תזריע

חסד: אהבת ישראל

"ראשון" פותח "אשה כי תזריע וילדה זכר" - בחינת "זכר חסדו" - וחז"ל דורשים מכאן כי "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר". "אשה מזרעת תחלה" היא בטוי לאהבה המתוקנת ביותר בין בני זוג. בכמה פרשות הוסבר כי "דרך ארץ קדמה לתורה" היינו קדימת החסד (בו נבנה העולם) לגבורה (שמפיה נתנה התורה). גם כאן תיאור האהבה בין האיש לאשתו הוא ה"דרך ארץ" - הכינוי לזיווג איש ואשה בחז"ל - הקודם לדיני היולדת המפורטים, והרמז: "אשה כי תזריע וילדה זכר" עולה "דרך ארץ קדמה לתורה" (העולה אשה כשמחשבים את ה-א כ-1000, בסוד חזרת הגלגל, כנודע).

אם מה שקדם ללידה היה אהבה כה רבה ומתוקנת בין בני הזוג, מדוע היולדת נעשית טמאה? חז"ל דורשים כי מכיון שבעת הלידה, כשהצער מעביר את האשה על דעתה (היינו על כחה להתחבר לבעלה, בבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו"), היא קופצת ונשבעת שיותר לא תזדקק לבעלה כדי שלא תהרה, הרי לכפרה על נדר זה נדרש כל תהליך ההטהרות. השבועה בעת הלידה היא פגם האהבה שקדמה לה, ופגם זה גורם לטומאה. יסוד עמוק העולה כאן כי הטומאה תמיד באה מתוך פגם האהבה - טומאת אשה לבעלה נובעת מחוסר נכונות נפשית של האשה לחיבור טוב (הזקוק לאהבה מלאה, מודעות וכח).

טהרת היולדת מתחילה "ביום השמיני", וכפי שנתבאר ב"ראשון" בפרשת שמיני היום השמיני הוא תמיד היום הראשון לשבוע הבא - יום החסד. אחרי טהרת האשה ביום השמיני (בחסד אלקי, לשמח את בני הזוג ביום מילת בנם) היא יושבת שלשים ושלשה ימים בדמי טהרה - זהו חידוש נפלא (בסוד "גל [שלשים ושלשה ימים] עיני [המעין, מקור הדם של האשה] ואביטה נפלאות מתורתך") של חסד בתורה, שעל אף שהאשה רואה דם בזמן זה, היא טהורה, בבחינת "בדמיך חיי".

בלידת נקבה זמן הטומאה הוא כפול, אך אחר כך - לפי שזוהי "ירידה צורך עליה" - גם הזמן של הדם הטהור הוא כפול (בסוד "גלגל"). לפי המוסבר לעיל, על שרש הטומאה בעצבות ובפגם האהבה, יש לבאר כי כאשר יולדת האשה בן יש בכך סימן עבורה כי אהבתה לבעלה שלמה (והריהי "מזרעת תחלה"), ואילו בלידת בת היא חשה שהדבר מעיד כי האהבה לא שוררת בשלמות בינה לבין בעלה.

המשך "ראשון" עובר לענין הצרעת, הנגע שצבעו לבן ("שמ7ת נגעים הם, ולבנות זו מזו") - הצבע הלבן המתגלה בעור מלמד על פגם במדת החסד של האדם (כפי שבחכמת הדופק, הדופק שמתגלה מעיד על פגם באבר הנפשי או הרוחני ששייך לו, כך כאן דווקא הבלטת הלובן מעידה על חסרון ופגם בלבן שבנפש - המסמל את כח החסד). בקבלה מבואר כי הצרעת נובעת מהסתלקות אור החכמה מהאדם, אך כאן עיקר הדגש הוא על הסתלקות החסד, בסוד "א-ל נהירו דחכמתא" (והיינו כאור שנברא ביום הראשון של מעשה בראשית - האור הלבן, הכולל את כל הצבעים - המסמל גם את החכמה וגם את החסד). ואכן, ידוע כי נגע הצרעת בא בגלל לשון הרע - בגלל פגם בחסד ואהבת ישראל. תיקון המצורע הוא "דומה בדומה" - האדם, שבשל חוסר אהבתו לחברה, צריך לשבת בדד מחוץ למחנה, רחוק מהחברה. תכלית הישיבה לבד היא המחשה והדגשה לאדם בדבר חטאו, שמתוכה הוא מתעורר לתשובה וטהרה, ואזי הוא מובא אל הכהן איש החסד.

