חקת

חסד: "מכלכל חיים בחסד"

"ראשון" פותח במקיף החסד הגדול ביותר בתורה (ולכן לא נאמר "זאת חקת הפרה" בלבד אלא "זאת חקת התורה" כולה) - באפשרות לטהר טמא מת, אבי אבות הטומאה. חז"ל דורשים כאן "תבא האם ותקנח את צואת בנה" - מקיף החסד הגדול הוא חסדי הבינה, פרצוף אמא, כח האהבה הרבה בנפש. כח אמא לטהר את טומאת אבי אבות הטומאה הוא שרש פרצוף אמא הגבוה מפרצוף אבא (זו שלמות אמא הרמוזה ב"פרה אדֻמה תמימה"), שהרי בפרצוף אבא, ספירת החכמה, נאמר "החכמה תחיה בעליה" ו"ימותו ולא בחכמה" - בחכמה אין מות כלל, אך שרש כח הבינה (בה יש אפשרות של מות) להתמודד עם המות ולטהר מטומאתו גבוה גם ממדרגה זו. עם זאת, גם אפר פרה אדומה (האמא) מקבל לצורך הטהרה כחות חיים - "מים חיים" - מפרצוף אבא. "ונתן עליו מים חיים אל כלי" הוא בסוד "מכלכל חיים בחסד" - כלכול החיים היינו הכנסתם בכלים רבים (כבתהליך קידוש מי חטאת המתואר במסכת פרה, בו שואבים את המים החיים בכלים רבים), ותהליך זה נעשה "בחסד" העצום (משרש "רב חסד" ו"גדל חסד") המרוכז באפר הפרה האדומה.

הכח להטהר מטומאת מת הוא בגדר הקדמת רפואה למכה - הכנה לקראת מות מרים ואהרן בפרשה זו (בה מתחולל המעבר בתורה מהשנתים הראשונות אחר יציאת מצרים לשנת הארבעים), ולקראת המציאות של "וימת עם רב מישראל" על ידי הנחשים השרפים (סמל המות בעולם). הקדמת רפואה למכה שייכת לחסד, הטוב המרפא שלפני מכת הגבורה (בעוד רפואה סתם, לאחר המכה, שייכת לתפארת - אחרי מכת הגבורה). גם הדגשת אלעזר בן אהרן (ורמז: "התורה" עולה ב פעמים אלעזר) כעושה הפרה שייכת לכך שבהמשך הפרשה הוא נמשך להיות כהן גדול, ובעשית הפרה הוא בעצם מטהר את העם מטומאת מות אביו (ועוד, בין בני אהרן מכוון אלעזר כנגד החסדים: נדב ואביהוא שהסתלקו ב"רצוא" מכוונים כנגד י-ה שבשם, "הנסתרֹת להוי' א-להינו", ואילו אלעזר ואיתמר מכוונים כנגד ו-ה שבשם, "והנגלֹת לנו ולבנינו" - ה-ו כנגד חסדי אהרן וה-ה כנגד גבורתיו, הכל בבחינת "שוב").

גבורה: הסתלקות מרים

פרה אדומה היא חקה בלתי מובנת בעיקר בשל נשיאת ההפכים בהיותה מטהרת את הטמא ומטמאת את הטהור. שני הפכים אלו מתחלקים בין "ראשון" ל"שני" - כח הטהרה של הפרה נכלל בחסד של "ראשון" וכח הטומאה שלה בגבורה של "שני" (כשעיקר דין זה נלמד מהפסוק "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנגע במי הנדה יטמא עד הערב", כמפורש ברש"י עה"פ: "רבותינו אמרו שהמזה טהור וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה לומר לך שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה?"). ב"שני" מסתלקת מרים - תופעת גבורה מובהקת (כששני הצדיקים מסתלקים בפרשה בספירות השייכות לקו השמאל-הגבורה) - חייה המתוקים של מרים מסתיימים ומרירות המות גורמת להסתלקות באר המים המתוקים של מרים ולמריבה המרה שבעקבותיה. בשש הזכירות - המכוונות ל-ו מדות הלב (בסדר חסד-נצח-יסוד-הוד-גבורה-תפארת ואכמ"ל) - מכוונת זכירת מרים כנגד ספירת הגבורה (שרש כח הדבור, שאת הפגם בו יש לזכור, ושרש הבקורת שמתחה מרים על משה). חז"ל מלמדים שגם מרים, כמו משה ואהרן, מתה במיתת נשיקה, אך התורה לא כתבה זאת משום "שאינו דרך כבוד של מעלה" - הסתרת מות הנשיקה של מרים נעשית בכח ההעלם וההסתר של הגבורה. "שני" חותם במריבת ישראל במי מריבה - ב"שלישי" נמצא עיקר המעשה, אך המריבה עצמה, השייכת לדין ולגבורה, מתוארת ב"שני".

