תזריע-מצורע

לידת המשיח

פרשתנו פותחת "אשה כי תזריע וילדה זכר", ודרשו חז"ל "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר; איש מזריע תחלה יולדת נקבה". יחסי ה' ועם ישראל נמשלו ליחסי איש ואשה, ויש להתבונן איך בא מאמר זה לידי בטוי ביחסים אלו:

נושא אחד בו מתואר 'בן משותף' לה' ולכנסת ישראל הוא הגאולה - כל גאולה היא תולדת יחוד בין ה' ועמו (ובעומק, היחוד הוא ראשית הגאולה, והילד הנוצר מיחוד זה הוא הגאולה השלמה). ביחוד מתעורר העם לגאולה - ברצון לפקידת ה', בתשובה ובמעשים משיחיים - וה' מצדו פוקד וגואל את עמו. בפרט אמור הדבר כלפי הגואל-המשיח , עליו אומר ה' "בני אתה אני היום ילדתיך". מחד, מזדהה המשיח בתודעתו עם ה', המשלח אותו לגאול את העם - הוא חש מוכרח ואחראי לגאול את ישראל מלמעלה, כמודעות ה' ביחס לגאולה. מאידך, צומח המשיח מלמטה - "צמח שמו ומתחתיו יצמח" - תוך הזדהות עם תודעת עם ישראל (המאפשרת לו להבינם כראוי ולגאול אותם באמת). כלומר, מבחינה תודעתית נולד המשיח כבן משותף לה' ולעם ישראל.

אכן, בלידת הגואל והגאולה מתוך יחוד ה' וישראל יש משמעות לשאלה האם מדובר בזכר או בנקבה - חז"ל מציינים שכל הגאולות היו בבחינת נקבה, ולכן נאמרה בהן "שירה" בלשון נקבה (החל מגאולת מצרים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה"), ואילו הגאולה העתידה תהיה בבחינת זכר, ואזי יאמר "שיר חדש" בלשון זכר. ההבדל בין גאולה נשית לגאולה גברית יוסבר לקמן, אך קודם נעיין בעבודה הנדרשת מאתנו, לאור כך, כדי לזכות לגאולה האחרונה.

מודעות של אשה

בפשטות, הכלל של "אשה מזרעת תחלה" מורה על כך שעלינו להתעורר ראשונים לגאולה האחרונה - לפתוח בהליכי זירוז הגאולה באתערותא דלתתא. אמנם, ראוי להדגיש, שעצם הנכונות שלנו להתחיל את העבודה מצדנו אינה מורה עדיין שיש כאן התעוררות של אשה לבעלה. תנאי ראשון לעבודה זו הוא עלית כנסת ישראל לדרגת מודעות של "אשה" ועבודת ה' באופן זה - רק אז ניתן לדבר על זיווג עם ה', יחוד פורה ממנו יוולד המשיח כבן משותף. יותר בעומק, עצם העליה לדרגת "אשה" בעבודת ה' היא כבר ההבטחה לכך שיקוים אף "אשה מזרעת תחלה" (כפי שיוסבר לקמן), והרמז: "אשה" עולה בגימטריא (בחישוב האות א כאֶלֶף, בסוד "איכה ירדף אחד אלף") בדיוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" - ללמד שבשלותה של "אשה" היא דווקא היותה "מזרעת תחלה".

במדרג עבודת ה' מתוארים בדרך כלל שני טיפוסים - עבד ובן. לקראת הגאולה העתידה יש לעלות לעבודה נעלית יותר - עבודת אשה . שלש דרגות אלו מכוונות לשלשת רבדי המודעות השונים הכלליים במציאות: דרגות הקיום והאור האלקי שבכל דבר - עולמות, נשמות, אלקות - כפי שכתב הבעש"ט. העבד חי כחלק מהעולמות, המעלימים את אור ה' שבהם וחשים כמציאות נפרדת ממנו (שבמצב מתוקן עומדת לפניו בהכנעה) - עבד הוא בעל מציאות עצמאית, הוא לא חש קרוב לאדון ומזוהה עמו, אלא רק נכנע לו 'מבחוץ'; הבן חי במודעות של נשמות - הוא מכיר בהיותו בן לה', נשמה שלוחה מלמעלה, ממלא את רצון ה' מתוך הזדהות ומנסה להבין את ה'ראש' של ה' כדי למלא את שליחותו על הצד היותר טוב; אשה עולה למודעות של אלקות - לרובד קיום שאין בו שוני מהותי מהבעל, האלו-ה עצמו - וכך מתיחדת עמו ל"בשר אחד".

הלכה, עיון, קבלה

דרכים רבות יש להמחשת ההבדלים בין שלשת הטיפוסים בעבודת ה', ואנו נתרכז רק באחת מהן - בסגנון לימוד התורה של כל טיפוס:

עבד ה' לומד הלכה - הוא רוצה לדעת את המעשה אשר יעשון. אין הוא טרוד בשאלה מה עומד בשרש הדברים - הדעות השונות (בהן נאמר "אלו ואלו דברי א-להים חיים") הפלפולים והסברות - אלא רק פסק ההלכה למעשה; הבן מעונין גם להבין את ה'ראש' של אביו, לגעת בשכל המוליד את המצוות - הוא חש שבלימוד תכליתי של הלכה בלבד מוחמץ עיקר הענין - רכישת הדרך הנכונה של התיחסות למציאות אותה מתווה אביו בתורתו. לכן הבן עוסק בלימוד העיון, מרובה הסברות והדעות השונות; האשה מתעלה מעל הלימוד של יחס ה' למציאות, היא רוצה להכיר טוב יותר את בעלה ולהבין את הדברים כפי שהם בינו לבין עצמו - ולכן היא עוסקת במדע האלקות, בסודות התורה ורזי הקבלה כפי שהם בעולמו של ה'. גם ללימוד זה יש מטרה תכליתית - האשה רוצה ללדת לבעלה בן "כיוצא בו", ועליה להכירו היטב לשם כך.

