בא

בין אור לחשך בין ישראל לעמים

כל מכות מצרים היו "נגֹף ורפוא" - "נגֹף" למצרים "ורפוא" לישראל. זהו תהליך ברור בו נרפא עם ישראל מכל נגיפיו והם מתרכזים במצרים, מתברר 'מה שייך למי' - כל הטוב והמועיל פונה לישראל וכל הרע והמזיק מתרכז במצרים. בתהליך הברור הזה בין ישראל למצרים יש חשיבות מיוחדת למכת חשך: ## ראשית, במכה זו יש הכנה ליציאת מצרים ברכוש גדול, כדרשת חז"ל שבחשך חשפו ישראל את הרכוש המצרי המוסתר - זו הכנה למעבר מוחשי של "כל טוב מצרים" לעם ישראל (וידוע מהמקובלים ש"וינצלו את מצרים" מתיחס גם ובעיקר לרכוש גדול רוחני, לניצוצות הקדושים שבררו ישראל מן המצריים). ועוד, עם היות שבכל מכה ניכרה הבדלת ישראל ממצרים, הרי שבמכת חשך בלט הבדל זה במיוחד - היחס של "חשך אפלה בכל ארץ מצרים... ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם" מבטא גם הבדלה מהותית שבין עם ישראל לגויים. ## שהרי, ההבדלה "בין אור לחשך" היא אחת מארבע הבדלות שאנו מציינים בנוסח ההבדלה: "בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה" - "בין אור לחשך" הוא כ"בין ישראל לעמים", וכשיש חשך למצרים ואור לישראל זו גם הבדלה מהותית ביניהם, מתברר כי לישראל שייך בעצם האור ואילו המצרים שייכים לחשך מעצם טבעם. ההבדלה "בין אור לחשך" היא גם היחידה שנראית באופן מוחשי במציאות, בעוד שאר ההבדלות לא גלויות לעין הגשמית עדיין, עד ביאת המשיח. מבחינה זו, תלויות ההבדלות כולן בהבדלה בין האור והחשך, רק בה יש המחשה והסבר להבדלות האחרות והיא מלמדת שיש בהן ממש (ולאידך: מי שאינו מכיר בכך שיש הבדל מהותי בין אור לחשך, גם לא מסוגל להכיר בהבדל שבין ישראל לעמים).

"מאויבי תחכמני"

מדוע שייך סוד הברור וההבדלה בין ישראל לעמים דווקא למכת חשך? עשר המכות מכוונות לפי האר"י כנגד י ספירות מלמטה למעלה - ממלכות עד כתר. לפי זה מקבילה מכת חשך לספירת החכמה, עליה אמור בזהר "בחכמה איתברירו". עצם נקודת ההבחנה בין דבר טוב לרע היא שאלת הבטול לה' - מה שבטל לה' שייך לצד הקדושה וה' שורה עליו, ואילו מי שחש כ"יש ודבר נפרד בפני עצמו", שאינו בטל לאלקות, שייך לתחום הסטרא-אחרא. כח החכמה, כח הבטול בנפש (חכמה היינו כח מה - כח משה האומר מתוך בטול עצמי מוחלט "ונחנו מה"), עושה את הברור בין קודש לחול, בין ישראל לעמים (ובשל כח הברור שבחכמה דרשו חז"ל שבחשך נעשה גם הברור בתוך ישראל בין המעונין לצאת ממצרים ובין מי שנשקע בישות מצרים ולא חפץ בגאולה).## בפרט זהו ההבדל בין חכמת ישראל לחכמת מצרים: חכמת ישראל היא חכמה דקדושה, כח הבטול הפתוח לאור האלקי המבריק לו הברקות חכמה מלמעלה, ולכן היא חכמה מוארת. לעומתה חכמת מצרים היא חכמה דקליפה - חכמה הנותנת ממשות עצמאית לעולם הנראה לעין וממלאת גאוה את חכמיה, ולכן זו חכמה חשוכה. במובן מסוים, פגעה מכת חשך במיוחד בחרטומי מצרים - נתברר שחכמתם אינה מאירה להם בחשך, והם יושבים בחשך ככל הכסילים.## אמנם, למרות שיוך המכות הרעות - ובפרט החשך - למצרים, לאחר מכת חשך אומר משה "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'". פסוק זה נדרש בחסידות כיסוד לכך שיש לקחת כח וללמוד דרך בעבודת גם מן הרע: "כי ממנו - מפרעה עצמו - נקח לעבוד את הוי'". הדברים אמורים כלפי מצרים בכלל, ואף כלפי המכות שבאו אליהם, שכפי שהוסבר הובררו כשייכות להם בעצם. גם כאן מתנקזים הדברים בעיקר לענין מכת החשך - פסוק נוסף ממנו נלמד היסוד של 'לקיחת' דרך בעבודת ה' גם מן האויבים הרעים הוא "מאויבי תחכמני". מפסוק זה עולה שעיקר השלל שנלקח מן האויב הוא חכמתו, ולעניננו: חכמת מצרים החשוכה. [רמז נפלא להתנקזות כל המכות ומשמעותן לחשך דווקא הוא כי שמות י המכות עולה בגימטריא י פעמים חשך, כלומר - ממוצע כל מכה הוא חשך!]

