קרח

טענת קרח: הצמצום כפשוטו

מחלוקת קרח על אהרן מוסברת בפנימיות התורה כמחלוקת השמאל על הימין, מחלוקת הגבורה על החסד. קרח ראש הלוים (ששרשם הגבורה) חלק על העדפת איש החסד - אהרן הכהן הגדול - וטען לעדיפות הגבורה על החסד (וליתר דיוק: קרח טען לעדיפות הגבורה לכשעצמה, גם תוך ניתוקה מהחסד).

בשרש הגבוה ביותר מחלוקתו-טעותו של קרח היא בנושא שחזר שוב ושוב בתולדות ישראל - בשאלה האם "הצמצום כפשוטו" או ש"הצמצום לא כפשוטו". ונסביר: הגילוי הראשון של כח הגבורה, הדין וההגבלה, הוא ה"צמצום" המתואר בספר עץ חיים. בקבלה מוסבר כי באורו האין סופי של ה' אין מקום לשום נוכחות או ישות אחרת, ולשם בריאת העולם היה על הקב"ה לצמצם את אורו האין סופי - ללא כך, לא היה מקום לעמידת העולמות. צמצום זה הוא גבורת הקב"ה לצמצם ולהגביל את גילוי אורו-חסדו הגדול. אכן, החסידות מסבירה שאין לומר ח"ו שהצמצום הזה הוא 'אמיתי' - שבאמת הקב"ה נעדר והסתלק מתוך החלל הפנוי בו עומד העולם. אליבא דאמת הצמצום כולו אינו אלא למראית עיני הנבראים, והקב"ה נמצא בכל מקום אחר הצמצום כלפניו. כלומר, עצם מושג הצמצום מוסבר בחסידות "שלא כפשוטו".

באופן פנימי, כשמנתחים את מניעי הנפש, ברור שהבנת הצמצום כפשוטו נובעת מהלך נפש של גבורה - נפש הנוטה 'להאמין' בכחה של הגבורה מבינה את הצמצום שפועלת גבורה זו כדבר מוחלט. ולעומת זאת, הבנת הצמצום שלא כפשוטו נובעת מהלך נפש של חסד - המאמין בכח החסד לא מקבל כי הגבורה 'ניצחה' את אור החסד האין סופי והעלימה אותו באמת. באופן הגלוי הסדר הוא הפוך - מי שמבין את הצמצום כפשוטו, מוכרח לסבור שהגבורה היא הכח האלקי העליון ביותר אליו יכולים להגיע הנבראים, משום שממקום הנבראים הסתלק האור האלקי העליון יותר, והחקירה לעומק כל גילוי אלקי במקום העולם מגיעה לשרשו העליון והחשוך - עצם הצמצום והחלל הפנוי. לעומת זאת, המבין את הצמצום שלא כפשוטו מגלה את שרש כל גילויי האלקות בעולם באור החסד שקדם לצמצום, ותופס שהחסד הוא הכח האלקי העליון.

קו, רשימו, חלל

במונחי הקבלה, בתוך החלל הפנוי שנתהוה מכח הצמצום נשאר "רשימו" - רושם מהאור האלקי האין סופי שהאיר במקום זה קודם לכן, מעין זכר קלוש שאותו יכולים לשאת הנבראים. מתוך נקודת ה"רשימו" הזו מאיר "קו" של אור אלקי לנבראים - חוט של תקוה שרק דרכו יכולים הם להתקשר לבוראם (בעוד שאל עצם אורו האין סופי של ה' חסומה הדרך בפני הכלואים במקום החלל).

לשיטת קרח הגילוי האלקי בעולם מסתכם באור הקו ואור הרשימו - אך אין דרך להתקשר לאור אין סוף שמעל לחלל. זהו שרש טענות קרח: טענת קרח "כי כל העדה כולם קדושים" נובעת מתפיסת ה"רשימו" שנשאר במקום החלל: מכיון שהאור האין סופי האיר לפני הצמצום בכל מקום בשוה (ולאחר הצמצום הוא נעדר מכל מקום בשוה), הרי שהרושם שלו לאחר הצמצום נשאר בכולם בשוה, וקדושתם שוה - אור ה"רשימו" "שוה ומשוה קטן וגדול"; טענת "ובתוכם הוי'" מתיחסת לאור הקו: הקו נמצא כרוח הקדש פנימית בכל יהודי ויהודי כאור המתלבש בתוך האדם ומתאים את עצמו לממדיו. ללא דרך להתקשר לאור האין סופי המוחלט - שאינו מותאם לממדי האדם - אין מקום לתורה מוחלטת, לעדיפות של נבואת משה על הקדושה הפנימית שבכל יהודי; בטענת "ומדוע תתנשאו על קהל הוי'" מודגש שרש הכל בחלל הפנוי: ללא דרך להתקשר למה שמעבר לחלל החוסם הכל, אין מקום לעדיפות של מי שמתימר לשקף את האור האין סופי. ויותר, טוען קרח, מכיון שכך עדיף איש הגבורה - המזדהה עם שרש הכל בחלל - על אנשי חסד הנתלים באורות הנמוכים.