תפארת: "נורא א-להים ממקדשיך"

ה' הורה למשה ואהרן לקחת את המטה - בסוד הקו האמצעי, קו התפארת (סוד "מקל תפארה") - וללכת לדבר אל הסלע (על אף שה' לא רוצה שמשה ישתמש במטה להכאה הוא מצוה עליו לקחתו, משום שבאמצעות הקו האמצעי, קו האור החודר למקום הצמצום החשוך - סוד "אז יבקע כשחר אורך" המרמז לתפארתו של יעקב - המטה מעניק כח למשה שדבריו יבקעו ויחדרו אל העם בפנימיות, ולא ישארו כמקיף בלבד; ובדרגה נמוכה יותר - כשמכים במקל הוא "רצועה לאלקאה" הפועלת בעם יראת ענש השייכת למי שחי בקטנות מוחין, אך מציאות המקל ביד משה ללא הכאה פועלת בעם את יראת המלך - יראה מהאוחז במקל, ולא מהמקל עצמו - יראת המלכות היא העושה במקבל כלי המאפשר לדברים לחדור אליו בפנימיות). הכאת הסלע והקריאה לישראל "המֹרים" היא פגם ב"תפארת ישראל" - חוסר הכרה בכך שישראל כבר בגרו וזכו לגדלות מוחין (בחינת לי ראש), ושוב אין לחנכם במכות אלא בדבורים.

"שלישי" חותם ב"המה מי מריבה... ויקדש בם", וברש"י: "שמתו משה ואהרן על ידם, כשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר 'נורא א-להים ממקדשיך', וכן הוא אומר 'בקרֹבי אקדש'". בזהר מבואר כי המשפט שייך לתפארת ("משפט - רחמי"), ובמשפט כזה של ה' עם צדיקיו הוא מתקדש ומתפאר. הפסוק "נורא א-להים ממקדשיך" שייך לתפארת - זהו פסוק השייך ליעקב, האומר על מקום המקדש "מה נורא המקום הזה". בהתקדשות זו עולים משה ואהרן לדרגת נדב ואביהוא, בהם נאמר "בקרֹבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" - "אקדש" היינו התפארות ה' בדרך של "רצוא" (בסוד "כד אתכפיא ס"א אסתלק יקרא דקוב"ה" - גילוי אלקות בדרך של הסתלקות ורוממות, כמבואר בחסידות) ו"אכבד" היינו התפארות בדרך "שוב".

נצח: עד קץ הימין

ב"רביעי" מתוארת שליחות למלך אדום (המשתלשל לנצח, ענף החסד, מסוד הפרה האדומה ב"ראשון") בבקשה לעבור בארצו - שליחת המלאכים מהמחנה היא ה"יציאה לבר" של ספירת הנצח - ומלך אדום מסרב מתוך נטיה להתנצח עם ישראל. שליחות זו מיוחסת למשה דווקא, שמדתו נצח (בניגוד לשליחות ב"שביעי", בה נאמר "וישלח ישראל"). [השרש עבר מופיע ז פעמים במעשה זה, כנגד ז הספירות: ג פעמים, כנגד חג"ת, נאמר עבר בבקשת משה - "נעברה נא" היא עצם בקשת החסד; "לא נעבֹר בשדה ובכרם" היינו צמצום הגבורה; המסקנה שישראל יעברו רק בדרך האמצע, "לא נטה ימין והשמאול עד אשר נעבֹר גבֻלך", שייכת לתפארת, הקו האמצעי; תגובת מלך אדום - "לא תעבֹר בי פן בחרב אצא לקראתך" - היא נצחנותו של מלך אדום, וזו תמצית כל פרשיה זוך; בניסוח הבקשה החוזרת (הכוללת הבטחות כלליות, השייכות להוד, כמבואר במ"א) - "רק אין דבר ברגלי אעבֹרה" - יש תמימות, שהיא פנימיות ההוד, והבטוי "ברגלי אעבֹרה" רומז לכח ההילוך המונהג על ידי רגל שמאל, רגל ההוד; תשובת "לא תעבֹר" היא החלטת הדעת שביסוד, ויציאת אדום לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה היא בסוד "תמורת שלום מלחמה" שביסוד; הפסוק האחרון - "וימאן אדום נתֹן את ישראל עבֹר בגבֻלו" - הוא סכום המלכות לארוע כולו (וכן הגדרת הגבולות היא כללות המלכות)].

