אמֹר

אור, מים, רקיע

פרשת "אמֹר" קוראת להעמקה בסוד האמירה, קריאה המתחזקת בהופעת השרש אמר שלש פעמים בפסוק הראשון בפרשה: "ויאמר הוי' אל משה אמֹר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם...". לפי הקבלה רומז שרש אמר לשלש מילים הבולטות בהופעתן החוזרת (ה פעמים) במעשה בראשית: אור, מים, רקיע. מושגים אלו מבטאים שלשה שלבי המשכה דרכם מתממשת הויה רוחנית כמציאות גשמית. הדבר מומחש ביחס להמשכת הזרע עד ללידה: הזרע נמשך מאור רוחני במח האב, ומתגשם כנוזל זרע גשמי - מים. אמנם, נוזל זה מגיע לגיבוש ו'התרקעות' סופית רק כשהוא שוהה ט חדשים ברחם האם, ומתקרש בצורה יציבה - כילד שלם באיבריו ובעל מכלול תכונות מגובש.

שלבים אלו נכונים בכל המשכה והמחשה: ראשית הדברים הם ברעיון רוחני מופשט - באור. לאחר מכן, כשישנה שאיפה להגשמה במציאות, הרעיון מתחיל להתגשם ולהתיחס למציאות, אך עדיין כדבר 'נוזלי' ובלתי מגובש - "כמיא דניידי" - יש התנודדות בין אפשרויות שונות ביחס לצורה הסופית של המימוש במציאות. רק בסוף התהליך מתקבע הדבר באופן סופי, יציב וחד משמעי במציאות, ונהפך ל"רקיע" מוחשי ומוחלט בצורתו ובקיומו.

יסוד זה של הבריאה מומחש בשרש אמר - שהרי העולם נברא בעשרה מאמרות דווקא. אמירתו של הקב"ה נמשכת באופן ישיר עד להמחשה מלאה במציאות הגשמית. אך במובן מסוים כל אמירה היא המשכה והמחשה של דבר מהאופן המופשט בו הוא מופיע במוחו של האומר עד לכך שהוא יקבע כמסר ברור וחד משמעי אצל מקבל האמירה. ועוד, גם תכלית האמירה האנושית היא מימוש מעשי על ידי המקבל - התרקעות גשמית מלאה - של מה שנאמר.

שלש אמירות

כפי שהוזכר, בפתיחת הפרשה מופיע שלש פעמים השרש אמר. בפשט, אין צורך בהופעה השלישית - "ואמרת" - ולכן היא נדרשת כציווי (לכהנים): "להזהיר גדולים על הקטנים". בהפשטה, "קטנים" הם כל ישראל, הלומדים תורה מהכהנים - "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (וממילא יש לומר ש"גדולים" בעצם הם כל העוסקים בלימוד והוראה). עולה, שהאמירה עוברת בשלשה שלבים: מה' למשה - "ויאמר הוי' אל משה"; ממשה לכהנים - "אמֹר אל הכהנים"; ומהכהנים ה'גדולים' לקטנים שיש להזהירם - "ואמרת".

והנה, שלשה שלבים אלו מקבילים לשלשת השלבים - אור, מים, רקיע - הרמוזים בשרש אמר: מפי ה' יוצאת התורה כאור אלקי מופשט לגמרי, הנמשך למשה - הנביא המכוון לקלוט אור נעלה זה. אצל משה נקלטת אמירה זו כמים, שהרי כל דמותו של משה מבטאת מים, כנאמר בו "מן המים משיתִהו" (והרמז: מים במספר קדמי עולה משה). את מי התורה מעביר משה (הענו, כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך) לכהנים - לכל תלמידי החכמים. הן אצל משה והן אצל החכמים התורה היא כ"מים שאין להם סוף" - כים בו נעים גלים מצד לצד במהלך של עיון ולימוד בו עולות דעות וסברות לכאן ולכאן. אמנם, כשמגיעים הכהנים-החכמים להעביר את הדברים לקטנים, עליהם להעבירם כ"רקיע" - עליהם להורות לקטנים תורה ברורה, מעשית וחד-משמעית.