בחקירת האלקות רואה קרח בחלל גבול עליון ושרש מוחלט למציאות, ובדרך רמז: קרח עולה מלמטה למעלה לאורך הקו עד לרשימו המוגבל בחלל.

הנקודה מול הקו

מאבק התפיסות בנושא הצמצום מתבטא במחלוקת לגבי עיקר כל גילוי: קרח מסכים שבתוך החלל מאיר קו אור, אך הוא גורס ששרש הקו הוא נקודת הרשימו - נקודת אור מצומצמת שהקו בטל וטפל ביחס אליה (והיא עצמה רק תוצאה טפלה של העיקר - הצמצום עצמו). לעומת זאת, לאנשי משה ברי שקו האור הוא העיקר, גילוי האור הוא התכלית, ולא ניתן לומר שנקודה מצומצמת היא השרש האמיתי שלו. משה גורס שלקו יש קיום עצמי הקודם לנקודה, ואינו רק הרחבה ותוצאה ממנה - הנקודה רק משרתת את הקו בכך שהיא ממקדת אותו אל הנבראים ומעבירה אותו להם באיכות ובכמות שהם מסוגלים לקבלו. כלומר, משה רואה בקו שיקוף והמשך האור האין סופי והבלתי נקודתי שקדם לצמצום - אור שבוודאי אינו מתפשט מנקודה אלא קיים תמיד כ'מרחב עצמי'.

ביטוי מחלוקת שרשית זו נמצא בתיאור מחלוקת קרח ומשה מפן נוסף: בירושלמי מבואר שקרח הקשה על ההלכה ששער לבן בנגע צרעת מטמא, אך כאשר "כולו הפך לבן - טהור הוא". מכיון שלשיטת קרח נובע שטח מנקודה, לא יתכן שמנקודת מוצא טמאה יופיע שטח טהור (ובשורש: לא יתכן שמנקודת צמצום חשוכה ומוגבלת ינבע אור אין סופי אמיתי). לעומתו, טוען משה ששטח משקף מרחב הקודם לנקודה, ואינו התפשטות ממנה (ובשורש: נקודת הצמצום 'טמאה' וחשוכה, אך דווקא קו האור משקף את המרחב הטהור שקדם לה).

כולו הפך לבן טהור הוא

התבוננות נוספת במחלוקת לפי הירושלמי מגלה את השרש הנפשי הפגום שהוליך את קרח לטענה כי הצמצום כפשוטו. קרח מאשים את משה ואהרן בהתנשאות, אך האשמה זו היא - בלשון הפסיכולוגיה - 'השלכה' של הבעיה האישית שלו. קרח ראוי בעיני עצמו לגדולה והוא מחפש אותה לעצמו. הישות וההתנשאות המניעות את קרח, ההרגשה שסך הכל הוא אדם נעלה - גם אם פה ושם יש בו פגמים - היא הגורמת לסברה שצמצום האור האלקי הוא כפשוטו:

פנימיות ההלכה שטומאת הצרעת מתפוגגת כאשר "כולו הפך לבן" נובעת מחוית האדם. אדם המוכתם בכתם טומאה אחד נוטה להצטדק ולחוש כי מומיו ופגמיו 'בטלים ברוב'. תכונת ההצטדקות כה עמוקה, שאף כשרובו של האדם מוכתם ופגום הוא נוטה לטענה שהוא בריא - והראיה שיש בו נקודה בריאה - וכל טומאותיו צדדיות לו. רק כש"כולו הפך לבן", שכולו פגום ואין בו מתום, אין עוד מקום להצטדקות. האדם מתמודד עם היותו פגום בעצם ושב בתשובה - תשובה להכרה שבעצם שפלות האדם (ולא בטובו המדומה) טמונה הטהרה.

בהפשטה נוגע תהליך נפשי זה לכל ההתיחסות לצמצום: אדם שחש כי הצמצום פוגע בחלק מהמציאות, אך אור הרשימו והקו מספק אותו, אינו פוחד לומר שהצמצום כפשוטו - הוא טוען שיש מקום צמצום וטומאה, בו ה' אינו נמצא, אך ניתן להתרכז בתחום הקדושה ולהישאר בריא. רק מי שחש את כל עצמת הצמצום, מי שחש שבתוך החלל הפנוי ההזדהות הטבעית של האדם היא עם החושך, ואין בכוחו להאחז בנקודות אור (חלקיות ומדומות), מוכרח לגלות שבאמת החושך שעוטה את כל המציאות אינו טומאה והעדר אלקות מוחלט - וגם במקום החלל נמצא הקב"ה ("ואציעה שאול הנך"). ישות קרח גורמת לו לחשוב שניתן 'להסתדר' גם בלי גילוי אור ה', משום שהחשך אינו כה מוחלט וקשה - בחלל לא כל כך גרוע. רק מי שאין בו כל נקודת ישות - כמשה, הענו מכל אדם - מבין שבצמצום האדם מזוהה עם החשך העצמי (- 'כולו הפך שחור'), אהחלל הוא בלתי אפשרי עד אימה ומכריח לחתור לגילוי כי ה' נמצא בתוך חושך זה. זו 'תשובה' על כך שה' צמצם עצמו, וגילוי טהרת ה' גם בחלל.