בחסידות מבואר כי "אדם כי יהיה" מתיחס דווקא לאיש המעלה, למי שמצפים ממנו להיות דוגמה של אהבת חנם לכל ישראל, ללא גבולות. גם העובדה שנגע הצרעת פוגע רק בעור האדם, שזהו נגע חיצוני, גם היא חסד אלקי עמוק (בעומק, עצם קיום העור החיצוני אצל האדם הוא מעין 'מחלה' - בהיות העור "משכא דחויא" המסתיר על ה"אור" האלקי שהיה לאדם קודם החטא, בסוד "כתנות אור" האמור בתורתו של רבי מאיר). דווקא נגע הצרעת הלבן, שמראהו עמוק מן הצל, מגלה בתוכו את "עומק ראשית" ואת "עומק דרום" - עומקי החכמה והחסד בספר יצירה - ומדגיש את השרש המתגלה דווקא על ידי הבעיה החיצונית, את השרש המשתקף בנגע הלבן.

גבורה: "כולו הפך לבן"

אחרי הכלל הגדול של הצרעת ב"ראשון", מתחילות ב"שני" החלוקות וההבדלות המפורטות בין דיני הטומאה השונים ובין הטהור לטמא. תכלית הגבורה היא מצב בו הצרעת כה גבוהה עד שהיא פורחת בכל הגוף, אלא שאזי מתחוללת ה"אתהפכא" של מדת הגבורה, ו"כולו הפך לבן טהור הוא" (אלא שההיפוך הוא שלם, וכעת נעשית המחיה לסימן טומאה בעוד, ברגע שתשוב).

תפארת: בהרת לבנה אדמדמת

"שלישי" פותח "ובשר כי יהיה בו בעֹרו שחין ונרפא" - הבשר מכוון כנגד התפארת (במערכת עצמות-גידים-בשר-עור), והדבר מודגש ברפואה עליה מספר כאן הכתוב, ששרשה בתפארת כנודע (הרפואה שבאה לאחר השחין היא התפארת הבאה לאחר הגבורה, שהרי "שחין" הוא לשון חמום השייך לגבורה - וכלשון הפתגם ש"אחרי שריפה בא עשירות"). החידוש כאן הוא במראה של "בהרת לבנה אדמדמת" - המראה ה"פתוך ומעורב בשתי מראות, לובן ואודם" - השייך באופן מובהק לתפארת המזוגה מכמה גוונים (ובפרט מגווני החסד והגבורה - הגוונים לבן ואדום). בפרטות, נאמר כאן כי ישנה "שאת לבנה" או "בהרת לבנה אדמדמת" - על פי סוד מכוונת ה"שאת" כנגד לאה וה"בהרת" כנגד רחל. דווקא רחל היא "יפת תאר ויפת מראה" במזיגת גוונים שונים, בעוד לאה (ספירת הבינה, ה עילאה שבשם) לבנה ו'טהורה' כולה.

