ראה

"מַלְפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ"

בפרשת ראה חוזרת פרשת המאכלות המותרות והאסורות: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים". עיקר החידוש בפרשה הוא מנין ז החיות הטהורות - "איל וצבי ויחמור ואקו ודישֹן ותאו וזמר". מהפסוק "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו" למדו חז"ל כי "אלמלא לא ניתנה תורה [ח"ו] היינו למדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות יונה, דרך ארץ מתרנגול". אכן, על אף שב"ה ניתנה תורה עדיין הפסוק "מלפנו מבהמות ארץ" במקומו עומד, וגם היום ישנן תכונות שעלינו ללמוד מהחיות. תכונות מסוימות לומדים חז"ל מחיות אסורות באכילה, אך בעיקר יש ללמוד מהחיות הטהורות - שבאכילתן יש גם ממד רוחני של הפנמת תכונותיהן (כפי שבארנו גם בענין אכילת שבעת המינים) - ומכל חיה טהורה יש ללמוד דרך מיוחדת בעבודת ה'.

בחסידות מבואר כי הסיבה לכך שהאדם ניזון מחיות ומצמחים - שדרגתם נמוכה ממנו - היא שבמאכלים אלו יש ניצוצות מעולם התהו. עולם התיקון הוא עולם האדם, הכולל כ"עולם קטן" את כל תכונות המציאות באופן מאוזן ומתוקן. שאר הנבראים - המתיחדים כל אחד בתכונה בודדת - הם שרידי עולם התהו, בו כל תכונה התקיימה בפני עצמה, ללא איזון תכונות נוספות (אי איזון שגרם להתמוטטות עולם התהו ושבר מדותיו). עצמת אורות התהו גדולה מאד, שהרי כל תכונה מתגלה ומתבלטת במלוא עוזה - ללא ריסון מדות נוספות -והדבר מתבטא היטב בעצמות החיתיות המרשימות (שאין באדם). כשהאדם אוכל את החיות ולומד את תכונותיהן, הוא 'יורש' את אורות עולם התהו ויכול להשתמש בהם באופן ראוי ומתוקן. דוגמה עיקרית לכך מובאת תמיד מלשון הפסוק "ורב תבואות בכח שור" - האדם המכוון ומנתב את כח התהו של השור מסוגל להפיק תבואה רבה, הרבה יותר ממה שהוא מסוגל להפיק בכחותיו שלו.

בפסוק מובא הלימוד מהחיות דווקא בלשון " אולפן" ("מלפנו"), והדבר מעיד על כך שלימוד מהחיות ואימוץ תכונותיהן קשור באות "אלף" - מבואר כי בעוד "תורת האדם" פותחת רק באות ב (אות עולם התיקון, בו כל התכונות הן זוגיות ומתכללות זו בזו, ומתוך כך שורה ברכה בעולם זה), מהבהמות ניתן ללמוד את התורה הפותחת באות א (אות המבטאת את עצמת התהו, כשכל אור מאיר לבדו; אכן אור רב מדי גורם לעולם ארור שסופו שבירה, כדרשת חז"ל שהתורה לא פתחה ב-א בהיותה "לשון ארור"). ה-א, הקודמת ל-ב, היא בגדר של "דרך ארץ קדמה לתורה" - "דרך ארץ" זו נלמדת מהחיות דווקא, אך רק כשהיא מוכלת באופן מאוזן בכלי התורה המבורכים. גם כאן, הדברים קשורים בעיקר לשור - בעל עצמת התהו הגדולה ביותר - הנקרא בתורה גם "אלוף".

פרצוף הבהמות והחיות

תחת הכותרת "וזאת הבהמה אשר תאכלו" מופיע בתורה 'פרצוף' של עשר בהמות וחיות מותרות באכילה, המכוון באופן מובהק ומסודר כנגד י הספירות. הקבלת הבהמות והחיות לפרצוף זה תהיה המפתח ללימוד דרך עבודת ה' מהן:

ג הבהמות מכוונות כנגד הספירות כתר-חכמה-בינה - הבהמות הביתיות שייכות ל-ג הספירות העליונות שבבחינת "אור המאיר לעצמו", אור המסתגר בביתו פנימה (ורמז לשייכות הבהמות למוחין בכללות: "שור שה כשבים ושה עזים" עולה "ראשית חכמה יראת הוי'"). השור בעל כח התהו הרב - המקור והשרש לכל הלימוד מהחיות, כנ"ל - מכוון כנגד הכתר המכונה "תהו". שה כבשים ושה עזים הם כנגד חכמה ובינה (שבהיותן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" משותף להן השם שה). כבש הוא תואר לישראל, ששרש נשמותיהם בחכמה. העז מכוונת לבינה ש"מינה דינין מתערין" - מקור הדין העז והתקיף. חז"ל אף ציינו שעזים הן בבחינת "ברישא חשוכא", בסוד "בורא חשך" השייך לבינה המקננת בבריאה, וכנאמר על תלמוד בבלי (שממח הבינה) "במחשכים הושיבני". ז החיות הטהורות מכוונות כסדר ל-ז מדות הלב - חיות הבר החיות בחוץ שייכות למדות, שבבחינת "אור המאיר לזולתו" (ולא נאריך בהקבלה):