שרש ההתנצחות בין ישראל לאדום היא על ירושתם, בגשמיות וברוחניות. בגשמיות - ישראל מבקשים מאדום לסייע להם בירושת ארץ ישראל (תוך שכנוע שמכיון שעשו לא נטל על עצמו לפרוע את חוב הגלות, גם אין לו חלק בירושת הארץ) ונמנעים מלכבוש את גבול אדום משום שהוא ירושת עשו. וברוחניות - כאן מובלטת ירושת יעקב וירושת עשו, כדברי רש"י: "'פן בחרב אצא לקראתך' - אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם ואמרתם 'ונצעק אל הוי' וישמע קֹלנו' ואני אצא עליכם במה שהורשנו אבי, 'ועל חרבך תחיה'". סוד הירושה הוא "ברא כרעא דאבוה" של ספירת הנצח (בה מנציח הבן את אביו).

מתוך הכרה בכח הירושה, במצות ה', ההתנצחות בפרשה נותרת חד צדדית - אדום מתנצח עם ישראל, אך הם לא מתעקשים לעבור בגבולו (נצחון ישראל כאן הוא רק בכך שאיש לא נפגע ממלחמת אדום, אך שלמות "כל העדה" מתוארת רק ב"חמישי" - נצחון סביל כזה שייך יותר לספירת ההוד). איפוק ישראל מלנצח את אדום הוא רצון שלא לדחוק את "קץ הימין" (כינוי לספירת הנצח, התחתונה בקו הימין בספירות), משום שטרם הגיע זמן נקמת ישראל מאדום (כתרגום יונתן עה"פ) - הזמן של "ועלו מושִעים בהר ציון לשפֹט את הר עשו והיתה להוי' המלוכה". כאשר ינקמו ישראל מאדום אזי יקוים "ובלע המות לנצח" - הנצחון הסופי על המות, והמעבר לחיי נצח - ולא היתה מתאפשרת המציאות של מיתת אהרן המתוארת ב"חמישי" (במלים "על גבול ארץ אדום" המדגישות את הקשר בין סרוב מלך אדום לתת לישראל לעבור בגבולו למיתת אהרן). איפוק ישראל - תוך צייתנות מלאה למשה רבינו (שמדתו נצח) - הוא תיקון חטא המעפילים, שהיה ב"רביעי" של פרשת שלח.

הוד: הסתלקות אהרן

בראשית "חמישי" מתוארת שלמות העדה - כשאיש לא נפגע ממלחמת אדום (כמפורש באבן-עזרא עה"פ) - לומר שהוד ישראל שלם, ולא התחולל "הודי נהפך עלי למשחית". ישראל מגיעים להר ההר (בהירות הבהירות, כנודע בחסידות - פירוש מילולי של הוד הוא בהירות, וכן "הר ההר" הוא על דרך "הוד והדר"; הר רומז גם להריון - כשם אהרן - והר הדר הוא הריונו של המלך הדר, ראשית עולם התיקון, וד"ל). משה לוקח את אהרן בדברים ואומר לו להתכונן למותו - הכנות בכלל שייכות להוד (בסוד "והכינו את אשר יביאו", הכנת ההוד ליסוד), ובפרט ההכנות למות, הכוללות אמירת וידוי. מדת אהרן הכהן הגדול היא ההוד, בין השאר בשל הטקסיות, ההוד וההדר האופפים את כל הנהגתו - וגם ההסתלקות היא טקס רב רושם, המדגיש גם את בגדי הכהונה של אהרן. מושגי ההפשטה וההלבשה השכליים שייכים למח הבינה, וההפשטה וההלבשה של לבושי הכהן בפועל היא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת". בהוד יש כח של צניעות, ומהרגע ה'לא צנוע' בו פשט אהרן את בגדיו ואלעזר טרם לבש אותם השתלשלה אי צניעות לעם ישראל כולו - שנחשף בהסתלקות ענני ההוד שהקיפוהו בזכות אהרן - וכתוצאה מכך בא הכנעני מלך ערד להלחם בישראל. כתוצאה ממצב זה של "הודי נהפך עלי למשחית" שבה הכנעני שבי מישראל, והעם נדר (סוד "בינה עד הוד אתפשטת", כח הנדר בא מהבינה, כנודע בקבלה) להחרים (בכח ההוד) את הכנעני ואת ערד. גם "קול ישראל" - אליו שמע ה' - הוא כאן בסוד "בינה [שרש הקול] עד הוד אתפשטת".

ב"חמישי" מתלוננים העם לראשונה מתוך "ותקצר נפש העם בדרך" - מתוך קושי ההליכה, וזהו פגם בחוש ההילוך המונהג על ידי רגל שמאל, רגל ההוד (חז"ל דרשו שחטא העם הוא כפיות טובה, פגם בהכרת התודה שבהוד). ה' משלח בעם את הנחשים השרפים המכישים את העם ברגליו - זו מעין חזרת שרו של עשו אשר פגע בירך יעקב (ברגל ההוד שלו, כנודע בקבלה). תגובת העם היא תיקון ההוד - בפעם הראשונה מתודה העם "חטאנו כי דברנו בהוי' ובך". כל רפואת הנחשים היא רפואת "דומה בדומה" (דומה אותיות מהוד) - תוך הדהוד (השייך להוד) וחזרה על הדבר הפוגם עצמו (סתם רפואה שייכת לתפארת, אך בהוד - האור החוזר מהתפארת בסוד הצירוף - ישנה רפואה באור חוזר, רפואה על ידי הסתכלות ישראל מלמטה למעלה). זו רפואת "דומה בדומה" לחטא של הדמית עבד לקונה - "'וידבר העם בא-להים ובמשה', השוו עבד לקונו. 'למה העליתֻנו', שניהם שוים" (יש להעיר כי בחטא אומרים העם "בא-להים ובמשה" ובווידוי "בהוי' ובך" - הפניה הישירה למשה פנימית יותר מאזכרת שמו, ומתיחסת לשם הוי' הפנימי משם א-להים). כח המדמה שייך למח הבינה, והוא מאיר כאן בסוד "בינה עד הוד אתפשטת". הפחד הוא השרש לכל המחלות (כמבואר באריכות במ"א), ופחד הנחש - שהוא הפחד מטירוף (כמבואר במאמר "נסי נסים" בספר אדמה שמים ותהום) - הוא שרש המחלה כאן (ההוד הוא ענף הגבורה, שפנימיותה יראה ופחד).

יסוד: שירת הבאר

מסעות "ששי" מגיעים לפסוק "על כן יאמר בספר מלחמֹת הוי'" - במדות הנפש הספר שייך ליסוד (על דרך "ספר תולדֹת אדם" ב"ששי" של בראשית), ובפרט "ספר מלחמֹת" בסוד "תמורת שלום מלחמה" שביסוד. "והב בסופה" הוא סוף התפשטות האהבה (= והב, ופרשו חז"ל את "והב" כלשון אהבה) שביסוד (חז"ל דרשו כי "את והב בסופה" היינו מחלוקת תורנית שבסופה יש אהבה, בסוד "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" - כח הקיום הוא כח היסוד, "אות קיימא").

שירת הבאר ב"ששי" היא כח העלאת מ"נ של המלכות (שעל כן זו שירת ישראל ללא משה, שירת כנסת ישראל) - היסוד שבמלכות. אכן, גם יסוד הזכר נזכר כאן - המלכות-הבאר מספרת כיצד "חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחֹקק במשענֹתם", והיינו עשית כלי הנוקבא על ידי יסוד הזכר (שהוא הגורם את התעוררותה והעלאת המ"נ לזיווג, שהרי "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"). היחוד בין יסוד דכורא ליסוד נוקבא נזכר עוד קודם: "ואשד הנחלים" הוא זרימת היסוד (כח ההזרעה-הזריקה של שם שדי, שם היסוד) אל "ומשם בארה" , באר המלכות - הכל בסוד "כל הנחלים [ה נחלים, מדות הלב, הנקבצות ל'כל', מדת היסוד] הֹלכים אל הים [ים המלכות]".