להזהיר קטנים על הגדולים

מהמוסבר עד כה עולה שמסוד האמירה נלמדים עיקרי החינוך והעברת התורה לכל ישראל, עד לקטנים ממש. סוד החינוך נעוץ כמובן בביטוי "להזהיר גדולים על הקטנים" - ביטוי שזכה לפירושים רבים בעבודת ה' בכלל, וביחס לחינוך בפרט. פירושיה הרבים של הוראה זו מתחלקים לשלשה אבי-טיפוס פנימיים, המקבילים לשלשת יסודות עבודת ה' - הכנעה, הבדלה והמתקה:

יש שפרשו הוראה זו כמלמדת שעל הגדולים להתנהג לעיתים בקטנות - "להזהיר גדולים על [הצורך להיות] קטנים". פירושים מטיפוס זה מדגישים את הצורך בהכנעה פנימית, הנוגעת הן להערכת האדם את עצמו, והן לתיפקודו כמחנך, המצריך הכנעה והקטנה עצמית כדי להזדהות עם המחונך ה'קטן'.

יש שפרשו הוראה זו באופן הפוך, כמזהירה את הגדולים לבל יכשלו בפח הקטנות - "להזהיר גדולים על [הסכנה שמא יהיו] קטנים". בפירושים מטיפוס זה מודגשת הבדלת ועילוי הגדולים מהקטנים, והצורך לשמור על הבדלה זו. צורך זה נוגע גם להתקדמותם האישית של ה"גדולים" וגם ליכולתם לחנך את ה"קטנים" כמנחים שיש בהם תועלת, ללא שיסתבכו ויפלו בקטנות עצמה.

דרך שלישית, הקרובה לפשט, מלמדת כי זו הוראה לגדולים לפעול על הקטנים ולהאירם - "להזהיר [את זהר ואור ה]גדולים על הקטנים". כאן מודגש הצורך בהמתקה של מצב הקטנים על ידי הארת הגדולים עליו. לכאורה הדבר נוגע בעיקר לחינוך "קטנים", אך בו תלויה גם התפתחות ה"גדולים" - ומשום כך ממד האזהרה כאן הוא אזהרת הגדולים שעצם תפקידם הוא חינוך הקטנים.

החינוך העצמי

לאחר שהותוו שלשת דרכי הפירוש בעבודת המחנך, נביא פירוש המבטא אותם בעבודת האדם בחינוכו העצמי - מתוך הבנה ש"קטנים" ו"גדולים" הם מצבי קטנות וגדלות נפשיים שעל האדם לחנך עצמו כיצד להתיחס אליהם:

על הגדול, שתפקידו לחנך ולהוכיח את הדור, נאמר שהוא נתפס בעוון הדור. בפנימיות, צריך הגדול לחשוש שמא יתפס בעוון הדור, לא לענין העונש, אלא לעצם ענין העוון. על הגדול להיזהר לא לפול ולהיות מה"קטנים" (שאותם עליו לחנך). בדקות, נפילת הגדול ל"קטנים" היא נפילה לקטנות - להתנהגות של 'ראש קטן' המתעלם ממה שקורה סביבו. הגדול מוזהר שלא לפול לקטנות בעצם התעלמותו, אלא לקיים בעצמו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" - לנהוג כ"גדול" אמיתי הקם, מוכיח ומנהיג את העם ב'ראש גדול'.

אכן, אם כך התפרש "להזהיר גדולים על הקטנים" בדרך ההבדלה, הרי שבדרך ההכנעה מתפרש הדבר הפוך - הגדול מוזהר שלפעמים עליו להיות 'ראש קטן' ולא להתנשא לגדלות הדואגת לכל. הכיצד? דוגמה מובהקת לכך יש בפרשתנו - כשהכהנים מצטוים לא להיטמא למתים. קבורת מת היא "חסד של אמת" - התנהגות מושלמת של 'ראש גדול', הדואג גם למה שאין בו ענין אישי. והנה, בענין זה מצטוים הכהנים להיות 'ראש קטן', מתוך הכנעה לציווי האלקי המורה להם שאין הם גדולים מספיק לעסוק בכך ללא שיפגעו ויתחללו.

לפי דרך ההמתקה נפרש כי בתוך האדם מוטל על מצבי הגדלות להאיר גם למצבי הקטנות. ונסביר: בכל אדם מתקיים הפסוק "שבע יפול צדיק וקם" - האדם נופל מ"גדלות מוחין" ודבקות באלקות ל"קטנות מוחין" וריחוק. חינוך עצמי הוא הכנת מצע יציב המונע גם בעת נפילה לקטנות משבר מוחלט וחטא. אכן, תכלית החינוך היא התכוננות נפשית לנפילה העתידה כבר בזמן הגדלות - מה שמאפשר להחזיק מעמד בקטנות מכח זכרון הגדלות הקודמת.


ארכיון מעין גנים

 סדרה א' - ה'תשסב
באור פרשות השבוע
ע"פ שבע הספירות


הקדמה

חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים

נספחים:




סדרה ב' - ה'תשסג


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים


סדרה ג'- ה'תשסד

בסדרה זו חסרות מספר פרשות


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים