חיי שרה

חסד: חסד של אמת

הנושא של "ראשון" הוא קיום מצות קבורת המת, המוגדרת כחסד הנעלה ביותר - "חסד של אמת". בקבלה אף נדרש הכסף ששולם עבור שדה המכפלה כאורות חסד מופלגים: "ארבע מאות שקל כסף" הם בסוד "ת עלמין דכסופין" (ת עולמות רוחניים של אהבה) ו"עובר לסוחר" מרמז לאור החסד האלקי האין סופי העובר על העולם כולו ומקיף אותו סחור סחור. עם זאת, לכאורה הנושא העיקרי של "ראשון" - פטירת שרה - אינו נושא של חסד כלל! אכן, חיי שרה מודגשים בבטוי הכפול - "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה" - וחז"ל דורשים מכאן ש"כולם שוים לטובה". עם כל ההרפתקאות - העליות והירידות, השמחות והצער - שעברו על שרה, מסכמת התורה כי כל חייה שוין לטובה. לכן, אפילו האוירה סביב הסתלקותה של שרה היא אוירה של חסד - בהספד הורגש שחייה היו חיי טוב וחסד שמוצו עד תומם - עד שה-כ זעירא בפסוק "ויבא אברהם לספֹד לשרה ולבכֹתה" נדרש כמיעוט בבכי אברהם.

גבורה: חותם שליחות אברהם

"שני" הוא ראשית קנין ומלכות אברהם בארץ ישראל בפועל - גם קודם נאמר לאברהם כי הוא "נשיא א-להים", אך רק כאן מתחיל הקנין הממשי של הארץ ואברהם מולך עליה בפועל: "'ויקם שדה עפרון' - תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך". בנין המלכות והאחיזה בארץ הגשמית שייכים לגבורה - "בנין המלכות מן הגבורות" והארץ נבראה ביד שמאל ("נטה שמאלו וברא ארץ"). כמו בפרשות קודמות, "ראשון" הוא רקע כללי למעשה המפורט ב"שני", עצם מעשה הקנין והקבורה (מעשה של גבורה - ג ו-ק מתחלפות באותיות החיך: גיכק). זהו היחס בין החסד החובק את כלל המציאות (בסוד "וימינו תחבקני") לבין הגבורה הדקדקנית העוסקת במעשה הפרטי העיקרי.
אחר כך שולח אברהם את עבדו למצוא אשה לבנו - גם מתוך תנועה של מימוש והגשמה, להבטחת מלכותו העתידה על הארץ. המניע לשליחות זו הוא יראה ודאגה בלב אברהם - "בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה..." - מניע גבורה מובהק. אוירת היראה מורגשת בכל השליחות, המלווה בשבועה, ובמובן מסוים זו הפעולה הרצינית ביותר בחיי אברהם (שהרי את שאר מעשיו הגדולים - כולל העקדה - הוא עשה בצו אלקי, ורק כאן מתגבר אברהם ביזמה אישית). פעולת גבורה רצינית זו גם חותמת את שליחות אברהם בחייו, ואחריה הוא כבר שרוי בעולם אחר (בנשואיו לקטורה ובלידת גויים שאינם שייכים לעצם חייו).

תפארת נצח והוד: זיווג יצחק ורבקה

ב"שלישי", בניחוש של העבד, מופיעה המלה "אמת" לראשונה בתורה - בסוד "תתן אמת ליעקב" (שמדתו תפארת) - ובזהר דרשו שהכד על שכם רבקה רומז ל-כד ספרי התנ"ך השואבים מים החכמה, ספרי תורת אמת (שסודה הוא סוד התפארת, בכל מקום בקבלה). מוקד הספור - המבדק שעורך העבד לרבקה - בוחן את התאמתה לבית אברהם על פי מדת רחמנותה (שהרי סימן היהדות הראשון הוא הרחמנות - "שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים"). הרחמים הם פנימיות מדת התפארת. עצם יציאת רבקה מעיר נחור, הסוד הפנימי של "ורבקה יֹצאת", הוא עלית הניצוץ הקדוש מסביבתו - רבקה בולטת בפאר ויפי פנימיים, והעבד מוסיף לפאר הזה בנזם וצמידי זהב.
ב"רביעי" חוזר העבד על הספור שסופר ב"שלישי", חזרה שהיא הנצחה מיוחדת של הספור. כפי שהוזכר, ב"שלישי" רמוזה התורה, ולמוד התורה שייך למדת התפארת. אכן, החזרות על למוד התורה שייכות לנצח ולהוד, ה"תמכין דאורייתא" שמנציחים ומטביעים את הלמוד (חזרה על-טבעית, החזרה ה-101, שייכת ליסוד - שהרי ענינה הוא שלמות עבודת ה"אתכפיא" של האדם). בדברי העבד מושם דגש עיקרי על משפחת אברהם והנצחתה בדורות הבאים, ותכלית דבריו היא תאור כיצד ה' הצליח את דרכו. בכללות שייך מושג ההצלחה ליסוד (כיוסף הצדיק - "איש מצליח"), אך הצלחה בדרך שייכת לנצח: ביסוד מתגלה שלמות נפשית של הצלחה בכל, ונצח הוא התעקשות על דרך או כיוון חדשניים עד לנצחון ולהצלחה - הצלחה בדרך היינו נצחון על מכשוליה וסכנותיה.
ב"חמישי" (הממשיך את "רביעי") העבד מעניק מתנות, עורך "סעודת הודיה" על הצלחתו, ודורש מאחי רבקה ואמה להודות ללא התנגדות ועיכוב לשליחותו. ההוד בנפש הוא 'הסכם חזק' לביצוע הכרעת הנצח - ב"חמישי" מופיעה הסכמה חזקה לבצוע ההחלטה מ"רביעי". עיקר ההסכמה היא בתוקף אמירת רבקה "אלך" (וברש"י: "מעצמי, אף אם אינכם רוצים"), בסוד "איהי [- המלכות-רבקה] בהוד". רבקה מגיעה כאשר יצחק מתבודד בשדה (התבודדות ווידוי לפני ה' הם תפלת ההוד, חותם קו השמאל, קו עבודת התפלה), ובראותה אותו היא נופלת מתוך הודיה-הכרה שלמעלה מטעם ודעת בכך שזהו בן זוגה. יצחק מביא את רבקה לאהל שרה אמו ומתנחם בה אחרי אמו. קשר האם-הבינה והאשה-המלכות מתחולל בהוד - בהכרת תודה טבעית לאשה ולאם - המלכות עולה בסוד "איהי בהוד" והבינה יורדת בסוד "בינה עד הוד אתפשטת".