"וימש חשך"

כיצד ניתן לברר את "חשך מצרים"? מה ניתן לקחת ממנו לעבודת ה'? כדי ללמוד מחשך מצרים יש לעמוד על סודו הפנימי, ומלת המפתח לך היא "וימש חשך", לה שלשה פירושים (שהובאו ברש"י): "וימש" משרש אמש, "ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה"; "וימש" משרש מוש, סר חשך הלילה (ובא חשך אחר); "וימש" משרש משש, חשך כה עב עד שניתן למששו בידים.## שלשת הפירושים מכוונים כנגד יסודות עבודת ה' שלמד מורנו הבעש"ט - הכנעה, הבדלה, המתקה - ומבטאים תהליך ברור של מהות החשך: "וימש" משרש אמש מבטא את עצם פעולת ההחשכה - פעולת הכנעה ובטול (חוית ההחשכה מבטאת את שפלותי כנגד מי שמאיר יותר ממני, ואני חש חשוך ביחס אליו - כפי שאומר הזהר שכתר עליון, בו מאיר אור צח ומצוחצח, הוא חשוך ושחור כנגד אור "עילת כל העילות"); "וימש" משרש מוש מציין את ההבדלה בין אור וחשך - כשסר חשך הלילה הטבעי מתברר שלבני ישראל מאיר אור ושרש החשך שייך למצרים; ב"וימש" משרש משש טמונה המתקת החשך - כשמתחדש שחשך אינו רק העדר-אור אלא בעל ממשות משלו, מסתבר שיש בו גם טוב ומתיקות (שהרי רע הוא רק העדר ושלילה של הטוב בעל הממשות).

"ישת חשך סתרו"

כמובן, כדי 'לקחת' משהו מ"חשך מצרים" יש להתיחס לפירוש השלישי, פירוש ההמתקה, המאפשר 'למשש' שגנוז בחשך כח חיובי שיש להצילו. מהו 'חשך ממשי'? כל אור הוא גילוי של מקורו, של העצם ממנו הוא בוקע, אך זהו גילוי חלקי בלבד - כזה הנתפס בראית מתבונן מהחוץ - בעוד העצם עצמו נותר תמיד חשוך ונעלם. את העצם לא ניתן לראות, הוא "חשך", אך זהו 'חשך ממשי' יותר מכל אור שמגלה אותו (שהרי אור הוא דבר קלוש וחסר ממשות).## ונסביר את הדבר ביחס לה': כל גילויי האור של ה' חלקיים, ואינם תופסים בעצמותו יתברך - האור הוא רק שיקוף ומראה חלקי של ה' כפי שהוא נתפס לנברא (שמנעד האור שהוא מסוגל לקלוט מצומצם מאד). אור זה מספק חוית קשר לה', אך לא מאפשר לתפוס באמת בעצמות ה'. לעומת זאת, אם יגלה ה' עצמותו - גילוי אור מוחלט, ה'חושף' את כולו - יתפס הדבר לנבראים כחשך מוחלט. אור שאינו נתפס בכלי האדם הוא חשך מבחינתו. אכן, זהו החשך הממשי ביותר - זו נגיעה בעצם ו'מישוש' שלו, למרות שאין כאן כל גילוי אור. ## מתברר שה' מסתתר דווקא בגילויו המוחלט. גילוי שמתיחס לנברא ונתפס לו הוא אור, אך אינו משקף את ה' עצמו, ואילו גילוי המוחלט של ה' הוא חשך עב וממשי המסתיר את ה' מכל גילוי אנושי - בחשך זה הוכו מצרים, כדרשת חז"ל: "מהיכן היה החשך? מחשך של מעלה, שנאמר 'ישת חשך סתרו'".

משה ואהרן

הכח לבירור "וימש חשך" שייך למשה רבינו (המקביל לספירת החכמה ומברר בבחינת "מאויבי תחכמני" את חשך-חכמת מצרים). כך מוסבר בחסידות שתפקיד אהרן בתהליך יציאת מצרים היה לעורר את ישראל לצאת ממצרים ברצונם, ואילו תפקיד משה היה הכאת קליפת מצרים. כדי לעורר געגוע לה' וחשק לצאת ממצרי העולם די בגילוי אורו - בתזכורת של אהרן לנשמות ישראל על טוב ה'. אך כדי להכות בקליפה לא די בגילוי אור מצומצם וחלקי, שהנבראים קולטים ו'מסננים' בכליהם (ואז הם יכולים לתפוס את האור כחלק מתחום עולמם, כעבודה זרה או ככישוף) ודרוש גילוי עצמות ה' - רק עוצמת גילוי זו, החשוכה לגמרי למצרים, מוחצת אותם בממשותה הבלתי נתפסת להם. ## אחר הכאת הקליפה מתבטא כח משה ביעודו העצמי - במתן תורה: גילוי האור מעורר בישראל תשוקה עצומה לאחוז בעצמות ה', הם מבינים שאור שלא נתפס בכלים נותר קלוש וחסר קיום ומשתוקקים לכלים ממשיים, כלים ששרשם בעצם הממשי, ולכן הם תופסים בו וממשים את אורו. החשך הממשי הוא הוא התורה והמצוות להם זוכים ישראל - תורה ומצוות יכולים להיות נטולי אור גלוי, ללא חוית נפש פנימית, אך דווקא בממשותם נתפס ה' עצמו בשלמות.