סיום שירת הבאר הוא - כדרשת חז"ל - תיאור העליות של ה"צדיק יסוד עולם" (המשים עצמו כמדבר וזוכה במתנה לתורה ומתעלה וכו'). אכן, בתיאור זו גנוזה אזהרה לצדיק שאם עלה האדם ל"במות" והגיס דעתו הוא יפול ל"גיא" - לנוקבא דתהומא רבא (הסדר בפסוק הוא מדבר מתנה נחליאל במות גיא - כשאין האדם מגיס דעתו מתפרש ה"גיא" למעליותא, כחזרה לשפלות ולהכנעה בסוד "אל הארץ אשר אראך" כפירוש הבעש"ט, וכרמוז בפסוק החותם את השירה "ונשקפה על פני הישימון" הצופה לארץ ישראל, וד"ל - הכל עולה כפסוק הכותרת של עשרת הדברות ב"ששי" של יתרו: "וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר" - צורת היהלום של לו - לו פעמים לז; זהו פסוק הכותרת של כל מתן תורה, ויש להקביל את חמש המדרגות לחמשה חומשי תורה, כש"בראשית" פותח במציאות של תהו ומדבר שממה ובאבות המתקנים על ידי השפלת עצמם כמדבר, "מתנה" מקביל לחומש שמות בו זכו למתן תורה, "נחליאל" לחומש ויקרא בו מפורטת תורת הכהנים שה' הוא נחלתם, "במות" מקביל לחומש במדבר - בו ה"מדבר" לא היה מבורר דיו, כפי שנלמד מסופו בכל חטאי העם - שכל חטאיו הם פגמי התנשאות וגאוה, ו"גיא" מקביל לחומש דברים, בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", ודוק).

[על השמירה מנפילה ל"גיא" השלישי סיפר הבעל שם טוב - על עצמו - שיש צדיק הלומד בכל יום תורה מפי הקב"ה, ואם זאת נמצא תמיד על חוט השערה של נפילה לנוקבא דתהומא רבא, אם יתגאה בכך. לפני הסתלקות הבעל שם טוב הוא אמר, כפי שנהג גם האריז"ל, את הפסוק "אל תבואני רגל גאוה" - "רגל גאוה" מרמזת לעתים לספירת היסוד ("גאֹה גאה" עולה חי, סוד "צדיק חי עלמין", ו"רגל גאוה" עולה רמח - כמנין "עצם הלוז" הכוללת את כל רמח האברים - בסוד היות היסוד "אבר קטן" הכולל את כל רמח אברי הגוף, כשהיסוד הוא אבר מה - אבר מלא בטול ותחושת "ונחנו מה" - הוא מתוקן בתכלית) ולעתים לספירת ההוד (העולה גאוה). בראשית התעוררתו לפעול - כח הנצח - צריך הצדיק להתגאות שמינית שבשמינית גאוה כדי להטהר מטומאת חוסר המעש ולקום לפעול, אך תוך כדי פעולות כצינור טובה לעולם - ספירת היסוד - עליו לבטל את גאוותו. בטול גאות היסוד בסיום הפעולה - כדי להשמר מהכשת הנחש המכיש בעקב המעשה הטוב, כהכשת הנחשים ב"חמישי" - היא עבודת ההוד.]

מלכות: מלכות משה

ב"שביעי" פועל משה כמלך ישראל ומלכותו - מלכות ישראל - מתחילה להתממש: "שביעי" פותח ב"וישלח ישראל", שליחות מלכות ישראל כולה - בניגוד ל"וישלח משה" ב"רביעי" - אלא שמכאן דרשו את הדרשה המלכותית ביותר על משה: "שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל". משה מתחיל בכיבוש וירושה - כשהוא מקדש את מה שכבש בקדושת ארץ ישראל - ובכך מתחילה להתבסס מלכות ישראל בארצו. הפרשה חותמת ב"ירחו" (כחותם כל חומש במדבר), בסוד הירח, מדת המלכות.