שלשת סגנונות הלימוד עוסקים בשלשה שלבים בהשתלשלות התורה, לפי הסדר הקבלי של אור-מים-רקיע (שלשת היסודות המופיעים חמש פעמים בשני ימי הבריאה הראשונים, והם הסדר הכללי בהתהוות כל מציאות): שרש התורה הוא אור אלקי מופשט - עמו מזוהה האשה, בסוד "אור שבעת הימים". אחר כך יורדת התורה בסוד המים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, אל המציאות התחתונה, אך עדיין אין הם מגובשים אלא "ניידי ואזלי" מסברא לסברא ומדעה לדעה. רק בסוף התהליך 'מתרקעת' התורה להלכה חתוכה ומגובשת - לרקיע המכוון רק ל"מעשה הוא העיקר". יש להדגיש שבאור כלולות תכונות הרקיע והמים - פשטות הרצון והזרימה הלא מתוחכמת של ההלכה החתוכה, ונשיאת ההפכים והעומק השכלי הסבוך שבעיון - האור זורם וחלק מחד ונושא הפכים מאידך. רק הקבלה מאפשרת 'לקלוט' את ה' משתי פניו - זרימה חפשית ופשיטות הרצון יחד עם עומק ונשיאת הפכים אין סופיים. חכמת הקבלה היא היחידה המכשירה את הנשמה לעמוד במקביל למקור השפע ובהתאמה אליו (כהתאמת אשה לאישהּ) ולדעת כיצד לקבל ממנו את הזרע (= רז סוד) כראוי.

שיר חדש

מדברנו התברר מדוע העליה למודעות של אשה מכילה בתוכה הבטחה לכך שיתקיים בסופו של דבר "אשה מזרעת תחלה" - דמות האשה עוסקת כל העת בדמות הבעל-הקב"ה, וברור שהעיון בפלא האלקי מגביר את הגעגוע אל ה' עד למצב בו מתגברת באשה התשוקה ליחוד עמו והיא "מזרעת תחלה". אז מתקיים "וילדה זכר" - האשה יולדת בן משיחי. בפנימיות, לידת הבן הזה היא בעצם לידת האשה את עצמה כבן - מהפך נוסף בדמות עובד ה' ועליתו למצב של בן הנעלה עוד יותר מדרגת עבודת האשה. הבן הראשון, שהאשה גבוהה ממנו, הוא בן שנמשך מלבוש המחשבה של האב - מההתיחסות החיצונית של האב למציאות (כפי שהוסבר) - אך הבן שנולד מזוהה לחלוטין עם עצם האב ומיצג אותו בשלמות, ובכך הוא נעלה מהאשה המתמסרת בהתבטלות עצמית. בעוד האשה קיימת ברובד האלקות הבטל לה', הבן מזדהה עם האלו-ה עצמו - העיון בדמות ה' עורר באשה כזה געגוע ליחוד עמו, עד שהוא אפשר לה לבטל את מציאותה לה' לחלוטין ולהיוולד מחדש מהיחוד בצלמו ובדמותו של ה'.

נקודה זו עולה מעיון בדברי חז"ל על הממד הזכרי שבגאולה העתידה: חז"ל מלמדים שהגאולות הקודמות היו בבחינת נקבה ש"מתעברת ויולדת" - גאולה שמתוכה נולדו מצבי גלות-עיבור (עֶבְרָה) וגאולה-לידה חדשים - בעוד הגאולה העתידה היא כזכר שלא מתעבר ויולד, ואין אחריו עוד גלות וגאולה. ועוד דרשו חז"ל שבגאולה הראשונה היינו כנקבה היורשת עישור מנכסי אביה - כאשר ירשנו רק את ארצות ז עממין מבין ארצות ע אומות - ואילו בגאולה העתידה נהיה כזכר היורש את כל נכסי אביו, כאשר נירש את העולם כולו.

ובתמצית: היות הגאולה האחרונה בגדר בן זכר היא מעבר מגאולה "נשית" מוגבלת לגאולה "גברית" בלתי-מוגבלת בזמן (בהיותה נצחית) ובלתי-מוגבלת במקום (משום שהיא כוללת את העולם כולו). מכיון שהמציאות מורכבת משלשה ממדים-רבדים של מקום (עולם), זמן (שנה) ומשמעות (נפש), ברור שהגילוי האלקי הבלתי-מוגבל הפועל בזמן ובמקום באופן מוחלט הוא פרי שינוי מוחלט בנפש - מעבר מתפיסת האדם את עצמו כמוגבל ("אשה"), להיותו בעל דמות משיחית בלתי מוגבלת ("איש"), המזדהה עם ה' האין סופי.