נצח: שאת המכוה

ב"רביעי" יורדים מהחלוקה בין "שאת" ל"בהרת" לכך שהבהרת עצמה - שכנגד רחל - יכולה להיות "לבנה אדמדמת או לבנה" (היינו שרחל יכולה להיות יפה כמות שהיא בטבעה, או לבנה בלבד). הבהרת מופיעה כאן ב"מכות אש" - ששרשה בגבורה - והיינו סוד שיקוף הנצח (כח הנצחנות) את אש הגבורה (כאשר הפרשות תזריע-מצורע מחוברות "רביעי" הוא תחלת "שני" - עצם ספירת הגבורה). בסוף "רביעי" מתברר כי "ואם תחתיה תעמֹד הבהרת" אזי "שאת המכוה היא" - מתברר ה"בהרת" הינה "שאת" טהורה.

הוד: "איהי בהוד"

ב"חמישי" מתחדשת החלוקה בין איש לאשה - נאמר "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע", כשעד כה נאמר בשם כללי "אדם" (דווקא כאן נאמר כי הנגע הוא "בראש או בזקן", ויש לומר כי בפנימיות "בראש" קאי על האשה ואילו "בזקן" על האיש) - והדבר חוזר עוד פעמיים בסוף "חמישי". הדגשת האשה בפני עצמה היא בסוד "איהי בהוד". נגע הראש או הזקן מכונה "נתק", וניתוק זה (הרומז גם לניתוק בין האש והאשה) הוא בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" (היפוך מתקן לנתק).

בהסגרת הנגע נאמר "והתגלח" (ב-ג רבתי) - תכלית הגילוח הוא חשיפת העור, המכוון כנגד עטרת היסוד במערכות הגוף, ומתגלה כאן בסוד "איהי בהוד" הנ"ל. יש מפרשים כי "הודי נהפך עלי למשחית" מתייחס לאור האופף את האדם - ולעניננו היינו הסתרת האור והעלמתו בעור גס (כנודע שאור הוא פנימיות העור, כפי שנכתב בספר התורה של רבי מאיר "כתנות אור"; היחס בין העור לאור הוא כיחס בין ההוד להדר, וד"ל).

סימן הטומאה של הנתק הוא שער צהוב. הצהוב בתורה הוא כהה, כעין הזהב (כעין הצבע המכונה בימינו כתום) - צבע זה מכוון לספירת ההוד ב"סוד הגוונים", ואכמ"ל.

"חמישי" חותם בדין "בהק" טהור הפורח בעור - אור מבהיק הוא ההוד הטהור הפורח בעור האדם. בהק הוא היפוך המלה צהב בחילוף צ-ק (חילוף אותיות סמוכות) - הוא ההשתקפות הטהורה של צבע זה כאור צהוב טהור.

יסוד: כלל דיני המצורע

בניגוד ל"חמישי", "ששי" פותח בלשון "ואיש" - בהתיחסות לזכר בלבד - כמתאים לספירת היסוד הזכרית (כאן בא דין הנגע בראש האיש, לרמז כי אכן ב"חמישי" נגעי הראש התיחסו לאשה דווקא). בדומה לתפארת, בה נתחדש הצבע המעורב "לבן אדמדם", חוזר כאן צבע זה - בהיות היסוד ענף התפארת (וכן המצורע מצטווה ללכת כאן בבגדים פרועים ופרומים - פגם התפארת - שנאסרו על הכהנים ב"שלישי" של פרשת שמיני).

ב"ששי" מבואר הדין הנעשה ב"איש צרוע... טמא הוא" (עד כה דובר על נגע טמא או בשר טמא, וכאן נאמר כי האיש עצמו טמא - ידוע שאיש מורכב מאין ויש, והוא נהפך לטמא כאשר ממד היש מתגבר בקרבו) - דין השייך לכל המצורעים - כמתאים ליסוד הנקרא "כל" וכולל את כל מה שקדם לו. על המצורע לקרוא "טמא טמא" ולהזהיר את כולם שישמרו ממנו - אזהרת הציבור היא הנהגה המתאימה דווקא ל"צדיק יסוד עולם" ("טמא טמא יקרא" הוא סוד אזהרת אדמו"ר הזקן בסיום התניא "גוואלד גוואלד עד מתי יהיה זה לנו למוקש - אזהרה מפני התבודדות שלילית ופגומה וקריאה לתפלה בציבור). גם ישיבת המצורע "בדד" היא קלקול תכונת הצדיק, שגם הוא בודד כ"חד בדרא".