יסוד: "צדיקים במיתתם קרויים חיים"

"ששי" פותח בנשואי אברהם לקטורה, המצוינת בשמירת הברית: "קטורה זו הגר, ונקראת כך על שם... שקשרה פתחה, שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם". לידת בני הפילגשים מזכירה את "ששי" בפרשת לך לך, כשבשניהם מתחולל בירור בזרע אברהם בין יצחק לבין פסולת זרע אברהם - ישמעאל ובני הפילגשים, שלידתם היא מעין פגם הברית. תקון הברית הוא "ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות... וישלחם" - ויש נוהגים לומר פסוק זה בלויה כדי לשלח את טפות הזרע לבטלה שהוציא האדם בכל ימי חייו. אחר ניתוק הקשר מהזרע הפסול ונתינת הירושה ליצחק, זרע הקדש, 'משתחרר' אברהם מהעולם.
"ששי" מסתיים בהסתלקות אברהם. כאן מתגלה ענין מובהק, ששרשיו כבר בפרשות בראשית ונח, הצדיקים מסתלקים דווקא ב"ששי" בפרשה - כך גם באדם הראשון, גם בנח וגם בשלשת האבות! סוד הסתלקות ה"צדיק יסוד עולם" ב"ששי" מלמד על כך ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" - דימויי חיים ומות שייכים לאבר היסוד, שמצבו משתנה חליפות מ'אבר חי' ל'אבר מת' (כפי שהוזכר ב"ששי" בבראשית), אך גם ה'אבר מת' עדיין חי, מותו חיצוני בלבד והוא עתיד לחיות ולהעמיד עוד ועוד תולדות. הצדיק הגמור נותר חי לגמרי גם אחר הסתלקותו והוא ממשיך להשפיע לעולם. [שני צדיקים עיקריים מסתלקים ב"שביעי" - יוסף הצדיק ומשה רבינו (הקשור ליוסף ולוקח את עצמותיו עמו). אלו צדיקים השייכים לסוד גלגולי הנשמות של המלכות - צדיקים החוזרים בכל דור לעולם כדי לסיים את התיקון בו עסקו בחייהם, וד"ל. הסתלקות שרה ב"ראשון" קשורה בחסד שאפף את כל חייה, ודווקא ממנה נלמד לכל הצדיקים אודות סוד ההילולא - אודות גילוי האלקות המתחולל עם הסתלקות הצדיק].

מלכות: "רגליה יורדות מות"

ב"שביעי" נמנים תולדות ישמעאל (תוך הדגשת חסרונם בכתיב "תֹלדֹת" כ"חסר דחסר", פעם יחידה בתורה) - כאן מופיעים הנשיאים עליהם הובטח אברהם ב"שביעי" בפרשת לך לך. נשיאי ישמעאל הם בטוי המלכות דקליפה, מלכות לקויה ומדומה שאין לה ממשות אמיתית (כדברי רש"י: "'שנים עשר נשיאִם' - כעננים יכלו, כמו 'נשיאים ורוח'") - לכל ההתפשטות האדירה של ישמעאל וצאצאיו אין ממשות וקיום. בקטע קצר זה מופיע ג פעמים מושג השם ("שמותם") וכתובים שמות רבים - עצם המושג שם שייך למלכות, כנודע. כמו ב"שביעי" של פרשת בראשית (וכפי שיודגש ב"שביעי" של פרשת וישלח), כל הספורים של מלכות הרשעה הם הרפתקאות של "וימלך וימת" - של מלכים הקמים ונופלים. בפנימיות הנפילה שייכת באופן כה מהותי למלכות, עד שגם בהתפשטות מלכות ישמעאל נאמר בחותם "שביעי" "על פני כל אחיו נפל". כל מיתת מלכי הקליפה - והמיתה בכלל - היא בסוד "רגליה יורדות מות" האמור במלכות (והסתלקות הצדיק - "ויגוע וימת" - היא היסוד שבמלכות, וד"ל).