ג ספירות המח הן אבני יסוד יציבות של כל מבנה הנפש, ואילו הצירופים השונים שלהן מולידים דרכים וכיוונים שונים בתחום עבודת הלב (מדות הלב מוגדרות כ"קצוות"-כיוונים, ולא כמיקומים יציבים). לעניננו, מ-ג הבהמות 'יורשים' נטיות יסוד בנפש - השור מעניק מבט כולל על המציאות, והנחת יסוד על-שכלית באיזה דרך יש ללכת (הנחה המוליכה את האדם בנתיבו בעקשות ואמונה לא אנושיות, באופן של "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך"), ואילו מהכבש והעז זוכים לשרש נטיות הנפש להקל (מצד הימין-הכבש) או להחמיר (מצד השמאל-העז). מינון וסדר שונה של תכונות אלו מעניק לאדם דרך בחיים - דרך הנלמדת מאחת החיות הטהורות. עצם החיים על פי התורה הם מאוזנים ומתוקנים, ובחירת דרך טהורה מסוימת בעבודת ה' מוסיפה נופך יחודי (בחינת א מיחדת) לאדם ונותנת לו תוספת חיות ועוצמה (היונקת מהתהו) בהתקדמותו.

שבע הדרכים הטהורות בעבודת ה'

רמז פלאי לכך ש-ז החיות מבטאות דרכים שונות בעבודת ה', שלכל אחת יש אופי יחודי משלה ועם זו כולן טהורות ורצויות, הוא ש"איל וצבי ויחמור ואקו ודישֹן ותאו וזמר" עולה ז פעמים דרך (היינו שממוצע כל חיה הוא דרך, והיא מבטאת דרך יחודית) - בדיוק כמו הפסוק "בכל דרכיך דעהו הוא יישר אֹרחתיך"! ולהשלמת הרמז: כללות המבנה, "שור שה כבשים ושה עזים. איל וצבי ויחמור ואקו ודישֹן תאו וזמר", עולה "הוי' א-להי אתה ארומִמך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אֹמן", ללמד שכל החיות מרוממות את ה' ומורות בעבודתו דרכי פלא (= אלף), עצות מרחוק הנוגעות לעצם האמונה הפנימית, המכתיבה לאדם את דרכו בחיים. נפרט את ז הדרכים:

לובשי לבן: האיל, שכנגד ה"חסד א-ל", מדת אברהם, רומז לעבודת ה' של מקובלי ספרד, לובשי הלבן, העוסקים בגילוי באור החסד הרב של הקבלה.
בעלי נגלה: הצבי, שכנגד הגבורה, מדתו של יצחק, רומז לדרך ליטא בה מורים לרבים רק נגלה שבתורה - באופן הפלפול ובריבוי "מלחמתה של תורה" - תוך גבורה וצמצום אור פנימיות התורה [כמובן, כל בעל שיעור קומה בדרך זו לא מתנגד חלילה לתורת הקבלה, ורובם אף עוסקים בה בסתר; המתנגדים לפנימיות התורה כבר אינם 'חיות טהורות' - דרך זו היא בבחינת עשו, פסולתו של יצחק (אכן, "רישיה דעשו בעיטפיה דיצחק", ויתכן של"מתנגד" זה יש ראש טוב ללימוד גמרא בעיון ופלפול, כמבואר בחסידות לגבי כשרון עשו בלימוד)].
חב"ד: היחמור, שכנגד התפארת, מדתו של "יעקב איש תם", רומז לדרך חב"ד - בחב"ד (וזהו עיקר ענינה של ישיבת "תומכי תמימים") מושם דגש רב על איזון בין קבלה וחסידות (חסד) לנגלה (גבורה). וכן, עבודת ה' של התפארת היא "לאסתכלא ביקרא דמלכא" - תוך התבוננות חבדי"ת עמוקה בתפארת ה'.
תורת ארץ ישראל: האקו, שכנגד הנצח, רומז לדרך "תורת ארץ ישראל" השמה דגש על נצחיות כלל האומה ועל עבודת הנצחון והאחיזה בארץ. הנצח הוא "ענף החסד" ו"תורת ארץ ישראל" יונקת את חיותה מדרך המקובלים.
בעלי המוסר: הדישון, שכנגד ההוד, רומז לדרך המוסר - העוסק בתיקון מדות פגומות (שבבחינת "והודי נהפך עלי למשחית") בוידוי והודאה בפגמי הנפש. בחובת הלבבות מוסבר שיסוד המוסר ותיקון המדות הוא הכרת תודה. ההוד הוא "ענף הגבורה" ושיטת המוסר היא ענף של דרך התורה הליטאית.
החסידות הכללית: התאו, שכנגד היסוד, רומז לדרך החסידות הכללית - שענינה ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם", והיא עוסקת בשמירת ותיקון הברית.
ברסלב: הזמר, שכנגד המלכות, רומז לדרך חסידות ברסלב. עיקר עבודת ברסלב היא כניסה לעמדה הנפשית של מתפלל העומד חסר כל מול ה' - עמדת הנפש של המלכות, בה נאמר "ואני תפלה", והיא המתבודדת בבקשה על כל פרט מתוך הכרה ש"לית לה מגרמה כלום". גם עבודת ההתחזקות הברסלבית - חיפוש נקודות טובות בסוד "אזמרה לא-להי בעודי" - ראוי לשפלות המלכות.