדש להלל ולפאר את ה'. בשנה החמישית מוסיפה אכילת הפרי על תבואת הארץ ופירות העץ - בסוד "פרו ורבו" הנאמר ביעקב אבינו, איש התפארת.

על "לא תאכלו על הדם" כותב רש"י "להרבה פנים נדרש בסנהדרין" - ריבוי הפנים בדרשה הוא סוד ריבוי הגוונים של התפארת. כל המצוות הבאות - בפרט איסור הקפת הראש, השחתת הזקן ושריטת-קעקוע הגוף - נועדו לשמור על תפארת ישראל, על היפי היהודי של כל פרט ושל הכלל כולו. גם הסיום - "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" - מדגיש את ההדר והיפי היהודי (גם כאן, כמו ב"ראשון", מסתיים הקטע ב"ויראת מא-להיך" - בכח הגבורה המפסיק).

נצח: בנין המלכות

"רביעי" פותח במצוות המתיחסות לגרים ומסיים בדיני משקלות צדק. שני ענינים אלו מדגישים את הקשר בין ספירת הנצח לספירת המלכות - כנודע שבנין המלכות בפועל (- בנין המודעות הפנימית של המלכות) מתחיל מהנצח. במרכבה הכללית של נשמות ישראל הגרים מכוונים כנגד המלכות (מרכבה היא חסד-גבורה-תפארת-מלכות - כהן-לוי-ישראל-גר). דיני המשקלות מתיחסים ל"צדק - מלכותא קדישא" שבנינה מתחיל מ"מאזני צדק", המכוונים כנגד הנצח וההוד, וכלולים בנצח, כנודע (יש לכוון את ה"מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק" כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: י - "מאזני צדק", בסוד ההאזנה הפנימית הכלולה בחכמה, "הבן בחכמה" בלשון ספר יצירה, בסוד אזן העולה חן, וד"ל; ה - "אבני צדק" בסוד הבינה; ו - "איפת צדק", בסוד האף ותיקונו במדת "ארך אפים" של מדות הלב; ה - "הין צדק", הנדרש בחז"ל כתיקון הדיבור, ענינה של ספירת המלכות).

הוד: מערכת החיסון

"חמישי" פותח באיסור נתינת הזרע למולך - איסור על השחתת זרע ישראל (בחינת "הודי נהפך עלי למשחית"). יש מחלוקת בפוסקים האם המולך הוא עבודה זרה או איסור נוסף בפני עצמו (המשתייך לתחומי הזנות והשחתת הזרע), ויש לומר שהופעת איסור זה ב"חמישי" מדגישה את התחום של עבודה זרה (השייכת להוד, האמונה שלמעלה מטעם ודעת, שעלול להתדרדר לאמונות טפלות ועבודה זרה, ח"ו) ואילו הופעתו ב"ששי" (בפרשת אחרי מות, בהקשר בולט של איסורי עריות) מדגישה את איסור הזנות והשחתת הזרע שבכך.

התורה מלמדת כי העונש על המולך צריך לבא מתוך "עם הארץ", ומזהירה מפני התעלמות - בשוגג או בזדון - של העם ממעשה זה. זו דוגמה מובהקת לכך שההוד הוא מערכת החיסון של הגוף - על "עם הארץ" להפעיל מערכת חיסון טבעית מפני תופעות פסולות וזרות, וכשיש התעלמות הדבר מעיד על קלקול גמור במערכת החיסון, בו התאים הבריאים לא מתנגדים ומתגוננים מפני התא החולני. תופעת "הודי נהפך עלי למשחית" שיש באיסור המולך עלולה להשפיע על העם כולו ולפגוע במערכת החיסון שלו - ועל כן נדרשת אזהרה מיוחדת מפני התעלמות.

יסוד: דיני עריות

"ששי" פותח באיסור קללת אב ואם. זו התפשטות מ"ראשון" (התפשטות החסד ליסוד) שפתח במצוות יראת ההורים וחתם באיסור הקללה. חז"ל דורשים שבאיסור קללת אב ואם נתרבה גם האיסור לקללם לאחר מיתה (שאינו כלול ב"לא תקלל חרש", החל על אנשים חיים בלבד, כנדרש בחז"ל) - היסוד, שלפעמים מתפקד כ"אבר חי" ולפעמים הוא "אבר מת", מגלה שהוריו-מולידיו של האדם חיים וקיימים גם אחרי מיתה (כ"אבר מת" שעדיין חי וקיים באמת). בהמשך עובר "ששי" לדיני עריות - דיני פגם ותיקון הברית, השייכים ליסוד - כ"ששי" בפרשת אחרי מות (שם הוזהרו על עריות וכאן מפורט העונש).

מלכות: ירושת הארץ

כמו ב"שביעי" של פרשת אחרי מות, "שביעי" כאן מקשר את כל הדינים הקודמים לביאת ארץ ישראל - "ארץ זבת חלב ודבש" - ולאיסור ללכת בחוקות הגוי היושב בה (ירושת הארץ מהגוי - שחוקותיו מקולקלים - היא על דרך ירושת עשו וירושת הניצוצות הקדושים שנפלו מ-ז מלכין קדמאין דמיתו, סוד פגם המלכות שנתפרש ב"שביעי" של פרשת וישלח). סוף "שביעי" מזכיר את שמירת טהרת הנפש ממאכלות אסורות - כ"שביעי" בפרשת שמיני. כל הענינים הללו באים מתוך הדגשה חוזרת ונשנית של ההבדלה המוחלטת בין ישראל לעמים ("ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" ו"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז ממקומו לעולם") - הבדלת כנסת ישראל ומלכות ישראל מכל עם. "שביעי" חותם בעונש אוב וידעוני, ומכאן לומדים חז"ל כלל גדול לגבי חייבי מיתות - המתחייבים ב"דינא דמלכותא דינא" - שכשיש בהם עדים והתראה הם חייבים מיתה בבית דין, ואם לאו הרי הם חייבים כרת.

עיין נספח-סוד הפרשיות המחוברות