אחרי סיכום דיני הצרעת באדם, מתחדש כאן דין נגעי בגדים (החיבור בין האדם לבגדיו-לבושיו - הנקביים ביחס לאדם עצמו - נעשה על ידי היסוד). שרש בגד - בקלקולו, כשהבגד מצטרע - רומז לבגידה, לפגם הברית (הפוגם בגד, במזל של האדם ובשלמותו העצמית). אחרי הצבעים לבן ואדמדם בצרעת האדם, מתחדש כאן גם נגע ירקרק - צבע היסוד ב"סוד הגוונים" (היות נגע הבגד "ירקרק או אדמדם" - הספירות יסוד וגבורה - הוא בסוד ההמשכה מהגבורה ליסוד, בחינת יוסף יצחק, וד"ל).

הצד השוה בין נגעי הבגדים לנגעים בעור האדם הוא כלי העור - המודגש ב"ששי". כפי שנזכר, מערכת העור בגוף מכוונת כנגד עטרת היסוד.

מלכות: תורת נגעי בגדים

ב"שביעי" ממשיכים דיני צרעת הבגד, והבטויים קרחת וגבחת (השייכים בפשטות לראש האדם) מקבלים משמעות חדשה ביחס לבגד - בגד ישן ובגד חדש. מושגי הזמן שייכים למלכות, שרק בה ישנה החלוקה בתורה של "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך" (בהקשרים אחרים מבואר כי כל סודות הזמן שייכים לספירת הנצח - כשהפרשיות תזריע ומצורע מחוברות "שביעי" הוא תחלת "רביעי" של הפרשיות המחוברות). חז"ל דורשים גזרה שוה מחזרת הבטויים קרחת וגבחת, שמחדשת את דין "כולו הפך לבן טהור הוא" גם בנגעי בגדים - דין זה הופיע ב"שני", ולימודו לכאן הוא בסוד "בנין המלכות מן הגבורות".

ב"ששי" וב"שביעי" הופיע דין "באש תשרפנו" - המתחדש, כמובן, רק לגבי בגדים. בקבלה מבואר כי כל נגע הצרעת נובע מהסתלקות מוחין דאבא, בהם מאיר השם הקדוש י-ה. האש השורפת בהסתלקות האותיות י-ה היא האיש עליה נאמר "איש ואשה... לא זכו אש אוכלתן" - כשמסתלקת ה-י מן האיש נותרת האש השורפת של היסוד (עליה דובר ב"ששי") וכשמסתלקת ה-ה מן האשה נותרת האש השורפת של המלכות (עליה דובר ב"שביעי").>br>
עיקר החידוש ב"שביעי" הוא דין כיבוס הבגדים שיש בו תועלת (שהרי סיום מעשה הכיבוס אודותיו דובר בסוף "ששי" הוא "טמא הוא באש תשרפנו", כאשר "לא הפך הנגע את עינו" בכיבוס) - הכיבוס המסיר את הכתם (שאזי נטהר הבגד) או מכהה אותו (שאזי קורעים את הנגע מהבגד, בסוד "קרע שטן" השייך למלכות, וד"ל). התודעה כי הכיבוס גורם לנקיון ושינוי מהותי - עד לטהרת הבגד המצורע - שייכת לאשה (בדומה לענין רחצת זרעים ופירות המכשירה אותם להקרא בשם אוכלין שנתבאר בפרשת שמיני).

סיום "שביעי" הוא "זאת תורת נגע צרעת" האמור כאן בבגדים בלבד (וטרם נאמר באדם מצורע) - כלילת הכל ב"זאת", כינויה של ספירת המלכות.

עיין נספח-סוד הפרשיות המחוברות